למן קום המדינה אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת היה ונשאר לימודי השואה. בקרב האידיאולוגי, הפוליטי והרגשי על הזיכרון לעולם לא תיתכן הסכמה מלאה בין הטוענים כי חושפים את הילדים בגיל צעיר מדי לטוענים שלא חושפים אותם מספיק, בין הגורסים שיש להתמקד באימי השואה לעומת אלו שמאמינים שיש להתמקד בגבורה ובתקומה, ובעניין הוויכוחים בעד ונגד הנסיעות לפולין.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בכל כמה שנים מחיל משרד החינוך תכנים חדשים על בתי הספר, ואלה מלווים כמעט תמיד בפולמוס חריף: זוכר מי שזוכר את המאבק על החלת נושא השואה כלימודי חובה באמצע שנות ה־70; את המקראות שיצר ד"ר אריק כרמון, שחוללו מהומה ממושכת שבה לקחו חברי כנסת, אישי ציבור, חוקרים וניצולים; את הצגת סרטו של קלוד לנצמן בפני תלמידי תיכון באולמות נעולים "שמא ייצאו ולא יחזרו" בשנות ה־80, ועוד כהנה פעולות, שיותר מכל ניכרה בהן רישומה של טראומה עזה.
לפני כשנה בדיוק, ביום השואה הקודם, נכנסה לתוקפה "בשבילי הזיכרון", תוכנית חינוכית בנושא השואה המיועדת לכלל הלומדים, למן ילדי הגן ועד תלמידי כיתות י"ב. בניגוד לתוכניות חינוך בעבר, על "בשבילי הזיכרון" עבדו משרד החינוך ויד ושם לאורך עשור, שבו נכתבו תכנים, נוסו על ידי קבוצות מיקוד, הוחזרו ושופצו בהתאם לחוות דעת מקצועיות וחוזר חלילה. התוכנית הוגשה לשרי החינוך שכיהנו לאורך העשור האחרון; שר החינוך היוצא שי פירון הוא שהרים לבסוף את הכפפה. שנה לאחר מכן אפשר לבחון בזהירות את השפעתה של התוכנית.
החידוש שהיא מציגה נעוץ בתפיסה הפדגוגית־פסיכולוגית שעומדת במרכזה: הדגש העיקרי הוא שיתוף הפעולה בין כותבי התוכנית לבין אגף הפסיכולוגיה במשרד החינוך, ששאף להתאים את התכנים להתפתחות הקוגניטיבית-רגשית של התלמידים.
"היו שנים שלא דיברו על הנושא בכלל, והיו שנים שבהן תלו פלקטים שחורים בכיתות בתי הספר היסודי וחשפו את הילדים לתכנים טראומטיים מדי בגיל צעיר מדי", טוענת שרית הוך־מרקוביץ', מנהלת המגמה להכשרת מורים בבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם, "המגמות השתנו לאורך השנים, אך תפיסה פדגוגית מגובה על ידי פסיכולוגים לא היתה לפני כן. העובדה שזמן רב עבר, במקביל להתפתחות המחקר, סייעו לנו להציג תוכנית שלוקחת בחשבון מכלול של אלמנטים".
ספר בהזמנה לתוכנית
התוכנית החדשה כמובן לא נטולת אג'נדה, יש שיסכימו איתה ויש שיחלקו עליה. "בשבילי הזיכרון" מועברת לתלמידי יסודי, חטיבת ביניים ותיכון (ודגשים ממנה מיושמים גם בגני הילדים), אך שלוש החטיבות הללו מושתתות על עקרונות מרכזיים משותפים.
"התוכנית לתלמידי היסודי שמה דגש על נושא הפרט והמשפחה, לעומת חטיבת הביניים, שם הדגש הוא על קהילות ובתיכון כבר עוסקים בעם ובעולם", מסבירה הוך, "אך בכל אחת מהחטיבות העיסוק תמיד מתחיל בעולם היהודי שהיה לפני המלחמה - מי היו האנשים, מה היו יחסיהם עם סביבתם; השלב הבא הוא עניין ההתמודדות, וכאן החידוש - הדגש אינו כיצד אנשים מתו אלא כיצד חיו".
