איך יודעים שאנחנו במשבר אמיתי? לארי סאמרס, יועצו של הנשיא אובאמה, מציע הגדרה: "כשהבלתי ייאמן נעשה בלתי נמנע".
ספרו של סלווין פרקר, עיתונאי יליד ניו זילנד, מתאר בכישרון רב, ולעיתים אף בהומור, את הידרדרותו של העולם אל המשבר הכלכלי הנודע לשמצה, "יום חמישי השחור", ב-24 באוקטובר 1929.
כמו בטרגדיה יוונית, שכולם יודעים את סופה המר, מגולל המחבר את האירועים שהובילו את העולם הקפיטליסטי הגאה, הבטוח בעצמו והמשגשג שבראה ארה"ב אל עברי פי פחת - ואל הפחת עצמה. הטקסט קריא ומובן גם לנטולי הכשרה כלכלית.
תחת הנהגתו של הנשיא קלווין קולידג', שדגל בשוק חופשי ובפיקוח רך מאוד (לסה פר), חוותה אמריקה בשנות ה-20 את אחת מתקופות השגשוג הגדולות בתולדותיה. רמת החיים עלתה פלאים, מכונית היתה בהישג ידו של כל פועל והעתיד נראה ורוד.
אלא שמחיר השפע, שנשען על בועה פיננסית שנופחה על ידי הלהיטות הבלתי מרוסנת של הבנקים ליטול כל סיכון ולהעניק אשראי והלוואות ללא חשבון, היה מחריד. ממש כמו הטיטניק, שגם טביעתה "שלא תיאמן" הפכה לוודאות בלתי נמנעת בתוך שעתיים, צללה הכלכלה האמריקנית לתהומות משבר שנמשך ארבע שנים נוראות, לצלילי תזמורת שהיום היינו מכנים אותה "קפיטליזם חזירי".
הנה מספרים: בתחילת שנות ה-30 החזיק האלפיון העליון - עשירית האחוז מהאוכלוסייה - ב-34 אחוז מהחסכונות בארה"ב; ההכנסה הפנויה הממוצעת גדלה בתשעה אחוזים, של האלפיון העליון - ב-75 אחוזים.
במה חטאו קברניטי המשק האמריקני בשנות ה-20? ראשית, ניתן אשראי זול מדי, שהוביל לאפס חסכונות אצל מרבית האוכלוסייה, שבבוא המשבר נותרה בחוסר כל. שנית, מנהלי בנקים, ברוקרים ומוסדות פיננסיים הונו בחסות הסודיות הבנקאית את לקוחותיהם ומנעו מהם מידע חיוני. שלישית, הבנקאים והברוקרים ביצעו פעילויות חסרות אחריות בכספם של הלקוחות.
ואולם גם הבנק המרכזי, הפדרל ריזרב, תרם את חלקו למשבר. כשהתמוטטה לבסוף הבורסה ביום חמישי השחור, סגר ה"פ-ד" את ברז הכספים לבנקים וייבש את מקור הכסף. לפחות לדעתו של מילטון פרידמן, זו הסיבה העיקרית להתפתחות המשבר. וטעות גורלית נוספת - הטלת מכסי מגן על היבוא לארה"ב, מהלך שחנק את כל סחר החוץ האמריקני, ייצא את המשבר לעולם ותרם לעליית הנאצים. גם כאן יש נקודה יהודית מעניינת: יו"ר בנק דאנאט, הרביעי בגודלו בגרמניה, היה יהודי בשם יעקב גולדשמיט; הבנק קרס, והקשר בין המשבר ליהודים הונצח. מישהו אמר מאדוף-
כל מרכיבי המשבר דאז, טוען פרקר, מצויים במשבר הנוכחי: אשראי זמין, השקעות ממונפות בלתי אחראיות ונוכלים פיננסיים. הגלובליזציה והתקשורת מיהרו להפוך את המשבר לאוניברסלי, ואולם על צד החיוב אפשר לומר כי הפיקוח על הבנקים היום טוב מאז.
למדנו דבר אחד או שניים ממשבר 1929, ובוויכוח אם "לדגור" על הכסף (כפי שגרסו אז שרי האוצר האמריקני, מלון, והבריטי, סנאודן) או דווקא להזרים כסף כדי להציל את הכלכלה (כפי שגרס הנשיא רוזוולט, שחיסל את המשבר), ידם של התומכים בהזרמת הכספים על העליונה. בכך יש לראות גרעין של אופטימיות.
שתי הערות לסיום: המשבר הכלכלי הנוכחי תפס את פרקר כשכבר סיים, או כשהיה קרוב לסיים, את ספרו. הוא הוסיף אחרית דבר קצרה, שקושרת בין שני האירועים. כותרת המשנה למהדורה האנגלית היא "כיצד דירדרה מפולת המניות של 1929 את העולם למשבר". בעברית היא "איך לא למדנו דבר", מה שמרמז על השוואה בין שני האירועים - ולא היא.
בנוסף, בספר מופיעים כמה מקרים של חוסר אחידות (לדוגמה: ברננקי בעמ' 246 מופיע כברננקה בעמ' 251, הכלכלן הנודע קיינס מופיע גם כקיין באותו העמוד, 203). מוטב היה לספר בלעדיהם.
1929 / סלווין פרקר; מאנגלית: אריה חשביה; מעריב, 312 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו