פחות מעשרים וארבע שעות לפני ההזנקה הרשמית של "המירוץ למיליון", שי גבריאל חטף רגליים קרות. "צילצלתי לרונן ואמרתי לו שיגיד לשני שאני לא יוצא איתה למירוץ. אני לא רוצה את זה. אמרתי לו שמחר אני נוסע לבית חולים וממציא שנקעתי את הרגל ומשתחרר מהחוזה".
מה הפחיד אותך פתאום?
"לא הייתי בטוח שהוא יוכל להכיל את זה. אמרתי לו, אתה לא יודע מה זה יעשה. אני גבר, ויהיה לי קל יותר לעמוד בזה, מה כבר יגידו עלי. אבל בשבילך זאת אשתך. יגידו עליה דברים שהיא נסעה איתי והיא עושה איתי. אני מכיר אותך, אתה לא תעמוד בזה. הוא אמר לי: 'שי, אני רוצה שתיסע, כי זה חשוב לשני ואני סומך עליך. היא משוגעת, היא תעשה את זה ולא משנה מה'".
שני, איך הגבת כששמעת שהוא לא רוצה לצאת?
"פחד אלוהים. הוא אמר לי, 'אני מצטער, אבל זה לא בשבילי'. אמרתי לו: 'עם כל הכבוד שזה לא בשבילך, אתה לא תעשה את זה יום לפני'. הושבתי את רונן ואמרתי לו: 'תקשיב טוב, לא משנה מה, אני אגרום לך להיות גאה בי. ואם הבן אדם הזה לא יוצא איתי, זה הסוף שלו'.
"באותו רגע הרגשתי לוזרית. אני לא עברתי את כל התהליך הזה כדי שבסוף הוא יגיד לי לא. רונן אמר לי: 'אני לא יודע מה להגיד לך, אבל הוא לא רוצה'. אמרתי לו, 'אין דבר כזה. תגיד לו שאני לא אתקלח לידו, אני לא אישן לידו ואני לא אכנס לשירותים לידו - הכל יהיה בנפרד, רק שייצא. כי אני לא לוזרית. לך לשם, תגיד לו שנתחלק 60:40, רק שייצא".
והוא הלך?
"בטח. רונן הוא לא בן אדם שמדבר הרבה, ואם הוא הלך וביקש את זה משי, אז כנראה הוא האמין בנו. הוא אמר לי: 'אני מפחד מזה, אבל אם את נותנת לי את האוקיי שאני אהיה גאה בך, אני מאמין לך ואני מדבר איתו. הבטחתי לו שנביא את המיליון".
שי: "הוא דיבר איתי כמה מילים של חבר לחבר. קיבלתי ממנו סוג של אישור. היה לי חשוב להבהיר לו כמה דברים שהייתי חייב לשמוע ממנו, כי עד אותו הרגע זה היה חצי בצחוק, 'שי ושני הולכים למירוץ', ופתאום זה ממש קורה".
כשחזרתם מהצילומים היה משהו שהיית צריך לספר או להבהיר?
"רונן מכיר אותי בכל רמ"ח איבריי, ואחרי שהוא נתן לי את האישור ההוא, לא היה צריך עוד לדבר על זה. הוא הבין מראש שיהיו מקומות קיצוניים של קירבה, ולכן לא הייתי צריך להסביר לו".
איך אשתך הגיבה?
"עדי ואני יחד מגיל 15, ויש לנו קשר מיוחד. היא אף פעם לא עצרה אותי, ואני לא עצרתי אותה. היא גם משוגעת על התוכנית מהעונה הראשונה, אז היא שמחה שאני הולך ופירגנה לי מהרגע הראשון".
אתה היית שולח אותה עם רונן?
"בגדול כן, אבל יש לי סיבה אחרת למה הייתי חושב פעמיים. יש לי שני ילדים בבית".
שני: "אז אתה היית נשאר עם שני הילדים, כמו שהיא נשארה עם שני הילדים".
שי: "קלאווי אני הייתי נשאר עם שני הילדים. אבל זה לא רק זה. מה, אני אתן עכשיו לאשתי להיות כוכבת טלוויזיה? תישארי שם במקום שלנו, שם את שלי. יש לי אישה קרייריסטית ומלומדת, אבל יש דברים שהם שלי, שאני לא רוצה לחלוק עם כל העולם. זה אפרוח קטן שאני שומר עליו כל החיים, ואני אוהב אותו".
שני: "אם היא תרצה לצאת עם רונן, היא תצא".
שי: "אם היא ממש תרצה, אני אפרגן לה, אבל אביא מטפלת. אתה רואה אותי יושב חודשיים בבית? אתה רוצה לטמטם אותי?"
שני: "אני שמה לך את המיליון שלנו אם הם ילכו. אין סיכוי שזה יקרה".
שני עם בעלה רונן. "גם הוא לא בן אדם שמדבר הרבה" // צילום: קוקו
לא אוהב בלונדיניות
"עזוב את הזכייה, עזוב את הכסף ועזוב את הכל", אומרת שני בגאווה. "יש לי רגע שיא קטן, לכל אלה שרשמו לי בהתחלה את כל הגידופים וכל ההודעות המגעילות וקיללו אותי".
