אופרה עם כוכבת אחת

מאחורי כל דרמה גדולה עומדת משפחה לא מתפקדת. את הכלל החשוב הזה הפנים ורדי כבר בתחילת הקריירה שלו. "נבוקו", האופרה השלישית שהלחין ורדי שמועלית בימים אלה באופרה הישראלית, היא לכאורה אפוס היסטורי רחב יריעה - חורבן בית ראשון, גלות בבל, שיבת ציון - אך למעשה מופנה הזרקור הדרמטי לתא המשפחתי המעורער של נבוקו, הלוא הוא נבוכדנצר, מחריב בית המקדש.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

לנבוקו שתי בנות. האחת, פננה, אהובה ונטולת רבב, והשנייה, אביגיל, מאומצת ממוצא מפוקפק. האם, אגב, נעדרת. פננה ואביגיל מאוהבות באותו הבחור, נסיך יהודי ששמו ישמעאל, אך הוא בוחר בפננה. אביגיל הדחויה מאהובה וממשפחתה מחליטה לנקום: היא מדיחה את אביה מכס המלוכה, כולאת אותו ומאיימת להרוג את כל היהודים - ובראשם את אחותה שהספיקה בינתיים להתגייר.

אביגיל היא הדמות המעניינת ביותר ב"נבוקו". ורדי, שתמיד גילה עניין רב בצדדים האפלים יותר של נפש האדם, יצר את אחת מדמויות הנבל הנשיות המרשימות ביותר ברפרטואר שלו. פעם היא רכה ופגיעה ופעם נקמנית משולחת כל רסן. כשהיא זועמת, אביגיל עולצת כמעט, חוגגת את נקמתה המרירה, את קנאתה הבוערת. ורדי דורש מאביגיל וירטואוזיות עזה, מסוכנת. היא נדרשת לשיר עד קצה גבול היכולת, להגיע לקצוות המנעד הקולי. זמרות רבות הרסו את קולן בגלל התפקיד, אחרות סירבו לשיר אותו. הסופרן אנה פירוצי ששרה בבכורה באופרה הישראלית - הרשימה מאוד. עם קול צלול וגמיש והופעה מקפיאת דם היא היתה הכוכבת האמיתית של הערב.

הגיבור הרשמי של הערב, נבוקו עצמו, בגילומו של יונוץ פסקו, הוא הדמות המעניינת השנייה באופרה. הוא מתחיל את הערב כמלך יהיר וכובש אכזר, אחר כך הוא מודח, משתגע (מרשימה במיוחד תמונת השיגעון שלו בסוף המערכה השנייה), מכריז על עצמו כאל, ולבסוף חוזר למוטב ומבטיח לבנות את בית המקדש מחדש. מנבוכדנצר לכורש בפחות משלוש שעות. פסקו מוכר היטב לקהל הישראלי. הוא כריזמטי מאוד ובעל קול בריטון רב עוצמה, אך אנפוף מסוים בקולו הפריע לי בכל פעם ששמעתי אותו, וכך גם הפעם.

המנצח, דניאל אורן, הוא חיית במה, גם בבור התזמורת הוא לא נמנע מג'סטות עתירות רגש, התנשפויות רועשות והרבה תנועות ידיים מוגזמות. וזה עובד מצוין. אורן עט על התכליל של ורדי כמוצא שלל רב וסחף אחריו את תזמורת ראשל"צ לביצוע דרמטי מאוד, עשיר בפרטים ובצבעים. רק חבל שהבימוי המיושן (סטפנו מצוניס די פרלפרה) לא עמד ברף שהציב אורן. לבמאים המקומיים אמנם אין שמות כה מרשימים, אך ייתכן שהיו עושים עבודה טובה יותר.