הוך אומרת כי את תלמידי היסודי, לדוגמה, "נלמד דרך הסיפורים על טלאי צהוב או על חסיד אומות עולם, אבל לא נזכיר מושגים כמו מחנות השמדה; לא נספר סיפורים במימדים של שישה מיליון אלא על ילד אחד, שאפשר להזדהות איתו, ונתמקד בהתמודדות - כיצד היו צריכים לחלוק אוכל עם המשפחה, לעשות מסיבה בשקט ואפילו להסתתר, אבל תמיד יש הצלה, סוף טוב - עוגנים שלא מעמידים ילד בגיל יסודי מול בור שחור אלא נותנים לו תקווה".
הדגש הרגשי המוביל את רציונל התוכנית הביא את כותביה לסטות לא פעם מהספרות שהתקבעה כקלאסיקת־שואה לסיפורים שנכתבו במיוחד לתוכנית הלימודים: "הבובה זושיה", "המגירה השלישית", "לעוף כמו פרפר", "בת כזו רציתי" או הספרון "חיבוק של אהבה" - כולם נכתבו במיוחד לתוכנית על ידי כותבים המתמחים בנפש - עוד צעד שאפשר להסכים לו או שלא. כך לגבי ספר מוקדם יותר, "הנקה ופיט" של רן כהן אהרונוב, שנכלל בתוכנית.
"חלק מהחומרים מבוססים על סיפורם של ניצולים, שעובדו על ידי אנשי מקצוע", מסבירה הוך, "בחומר הזה פחות חשוב תוכן עם ערך ספרותי עילי ויותר צורך נפשי וסיוע למורים: מורים רבים נבהלים וחושבים שמצופה מהם להסביר ביום אחד בשנה את כל ההיסטוריה מעליית היטלר לשלטון, כולל כל הזוועות, וזה לא נכון. הדגש על לספר סיפור, במקום מספרים, מוות ותאריכים, מאפשר הזדהות ונותן כוח".
לעומת זאת, החידוש העיקרי בלימודים לגילי חטיבה ותיכון, חידוש שרבים יברכו עליו, הוא מתן מקום לריבוי נרטיבים כמו גם מתן מקום לקהילות שעד כה נדחקו לשולי הסיפור הלאומי. כדוגמה לכך אפשר להתייחס ל"בנגאזי - ברגן־בלזן", ספרו של יוסי סוכרי, המספר את סיפור שואת יהודי לוב ונכלל בתוכנית החדשה לכיתות י"א-י"ב.
האם זהו ניסיון לתיקון מה שרבים רואים כעוול? "בהחלט יש ניסיון להציג את מלוא המציאות על מורכבותה", עונה הוך, "אם בעבר למדו בעיקר על שואת יהודי מזרח אירופה, כיום לומדים הרבה על יהודי רומניה, מערב אירופה או צפון אפריקה. העובדה שאנחנו רחוקים מהאירוע מאפשרת מבט פנורמי יותר, ואולי גם סובלני ופתוח יותר".
ספרים חדשים / יום השואה תשע"ה
להחביא את אדית
קאת'י קייסר (הוצאת שוקן)
סיפורה של אדית שוואלב, ילדה יהודייה שמנסה להימלט מהנאצים ונעזרת בשלל אנשים - ממקימי פנימייה לילדים נמלטים ועד איכרים טובי לב
חלוק לבן בגטו
מרים עופר (יד ושם)
מחקר על התמודדותם של אנשי הרפואה היהודים בזמן המלחמה, באמצעות מבט על קורות הרפואה היהודית בפולין בעת ההיא, ובפרט בגטו ורשה
סטפה אהובתי
עמלה עינת (הוצאת גלילית)
סיפורה של סטפה וילצ'נסקה, שהיתה עוזרתו של יאנוש קורצ'אק בבית היתומים בוורשה ונספתה עימו ועם הילדים במחנה ההשמדה טרבלינקה