מה אמרו לך?
"אמרו לי, 'את אשת איש שמנהלת רומן עם שי', 'גועל נפש', 'איך עשית את זה', 'מכרת את עצמך', ועוד כמה שעדיף שאני לא אגיד".
אתה לא קיבלת?
שני: "בתוכנית הציגו את זה 'החבר הכי טוב של בעלה', אז אני קיבלתי את כל הביקורת. כנראה יש את הסטיגמה של אישה וגבר. זה כמו שגבר שהיו לו עשר חברות בחיים הוא גבר, ועל אישה יגידו שהיא שרלילונת".
שי: "מה את רוצה עכשיו, להעביר את האש הזאת עלי?"
שני: "על שנינו".
שי: "את יותר פעילה בפייסבוק, אז את יותר חוטפת".
בכל זאת לא מדובר בחיבור הכי טבעי.
שני: "נכון, אנחנו חיים במדינת ישראל, ולא כולנו גדלנו אותו הדבר, ולא כולנו חושבים אותו הדבר, ולא חונכנו אותו הדבר, וכל אחד מגיע ממקום אחר בארץ. אני גדלתי במעלות ושי במושב, ואחרי שנים במושב הבנתי איך הכל מתנהל, ולצאת איתו למירוץ נראָה לי טריוויאלי. יכול להיות שאם הייתי מתחנכת אחרת, שאישה נשואה לא יכולה לעשות ככה וככה, אז אולי לא הייתי עושה.
"אני לא רוצה להיות פלצנית ולהגיד 'תחשבו מה שבא לכם ולא אכפת לי', כי אני לא כזאת, והיה חשוב לי להסביר שהכל בסדר. אנחנו זוג חברים, אין בינינו שום דבר מעבר, וזה אפשרי".
להיות חודש יחד באותו חדר, גבר ואישה, כל אחד נשוי וכל אחד עם הצרכים שלו - אין פה סיכון?
שי: "אם היית הולך עם אחותך לבית מלון, זה היה עובר לך בראש? אז זאת הסיטואציה, וככה זה גם אצלנו".
שני: "זה גילוי עריות".
שי: "זה לא כי אנחנו מכירים שלושים שנה אלא כי היא נשואה לחבר הכי טוב שלי, ויש פה מחסום שאי אפשר לפרוץ. ואם אנשים לא מסוגלים להבין את זה, יש להם בעיה בראש".
אם הייתם רווקים, יכול להיות שהיה קורה ביניכם משהו?
שני: "לא, בחיים לא הייתי מסתדרת איתו. נבר, אבר אנד אבר אנד אבר ועוד אלף אבר".
הוא לא הטעם שלך?
"לא".
שי: "היא לא מגיעה לי לברכיים, על מה אתה מדבר?"
שני: "הלו, תירגע, מי ישמע אשתך שני מטר".
שי: "לא משנה, את מטר ארבעים והיא מטר שבעים".
שני: "אני מטר חמישים ושבע, אז תרגיע".
שי: "אני לא אוהב בלונדיניות".
שני, איך הקשר שלך עם אשתו?
"בסדר גמור. אנחנו חברות. אני רוצה להזכיר לשי שכשהתאומים שלו נולדו, אני הייתי שם 100 אחוז וישנתי עם עדי בלילות כדי לעזור לה בזמן שהוא עבד".
שי, המירוץ השפיע על הקשר שלך עם רונן?
"כשחזרנו לארץ לא יכולתי לראות את שני תקופה. זה תהליך טבעי שהרבה זוגות עוברים, וגם לנו זה קרה. מי שסבל מזה הכי הרבה זה רונן, כי רציתי לעכל את מה שעברתי, ולא נפגשנו כל יום".
כל יום נפגשים?
"ברור".
שני: "יש מה שנקרא סיבוב מושב. אם הם נכנסים למושב, וזה לא משנה מתי, הם צריכים לעשות סיבוב. לשבת, לשתות פה קפה שחור ושם קפה טורקי, ושלא תראה אותם כאלה גברים. יושבים כל היום ומרכלים".
שי ואשתו עדי. "יחד מגיל 15, ויש לנו קשר מיוחד" // צילום: קוקו
שי ושני הם דוגמה מצוינת לפער בתפיסה בין נשים לגברים. גברים ממאדים ונשים מנוגה, גירסת הריאליטי. הוא גבר שכלתני, שמתקשה להפגין רגשות. היא רגישה וחמה, והמזון הוא תנאי הכרחי לכל קשת הרגשות שלה. תוך כדי שהם מקפידים על מרחק נגיעה וכבוד לבני הזוג שהשאירו בבית, וגם על הערכים שעליהם גדלו, הם הלכו יחד עד הסוף. כך, למשל, הם לא שמו עצור לוובה ואלה בשום שלב, וגם לא המשיכו במירוץ עד שדאגו לטרמפ לעיוור שנקרה בדרכם.
רגע לפני נקודת הסיום הם הסתכסכו (שוב) וסיכנו את המיליון במריבה קולנית מיותרת. זה קרה כששני התחילה להתלהב מהמעמד לקראת הגעתם לנקודת הסיום, ושי חשש שההתלהבות תוציא אותם מפוקוס והשתיק אותה ב"יאללה יאללה". היא אמרה שהיא לא מוכנה שהוא ידבר אליה ככה, והוויכוח שהתפתח עיכב אותם בחצי שעה.
"זה היה נורא, כי זה היה מיותר לחלוטין", מודה שני. "לפני זה רבנו בקוסטה ריקה, ומאז לא רבנו. גם כשהיה קשה הסתכלנו אחד לשני בעיניים והמשכנו הלאה. פתאום הכל היה טוב, עד שהמריבה הזאת ניפצה הכל. זה היה קשה, כי לא הגיע לנו להרגיש את זה.
"בדיעבד, כשאתה מסתכל על זה, לריב באמצע הגמר, כשאתה שנייה לפני נקודת הסיום, ואחרי כל מה שעברנו, זה לא חכם ולא כיף. אם היינו מפסידים את המקום הראשון בגלל המריבה הזאת, אני לא יודעת כמה הייתי יכולה להסתכל עליו אחר כך, וכמה הוא היה יכול להסתכל עלי. זאת האמת, ואמרתי לו את זה בפנים.
"אבל זה מוכיח שלא משנה אם תריב או תיפול, העניין הוא להתעלות על עצמך ברגע האחרון. כנראה בשביל עלייה צריך לעבור את הירידה".
שי: "אני לא חושב בכלל אם אני מצטער או לא מצטער כי זה כבר קרה, וזה חלק מהמירוץ. לפעמים מגיעים גם למקומות האלה. תחשוב שזה בשיא הלחץ, ויוצאות לך מילים מהפה והתנהגויות קיצוניות. במיוחד אני, שהזיץ שלי קצר".
מה הרגשת כשראית את זה על המסך?
שי: "התבאסתי, כי הרבע־שעה הזאת היתה יכולה להיות שמחה יותר. אבל זה קורה וזה בסדר. זה אנחנו. לא שיחקנו. אנשים ברחוב אומרים לי, אתה משחק ב'המירוץ למיליון'. ואני ממש לא משחק. אני מתמודד, אני לא שחקן שיכול להעמיד פנים כי אם הייתי כזה, גם לשבדיה לא היינו מגיעים. היא תפסה ראש באותו רגע, ולקח לה זמן להשתחרר".
שני: "לא תפסתי איתך ראש".
שי: "אני אפילו לא זוכר מה היה שם מרוב הלחץ והאטרף, אבל זה מאחורינו".
שני: "זה היה קטע משמעותי, ואם בגללו היינו מפסידים את המיליון זה היה צורב לנו".
שי ושני. "הרבה אנשים מחבקים אותנו" // צילום: אפרת אשל
הרבה פעמים מדברים על תהליך שזוגות עוברים בתוכנית. מה אתם עברתם?
שני: "בהתחלה היה לנו קשה מאוד. היינו מגיעים למלון, והיו ויכוחים ומריבות, ולא ידענו איך אנחנו ממשיכים. לפני המעבר ללונדון אמרנו, קאט. הגיע הזמן לאחד כוחות. הגיע הזמן להבין שבאנו יחד ולא כל אחד לחוד, כי זה לא יעבוד אם לא נעבוד יחד, ולא משנה כמה טוב כל אחד מאיתנו יהיה.
"ראינו אצל זוגות אחרים שהכימיה היא זאת שלקחה אותם קדימה. שי אמר לי: 'אם את יודעת מה מדליק אותי, אז אל תעשי את זה, ואם אני יודע מה מפריע לך, אז אני לא אעשה את זה. בואי נבין איפה כואב, ולא נגיע לשם'. וזה מה שקרה. היו הרבה מקרים שבחיים האמיתיים לא הייתי נותנת להם לעבור, וגם שי יודע את זה".
הבלגת כדי להתקדם?
"הרבה פעמים הבלגתי על דברים שהוא אמר או עשה, כי אמרתי לעצמי, לא שווה להיתקע על זה עכשיו. אבל גם הוא הבליג. בסופו של דבר, גם לי יש את הקריזות שלי. אני לא מושלמת ויש לי את הקשיים שלי ואת הרגעים שלי. אם אני ננעלת, אני ננעלת".
יש משהו שהייתם עושים אחרת?
שני: "לא. כל מה שקרה, קרה לטובה. ומכל הרגעים, גם הקשים והלא פשוטים, למדנו והתעלינו על עצמנו".
אתם חברים יותר טובים היום?
שי: "תמיד היינו חברים טובים, אבל עכשיו יש לנו משהו שיישאר איתנו כל החיים".
מפרגנים מכל הלב
לפני עשרה ימים צולם על גג בתל אביב הקטע שבו מקבלים הזוגות את הדירוג הסופי שלהם במירוץ. המתיחות בין שי ושני לבין טום ואוריאל, שהובילו בחלקים גדולים של המירוץ, היתה בשיאה.
"ירדנו למטה, טום היה מאחורינו, והוא לא היה מסוגל לחבק ולברך אותי", מגלה שני. "באתי לדבר איתו וראיתי שהוא לא מסוגל, אז שיחררתי. אני יודעת שזה לא היה לו קל, כי אני המנצחת והוא המפסיד, אבל אתה כן רוצה לקבל את הפרגון הזה, כי מעבר למירוץ, היינו חברים.
"אחרי הצילומים, בתוך כל הבלאגן ולמרות שהיה קשה מאוד להגיע אלינו, הוא משך אותי וחיבק אותי ואמר לי, 'אני מפרגן לך מכל הלב', וביקש סליחה על זה שברגע ההכרזה הוא לא היה מסוגל. התעוררתי בבוקר ושלחתי לו הודעת תודה שהוא מכיל את הניצחון שלנו למרות שהוא הפסיד. זה לא קל".
שי: "אני יצאתי איתם אחרי הגמר. ישבתי איתם במהלך הערב ודיברנו. שאלתי אותם אם הם מפרגנים לי באמת. הם אמרו שכן. עם אוריאל יותר התחברתי במהלך העונה, אבל היה חשוב לי לשמוע את זה גם מטום, כי אני תמיד שם את עצמי במקום שלהם. אני תמיד מזכיר לעצמי מה היה קורה אם היינו מגיעים למקום השני. לא הייתי יוצא מהבית איזה חודש, מהבאסה".
היה לכם קשה בתחילת המירוץ עם הסגנון שלהם?
שי: "היה לי מאוד מאוד קשה איתם. אחד הדברים שעברתי במירוץ זה החשיפה לגייז. חבר שלי מהצפון היה איתנו בפאב אחרי הגמר, וישבנו עם טום ואוריאל, והחבר הזה אומר לי: לראות אותך יושב עם שניהם - אני לא מאמין שזה אתה. נכנסתי לזרימה של הדיבור שלהם, 'כפרה' וכאלה".
שני (צוחקת): "יש מצב שיצליחו להפיל אותך".
שי: "לא. אבל אחד הניצחונות של טום ואוריאל זה החשיפה והשירות הטוב שהם עשו לקהילה. עד היום ראיתי גיי אולי פעם או פעמיים בחיים שלי. חשבתי שאם אני יושב עם גיי, הוא יכול לקפוץ עלי. תיקח אותי עשר שנים אחורה ותבקש ממני לשבת עם גיי בתוך חדר - זה לא מתאים לי".
למה?
"קשה לי להבין שגבר עושה סקס עם גבר".
לא נתקלת בזה קודם?
"אני מכיר אחד שהוא רקדן, אבל בחיים לא הכרתי מישהו קרוב אלי שהוא גיי".
שני: "בהתחלה הם חשבו שהוא קוף".
טום ואוריאל. "תגידי, נולדים עם זה?" // צילום: עדי אורני
שי: הם היו ניגשים אלי ואומרים לי, 'את באה איתי?' הייתי מסתכל הצידה ומחפש מישהי שהם מדברים אליה, עד שקלטתי שהם בכלל פונים אלי. אמרתי לעצמי, מה, הוא דפוק?"
שני: "היינו מגיעים למלון, והוא היה מתחרפן מזה שטום מדבר בצורה נשית. הייתי אומרת לו, יָש, אתה עוד תתאהב בהם. לקחתי את שניהם הצידה, והם אמרו לי, מה זה הדבר הזה? מה הסיפור שלו? אמרתי להם, תנו לו צ'אנס. ברגע שהוא יכיר אתכם ותיכנסו לו ללב, שם הכל ייגמר. הוא פשוט לא מכיר את זה, זה חדש לו.
"ברגע שאוריאל הבין ששי לא היה חשוף לזה, הוא לקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי, והוא באמת הסביר לו לאט לאט".
שי: "לקראת הסוף, אוריאל ישב איתי והסביר לי הכל, מהתחלה ועד הסוף. הוא אינטליגנטי ברמות הכי גבוהות, והיום הוא חבר שלי. עדיין אני מודה שקשה לי לראות גבר מנשק גבר".
אתה מדבר איתם בלשון זכר או נקבה?
"הם מדברים אלי בלשון נקבה, אבל אני עונה להם בלשון זכר. אני מסתלבט איתם בראש טוב".
שני: "אתה מדבר עם אוריאל חופשי בלשון נקבה. בוא נגיד את זה ככה, מהצד, יש לך את זה".
איך תגיב אם הבן שלך יגיד לך שהוא הומו?
שי: "אם היית אומר לי את זה לפני המירוץ, היית מקבל פצצה. היום אני לא יודע. אני חושב שיהיה לי קצת קשה, אבל אני אקבל את זה. בגמר פגשתי את אבא של אוריאל ואת אמא של טום, והיה אחלה".
שני: "אני אכריח אותו לקבל את זה. מה זה משנה אם הוא הומו או סטרייט? ואם הוא סטרייט והוא חרא של בן אדם? בן אדם ששופט מישהו על פי המיניות שלו הוא בן אדם אפל. אנחנו שונים, וכל אחד עם הדפֵקה שלו".
שי: "זה לא דפקה. תגידי, נולדים עם זה?"
שני: "בטח שנולדים עם זה. זה לא נרכש".
שי: "אז יש כאלה שהיו עם בחורות ופתאום עברו לגברים?"
שני: "זה מה שעצוב. שיש כאלה שמנסים עם נשים, בגלל שהחֶברה שאנחנו חיים בה לא מקבלת את זה, כי להיות הומו זה לא תמיד מקובל. במירוץ הזה טום ואוריאל פתחו את הלב להרבה מאוד אנשים ולהרבה מאוד אימהות, שקשה להן עם זה שהילד שלהן הומו, ולהרבה אבות, שלא קיבלו את הילדים שלהם. עכשיו הם הבינו שזה בסדר גמור".
שי: "כשצפיתי בתוכנית, נהניתי לראות איזו אינטראקציה יש ביניהם. היום אני יכול להגיד לך שאני אוהב את שניהם. טום הוא טיפה יותר צעיר ממני, והוא מאוד התחבר לשני. אוריאל הוא היום חבר שלי, אני יושב איתו בבית שלו. באתי אליו ואמרתי לו, אתה חבר שלי אמיתי? הוא אמר לי כן. עשיתי לו איזה מבחן קטן בינינו, שאני לא רוצה להיכנס אליו, והוא עמד בו כמו גבר. רכשתי חבר, ועכשיו אני צריך להביא אותו לאבא שלי הביתה לארוחת שישי".
לא עדר כמו כולם
אתם כמעט היחידים שלא שמתם פרסה לוובה ואלה.
שני: "אנחנו לא עדר כמו כולם. לא נשים לחלשים".
שי: "תדע לך שהיו לי ריבים על זה עם שני, והיא אמרה לי, 'שי, אנחנו לא נעשה משהו שלא גדלנו עליו'. בשלב מסוים הסכמתי איתה והחלטנו לא לשים. ואני שמח שלא עשינו את זה".
שני: "לא הייתי שמה להם גם במחיר של לא לעלות לגמר. אם לא הייתי הולכת עם האמת שלי ועושה מה שכולם עשו, הייתי שונאת את עצמי אחר כך".
למה בעצם כולם היו נגדם?
שי: "כי זה היה נוח וקל. שמו להם את המחסום בפעם הראשונה, אז בפעם השנייה והשלישית זה כבר לא היה קשה. וובה ואלה נלחמו כמו שועלים ושרדו, למרות הכל".
שני: "לנו היה הכי קל לשים להם עצור, כדי לא לפתוח חזית עם זוג אחר, אבל אמרתי לשי: אין סיכוי, כי אני רוצה להעיף קודם את החזקים. מבחינתי, אם זה היה תלוי בי, רז ואלכסה היו מקבלים עצור מההתחלה. לשים עצור לוובה ואלה זה היה מכניס אותנו סתם למלחמה".
וובה ואלה. "סוג של אמבוש" // צילום: עדי אורני
שני: "הם זוג מקסים, שהיה להם לא פשוט. הם הרבה פעמים נפגעו, כי הרגישו שיש עליהם סוג של אמבוש".
שי: "ניסינו לדבר איתם כמה פעמים, ואנחנו היחידים שקצת דיברו איתם, אבל גם איתנו היה קשה להם לדבר. היום, כשאני חושב על זה, איך הם יְתקשרו איתנו אחרי שכולם שמים להם עצור? הם היו באמוק של הבאסה".
שני, מה הבעיה שלך עם רז ואלכסה?
"היה קשה לי לקבל איך שהיא התנהגה. לי באופי שלי יש דברים שלא יקנו אותי, כמו כסף. ואני גם לא צבועה. הלכתי ואמרתי לה בפנים שקשה לי לראות את מה שהיא עשתה, שהיא קראה ליוכי ולינור פרחות וניסתה להפיל לוובה ואלה את העגלה עם השתייה כדי לעכב אותם במשימה.
"יש גבול שמפריד בין מי שאתה בחיים לבין זה שאתה רוצה כסף, והגבול הזה הוא מאוד דק, וצריך לשמור עליו. אם היית שם לי על השולחן שני מיליון שקל ואומר לי 'אל תעשי את כל המירוץ, אלא רק משימה אחת, שאת צריכה לשים בה רגל למישהו' - לא הייתי עושה את זה".
שמחת שהם הודחו?
"כן, אני רציתי להעיף אותם מהשנייה הראשונה. הם היו הזוג הכי חזק. בהתחלה הם לא שמו עלינו. אמרתי ליָש, תזכור את המילה שלי, הם עפים לפנינו. אבל אנחנו עשינו את זה מאחורי הקלעים, כי אנחנו לא אבּוּ עלי. אנחנו אנדרדוג, ונבוא מלמטה".
איך אלכסה הגיבה אחרי שאמרת לה מה את חושבת עליה?
"היא ביקשה סליחה, אז אני נותנת הזדמנות שנייה. אין בן אדם שלא מגיעה לו הזדמנות שנייה. אל תשכח שהיא בת 21, ואולי אם הייתי בגיל שלה, הייתי עושה את המירוץ אחרת. היום ילדה בת 21, התהילה והעניינים יכולים לשגע אותה".
שי, איך אתה איתם?
"לא היה לי איתם יותר מדי קשר במהלך המירוץ. אני מאוד אוהב את רז, הוא מקסים. אבל עם אלכסה היתה פחות אינטראקציה".
שני: "שי, בוא, אל תתייפייף פה. אם אלכסה היתה עושה לך את מה שהיא עשתה לוובה ואלה, אתה היית הופך לה את העגלה".
שי: "היא לא היתה עושה לי את זה, כי היא יודעת טוב מאוד מה היתה התגובה שלי, והיא לא היתה רוצה לקבל אותה".
מה חשבת על הזוגיות שלהם?
"לי זה מוזר. אני לא מכיר את 'באבו', 'מאמי' ו'חיים שלי'. אני לא אוהב את זה, וזה לא אני. אבל שיהיה להם לבריאות. אמרתי לרז, תגיד מה יש לך? מה אתה כמו איזה... כל שנייה 'מאמי' ו'חיים שלי', מה יש לך? אבל הוא אחלה גבר".
אלכסה ורז. "לא אבו עלי"
שני אלון (28), במקור אוחיון, נולדה וגדלה במעלות. אביה דוד מנהל מחלקה במפעל, ואמה, ריקי, מנהלת חשבונות. יש לה שלושה אחים: אריאל (29), אדיר (25) ושיר (20). בצבא היא שירתה כמדריכת נשק קל בבסיס ההדרכה של חיל החימוש.
אחרי השחרור טסה לכמה חודשים לקולורדו, שם הרוויחה את הכסף הראשון בחייה באמצעות מכירות בעגלות לאמריקנים. תוך כדי, גילתה את הפוטנציאל בתחום ופתחה קו משלה.
"עשיתי הרבה כסף, אבל כולו נשאר שם. כשאתה ילד ויש לך כסף בידיים, אתה לא באמת יודע איך לנצל אותו, וכמו שהרווחתי הרבה, ככה ביזבזתי. היו קוראים לי שלמנית מרוב שביזבזתי".
את רונן, בעלה, הכירה לפני חמש שנים, כשעזר לה לעשות רברס ליד הבנק במעלות. "במשך שנה היינו סטוץ אחד של השני", היא אומרת, ושי מתעצבן. "תפסיקי להגיד את זה".
שני: "אמרתי את זה כבר, ואני לא מתביישת, כי זה המצב, ומי שלא רוצה, שלא יקרא. הוא בכלל היה ריבאונד כדי להתגבר על מישהו אחר, ובסוף התאהבתי בו בטירוף. הוא לא שם עלי בהתחלה וגם שי לא תרם במיוחד".
רגע, רגע. תסבירי.
"הייתי יושבת בדירה של רונן בקיבוץ, משחקת אותה ישנה ושומעת את כל השיחות של שי ורונן. שומעת את שי שואל אותו, בצחוק כזה, 'נו, נתת עבודה?' אמרתי לעצמי, מה זה החברים האלה?"
בתום שנה של מערכת יחסים אפלטונית החליטו שני ורונן להיפרד. שניהם יצאו לטייל באמריקה - הוא למרכז, היא לדרום. אף אחד מהם לא תיאר לעצמו שהם יחזרו מהטיול הזה יחד.
"לפני שנפרדנו הוא אמר לי את המשפט הכי נוראי שיכולתי לשמוע: דברים טובים נגמרים בשיא שלהם. אמרתי לו, 'סבבה, הכל טוב', ונסעתי. עפתי שם, השתוללתי על החיים. אף אחד לא עניין אותי, לא רונן ולא אף אחד, עד שעשיתי תאונה עם האופניים בדרך המוות בבוליביה. הוא שמע על התאונה והתקשר אלי בסקייפ. אמר שהוא בארגנטינה ושאל אם אני רוצה להיפגש. אז אמרתי לו שלא".
למרות שהכי רצית.
"הכי רציתי, אבל לא אמרתי, כי מפחיד להגיד כשהצד השני לא רוצה. היה לי הרבה אגו, ונפגעתי. אמרתי לו, 'אם ניפגש במקרה, אז ניפגש'.
"ואז, יום אחד אני הולכת באחד הרחובות בברילוצ'ה, ארגנטינה, ופתאום אני שומעת מישהו קורא לי 'נָאשי'. אמרתי לעצמי, אני הוזה. הסתובבתי וראיתי אותו. הלב שלי קפא.
"באותו רגע הוא קנה לי דובי משוקולד. בא להוסטל שלי, לקח את המזוודה ואמר: 'בואי איתי. כל הזמן הזה שלא היינו יחד, הבנתי שאת אהבת חיי'. מאז אנחנו יחד".
שי (עוצם עיניים כנרדם): "אתה יודע כמה פעמים שמעתי את הסיפור הזה?"
לפני שנתיים, שני ורונן נישאו ועברו למושב עין יעקב שליד מעלות. רונן עובד בשיווק תרופות לבעלי חיים. לפני שנתיים הגשימו חלום ובנו במו ידיהם וילת אירוח יוקרתית ליד הבית, "אחוזת מליבו".
"לא היה לנו כסף לבנות אותה", היא מספרת. "מה שעשינו זה לקחנו את כל הביצים והחלטנו להסתכן. פיזרנו צ'קים בלי כיסוי והלוואות מפה ועד לפלנד, וההורים שלי לקחו לנו משכנתא, וההורים של רונן נתנו לנו הלוואה, וסך הכל הגענו לשני מיליון שקל ועשינו את זה. יש לנו עדיין הרבה הלוואות לכסות, בוא נגיד שגם ה־350 אלף שקל שהרווחתי במירוץ לא יעזרו לי לכסות אותן. אבל הצלחנו, כנגד כל הסיכויים".
לא פחדת?
"בהתחלה אמרו לי, 'כמו שאת מתעופפת, ככה את תיפלי'. ואני, אם אני מאמינה במשהו, אז יתהפך העולם ואני אעשה אותו. מכרתי לילות בווילה עוד לפני שהיא היתה מוכנה. בארבע לפנות בוקר הסתובבתי במושב ודפקתי לכולם בדלתות שיבואו לעזור לנו, לא עניין אותי כלום. כל אחד בא ועשה משהו, עד שהיא היתה מוכנה".
הביקוש לחדרים עלה מאז המירוץ?
"אני לא יכולה להגיד שיש עכשיו טירוף של עבודה, אבל זה עזר. אנשים מתלהבים שזאת אני, ואני מגיעה ויושבת איתם וצחוקים והם מתרגשים והילדים נהנים מזה, זה כיף".
את עדיין עונה לטלפונים כשמתקשרים להזמין?
"ברור, מה השתנה? אם אני ב'המירוץ למיליון' אז אני כבר לא אענה לטלפונים? לשבת רגל על רגל ולהתפלצן? ממש לא. ברגע שהם קולטים שזאת אני, הם מעבירים אותי מאחד לשני כי כולם רוצים לשמוע. בשלב מסוים אני עוצרת את זה".
יש ילדים בתכנון?
"זה הפרויקט הבא, בעזרת השם. מה שיבוא יבוא".
קוקו גולגול ופיג'מה
שי גבריאל (30) נולד וגדל בעין יעקב ליפה, אשת חינוך, וציון, נהג אוטובוס. יש לו שני אחים גדולים ממנו - זוהר (38) ואלדד (36), ואחות קטנה, רווית (23).
את רונן אלון הוא מכיר מהגן, רונן קטן ממנו בשנה. את אשתו עדי הכיר בכיתה י', ומאז הם יחד. לפני ארבע שנים נישאו, ולפני שנה וחצי נולדו התאומים נהוראי ופאר.
בתום לימודי התיכון ("בגרות מלאה חוץ מהיסטוריה, שניגשתי חמש פעמים ולא הצלחתי לעבור"), התגייס שי לצה"ל ושירת כלוחם בגולני. הוא עובד כסוכן בחברה שמייצרת ברזל, וגם משכיר לול במושב.
איך הגיבו במושב להשתתפות שלכם במירוץ?
שני: "מה שקרה לשי אחרי המירוץ זה שהוא כבר לא היחיד האהוב במושב, עכשיו יש גם אותי. אז הוא מקנא".
שי: "את לא יכולה להגיע לרמה שלי במושב".
שני: "בוא אני אראה לך את ההודעות. 'לא רק את שי אנחנו אוהבים עכשיו'".
שי: "זה זמני, עד שיכירו אותך באמת".
הבנתי שהיו במושב כמה שגילגלו עיניים על ההשתתפות שלכם.
שני: "רק בהתחלה, כי שי נולד במושב ואותי לא הכירו כל כך. אני הגעתי לשם כרעם ביום בהיר".
שי: "היא הגיעה עם שמלה ועקבים, לא הבינו מאיפה היא באה".
שני: "אל תתבלבל. כמו שאני עם עקבים ושפיץ, אני יודעת גם להיות עם קוקו גולגול ופיג'מה. יש לי גם את הימים האלה. אני זוכרת שיצאתי יום אחד עם פיג'מה, ומישהי אמרה לי: איך את יוצאת ככה מהבית? אמרתי לה, תגידי, מה אני כל יום מתלבשת לחגיגה? גם לי יש את הימים שלי, אני יכולה להיות הכי שכונה שיש".
שי: "את מתוקתקת, מסודרת, עם הרימל הזה בעיניים, אז את לא תיראי אף פעם מושבניקית".
התקשרו מהמושב לברך אתכם אחרי הניצחון בגמר?
שי: "המורות מבית הספר התקשרו. הייתי תלמיד טוב, הייתי מכבד אותן, אבל הן ידעו שאם אני מקבל את הזיץ, אני קם והולך. היו פעמים שהייתי נכנס, שובר את כל הכיסאות, מקלל ויוצא. בסוף המורה היתה אומרת לי, 'נרגעת? עכשיו תחזור לכיתה'".
שני: "היום הוא לא קריזיונר כמו פעם".
שי: "יש פעמים שהזיץ בורח לי".
שני: "בדרך לאיזו השקה לפני שבועיים, מישהו עקף אותו בכביש בגסות והוא נדלק. אמרתי לו, 'שי, בבקשה, תירגע', ופתאום הוא אומר לי: 'טוב, נרגעתי'. אתה יודע איזו תחושת סיפוק זאת?"
הרמת פעם יד על מישהו?
"אני מפחד מזה כי יש לי כוח, ולא של מכון כושר. אני עם הידיים שלי יכול להרוג בן אדם. אז אני לא מגיע לשם. אני מתנתק ובורח לצד השני וחוזר כשאני נרגע. הפעם היחידה שהשתמשתי בידיים שלי היתה כשהייתי בקופת חולים, והיה שם מישהו שדפק עם פטיש בכוונה, והילד שלי היה בן חודשיים, חולה. באתי אליו ולקחתי לו את הפטיש, אבל לא נגעתי בו".
שני: "נראה לך שהייתי יוצאת איתו למירוץ אם הוא היה אלים? גם לא בשביל 200 מיליון".
ידעתם שאתם מנצחים כבר כמה ימים לפני השידור. שמרתם את זה בסוד מבני הזוג שלכם?
שני: "כן, סוד מוחלט".
אני לא מאמין לך שבעלך לא ידע.
"הוא בטוח ראה על הפנים שלי, אבל לא נתתי לו את האישור הסופי".
שי: "עדי היתה בטוחה מהרגע הראשון שאנחנו מנצחים, וכל הזמן היא אמרה את זה. אבל היא גילתה רק בשידור".
מה עשיתם אחרי הגמר?
שי: "היה לילה מדהים, היינו בהיי. בתוך כל הבלאגן הצלחתי לעצור לשנייה ולהסתכל על אבא ואמא שלי, על אשתי, על רונן ועל ההורים שלו ועל אבא של שני. אלה לא אנשים שמכירים את כל זה, ופתאום שמנו אותם בפריים טיים של ערוץ 2. הסתכלתי עליהם מהצד והתמלאתי אושר".
שני: "כשהשידור נגמר הלכנו לחבק את המשפחות שלנו, כי לא היה לנו זמן לזה קודם. זה היה רגע נורא מרגש. אבא שלי היה עם דמעות בעיניים. הוא לא מפגין רגשות בדרך כלל, אני לא שומעת ממנו 'אני אוהב אותך' על בסיס יומיומי, ובאותו רגע הוא אמר לי את זה. זה ריגש אותי".
לאן הלכתם אחרי השידור?
שי: "אשתי חזרה הביתה עם ההורים של רונן. אני הייתי חייב להישאר בתל אביב, כי היו לי הרבה דברים במרכז. אז יצאתי עם מאירי, טום ואוריאל, ועוד חבר שלי לכמה ברים. בסוף הערב הלכתי לישון אצל מאירי".
שני: "אני הייתי אמורה להיפגש איתם, אבל ידעתי שהם בקטע של שתייה, ואני הייתי בקטע של לאכול. אז הלכתי עם רונן ועם זוג חברים לבראסרי לאכול המבורגר. הכי מצחיק שפגשתי שם את וובה, שהיה עדיין שיכור מהערב".
אילו תגובות אתם מקבלים ברחוב?
שי: "הרבה אנשים מחבקים אותנו. אמרו לנו, 'סוף סוף ניצח הזוג שבאמת רצינו שינצח'".
שני: "מישהי מהמשפחה שלי, עלק מהמשפחה שלי, נזכרה עכשיו להתקשר אחרי הרבה זמן שלא דיברה איתי, כי זכיתי במיליון".
הייתם רוצים להשתלב בתעשייה?
שני: "אני לא חושבת שאם ניצחנו בתוכנית ריאליטי, אנחנו נעשה הכל כדי להישאר בתודעה. אבל אם הדלתות הנכונות ייפתחו, אם יהיה משהו שאני אאמין בו, ושיוביל אותי למקום נכון, אני אשמח לעשות אותו. וגם אם זה ייגמר, הכל בסדר".
שי: "היא תישאר בתודעה ויכירו אותה גם בעוד עשר שנים".
ואתה?
"אני חוזר למושב. קניתי טרקטורון חדש שאני מקבל מחר, אז תן לי ליהנות ממנו".
יש איזשהו עצב שזה נגמר?
שי: "אצל שני העסק רק התחיל".
שני (פונה לשי): "אתה חלק בלתי נפרד. אתה יודע את זה. ההצלחה שלי לא באה לבד".
מה תעשו עם הכסף?
שי: "אני נותן לך חצי, רוצה?"
בטח. ומה תעשה עם החצי השני?
"אולי אקנה איזה שטח טוב".
שני: "אני הבטחתי לעצמי שאם אני לוקחת את המיליון, אני נותנת מעשר לבית הכנסת של המושב ולרב יעקב אבוחצירא מנהריה, שבירך אותי לפני שיצאתי ואמר לי שזה לגיטימי לצאת".
שי, אתה לא תתרום?
"ברור שאתרום, כבר עכשיו תרמתי למדינה 300 אלף".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו