רינגו סופרסטאר

סטיבן רודריק, רולינג סטון

יש כמה דברים שבהם רינגו מאמין. "אם אתה על אי בודד ויש לך אגוזי קוקוס, אתה יכול לשרוד". יש כמה דברים שרינגו אינו יכול לענות עליהם. האם השיר "Taxman" של הביטלס הוקלט על ארבעה ערוצים או שמונה ערוצים? "שאל מישהו שיודע, אני רק יודע שאני מוקלט שם".

יש זמנים שבהם רינגו יכול להיות חמוץ מאוד. "לא מזמן אכלתי ארוחת ערב בלוס אנג'לס איתו ועם הנשים שלנו", מספר פול מקרטני. "אני יודע שרינגו פיכח כבר שנים, אז התלוצצתי איתו ואמרתי, 'נו כבר, רינגו, שתה כוסית וויסקי'. הוא הביט בי לשנייה ואמר: 'מה, ולהיראות כמו שאתה נראה?!' זה הגיע לי".

ויש דברים שרינגו סטאר רוצה שיהיו ברורים לגמרי. הוא לבוש כולו בשחור ומפנה את משקפי השמש שלו כלפי השמש, מדבר לאיטו במבטא שהוא שילוב בין בוורלי הילס לליברפול.

"אתה יודע שהשם האמיתי שלי הוא לא רינגו, נכון?" השם האמיתי שלו הוא ריצ'רד סטארקי. אשתו קוראת לו ריצ'י. הוא בן 74. הוא אחד המתופפים הגדולים בעולם הרוק - וגם אם לא ניחן ביכולת כתיבת השירים של החברים האחרים בביטלס, הוא עדיין בין אנשי הבידור הטובים ביותר בהיסטוריה של התרבות המערבית.

תחשבו על זה. אם אתם איפשהו בין גיל עשרים לגיל שמונים, ומישהו מזכיר את השם רינגו, איך אתם מגיבים? אם אתם בני 67, אתם זוכרים את האף והשיער הקופצני בשיאו. אם אתם בני 30, אתם חושבים על האיש הקטן שהיה המספר בסידרה "Shining Time Station" מתחילת שנות התשעים. ואם אתם הורים לילד, אתם מודים לרינגו על שלוש דקות הרגיעה ש"Yellow Submarine" מעניק לכל בן 4 שובב.

הוא יכול לעבוד בקצה הגבוה של הקשת - כשהוא מתופף עבור ג'ון, פול וג'ורג', והוא יכול לעבוד בקצה הנמוך של הקשת - בימי רביעי, למשל, כשהוא מופיע מול קהל הקשישים בפורט פירס, פלורידה.

מופע הדרכים של רינגו יגיע אל קליבלנד ב־18 באפריל לסוג אחר של אירוע, כשהוא יצורף להיכל התהילה של הרוקנרול כמבצע סוליסט. מקרטני ינאם באירוע. מובן שיהיו שם כל המחמאות הצפויות, אבל לא הרבה דיבורים שיעסקו ברינגו כאמן מעונה. זה לא רינגו, למרות שהצליח לשרוד התמכרות לאלכוהול, גדל ללא אב וללא בית שימוש, ושהה שנתיים במוסד רפואי כשהחלים משחפת.

"תמיד חשבתי שהיתה לי ילדות נהדרת", הוא אומר בצחוק כשהוא מספר על אמא שלו, שהיתה נוסעת בשני אוטובוסים בליברפול וחוצה את נהר מרזי במעבורת כדי לבקר אותו פעם בשבוע. "ואז מטפל אמר לי, 'ובכן, זה נשמע כאילו ננטשת וחיית בשכונת עוני'".

צחוק הוא תרופה טובה בשבילו. הוא רזה מאוד ונראה צעיר מבנו זאק, המתופף של להקת "המי". כנראה משום שזאק לא חי על ירקות, פירות ותפוחי אדמה צלויים. "בכל פעם שאני רואה את רינגו, הוא מריח מכרוב", מתלוצץ ג'ו וולש, הגיס של סטאר והגיטריסט של להקת ה"Eagles".

אבל זה ממש לא נכון. ברינגו היתה תמיד פגיעות, שלא היתה בחברי הביטלס האחרים.

"אני לא רוצה להוציא את הכינורות, אבל כולנו באנו מרקע קשה", אומר מקרטני. "חוץ מג'ורג', כולנו איבדנו מישהו. אני איבדתי את אמי כשהייתי בן 4. ג'ון איבד את אמו. לרינגו היה הכי קשה: אביו נעלם, והוא עצמו היה כל כך חולה, שאמרו לאמא שלו שלא יצליח לשרוד. תארו לכם איך בונים חיים מכל זה, איך מתבגרים בסביבה כזאת. אין משפחה, אין בית ספר. הוא היה צריך להמציא את עצמו. כולנו נאלצנו לפתח שריון, אבל רינגו פיתח את השריון החזק ביותר".

חלק מאותו שריון היה גילום דמות הטיפש; חלק מאותו שריון היה האלכוהול. הוא הוביל את רינגו לעשור אבוד של חגיגות בלוס אנג'לס/לונדון/מונטה קרלו, שבמהלכן התעורר פעמים רבות בבוקר כשהוא תוהה "למה הציפורים משתעלות חזק כל כך?" אבל כבר 26 שנים שהוא פיכח, ויש דבר אחד עיקרי שבזכותו הוא נשאר צעיר: המקלות והתופים.

"אני אנגן עם כל מוסיקאי שהוא במשך לילה שלם, אבל אני לא יכול לעשות את זה לבדי", הוא אומר לי תוך כדי נסיעה אל ההופעה ה־800 או ה־900 שלו עם הלהקה שהקים ב־1989, "אול סטאר באנד". "אני לא נהנה לשבת שם לבדי". ומוסיף חבר הלהקה והחבר האישי של רינגו, טוד רונדגרן: "הוא תמיד מנגן עם מתופף שני. אני חושב שבהתחלה זו היתה מעין נחמה בשבילו בסיבובי ההופעות העצמאיים, אבל היום זה כבר הרגל".

בכל לילה, לפני ההופעה, רינגו עומד בשולי הבמה, וכשקוראים בשמו, הוא קופץ אל הבמה: שדון ליברפולי קטן, עטור נצנצים. "הוא כמו פיטר פן, הפנים שלו קורנות", אומרת ברברה. "כשהוא מנגן הוא חוזר להיות נער, ולא חשוב איזה מרחק הוא היה צריך לנסוע כדי להגיע אל הבמה הזאת".

פול, רינגו, ג'ון וג'ורג'. ארבעת המופלאים // צילום: אי.פי

רינגו לא לוחץ ידיים

רינגו הוא בן יחיד. הוא איבד שניים מתחליפי האח שלו, ג'ון לנון וג'ורג' האריסון, ואת חברו הטוב ביותר, הזמר והיוצר הארי נילסון, זמן רב לפני המועד הטבעי. הוא ראה איך קריירת הסולו שלו מטפסת לגבהים מטורפים - שבעה שירים שנכללו בין עשרת הגדולים בין 1971 ל־1975 - ואז צונחת אל תהומות הנשייה. כעת, בשנות הזהב שלו, הגיע למנוחה ולנחלה עם להקה שבה כבר הופיעו כולם, מבילי פרסטון ועד ריצ'רד פייג'. רינגו עדיין כאן, וכשהוא חושב כיצד הצליח לשרוד אחרי כל חבריו, מתפשטת על פניו פליאה ילדותית.

"חלק מאיתנו הצליחו להגיע לצד השני", הוא אומר ברגע קודר נדיר. "אחרים לא. מי יודע למה".

אבל יש כמה רמזים למה. אחד מהם הוא שרינגו סטאר רק רוצה לתופף כל היום. בלי שתיאמו ביניהם, שלושה חברים בפמליה שלו חוזרים בפניי על אותה שורה מתוך יראת כבוד: "רינגו סטאר הוא פאקינג חיפושית!" וכשאתה כזה, הדברים נעשים קצת אחרת.

אני מתבקש לפגוש את רינגו לפגישת היכרות קצרה בנמל התעופה ואן נייס שבלוס אנג'לס, לפני שהלהקה יוצאת לסיבוב הופעות ענק שישתרע בין אלבמה, הרפובליקה הדומיניקנית, פלורידה וברזיל. אני ממתין בלובי כשאני מקבל מסרון בהול ממנהל הסיור שלו: "רק תזכורת קטנה, רינגו לא לוחץ ידיים. הוא משיק מרפקים". מדובר בעניין של חיידקים.

בחדר ההמתנה יושבת הלהקה, כיחידה מלוכדת שממתינה למנהיג שלה. זו סצנה שיכולה לשמש בסיס לסיטקום. חברים לשעבר בלהקות רוק מתגודדים יחד, נעים בנוקשות בבגדי עור ומותחים את הגב לפני הטיסה.

ואז מגיע רינגו. הוא קטן כמו רוכב סוסים, אולי 1.65 מטרים, בסביבות 55 ק"ג. אנחנו משיקים מרפקים. אני מתלוצץ ואומר שזה אולי הראיון המיליון שלו. הוא מחייך. "אולי המיליארד. עברתי את המיליון איפשהו בשנות השישים".

לרגע הוא מביט בי בתמיהה. יכול להיות שאנשיו לא רצו להכביד עליו בפרטים. "תגיד לי שוב למה אתה כאן? באת לפגוש אותי ל־15 דקות?" הוא נד בראשו, עוצר ומהרהר לרגע, ואז פולט בדיחה: "15 דקות בנמל התעופה - זה נשמע כמו כותרת של רומן רומנטי".

הוא שוקע בכיסא שלו ומתעורר שוב לחיים כשהוא מתחיל לדבר על הלהקה. מפנה את ראשו לעבר מטוס המנהלים שייקח אותם מכאן ואומר: "בשלב הזה של חיינו, אנחנו כבר עושים את זה רק עם שיא הלוקסוס - מטוס פרטי והמלונות הכי טובים".

ה"אול סטאר באנד" פועלת כבר 25 שנים, ורינגו משנה את ההרכב מדי שנה בערך. ההרכב הנוכחי פועל יחד כבר שלוש שנים. לחברות בלהקה יש תנאי ראשוני אחד, שנקבע על ידי רינגו: אתה חייב לבוא מלהקה שהוציאה לפחות שלושה להיטי סינגל. ככה רינגו יכול להוסיף לאשליה שהוא רק אחד מהחבר'ה, וצריך להיות בחזית רק שליש מההופעה.

"בכל פעם שאני אומר, 'זה סיבוב ההופעות האחרון עבור החבר'ה האלה', אני מוסיף עוד קטע", הוא אומר.

מישהו נכנס לחדר ומודיע לו שהמטוס מתודלק ומוכן לצאת. הוא מודה לי על שלא התחלתי מייד עם שאלות על הביטלס, ואז פונה לעבר החדר שבו ממתינים חברי הלהקה. החבר'ה מחייכים ומקיפים אותו, כמו שחקני פוטבול שמקיפים את המאמן.

סלפי עם רינגו סטאר, לפני הופעה של הביטלס ב־1965 // צילום: רויטרס

עוד מימיו בביטלס, רינגו סטאר היה תמיד הקמע של הרוקנרול. מקרטני ולנון החלו לכתוב עבורו שירים משום שכולם חשבו שהוא שובה לב. מקרטני מספר שעבורו נכתבה השורה "What would you do if I sang out of tune" ("מה היית עושה אם הייתי שר ומזייף?") בשיר "With a Little Help from My Friend". "כשאתה חושב על זה", אומר מקרטני, "כמה אנשים ברוקנרול מסוגלים לשיר? אבל רינגו יודע לבצע שיר".

התדמית שלו - קודם חבר להקה עליז ורק לאחר מכן רוקר - כמעט מנעה את כניסתו להיכל התהילה של הרוקנרול כמבצע סוליסט. הכל התחיל כשמקרטני והגיטריסט רובי רוברטסון ישבו לארוחת ערב, ורוברטסון ציין שרינגו לא נמצא בהיכל התהילה כמבצע בזכות עצמו. מקרטני חשב שזו השמטה מבישה.

"אמרתי, 'תן לי לראות מה אני יכול לעשות'", אומר מקרטני. "דיברתי עם ברוס ספרינגסטין ודיברתי עם המתופף דייב גרוהל, ושניהם חשבו שהוא צריך להיות שם. ואני אמרתי שאנאם בטקס. זה עשה את העבודה". מעט עזרה מחברים תמיד יכולה לעזור.

רוצה להיות בגן של תמנון

בינתיים, רינגו נמצא בדרכים, ונראה שלא ממש אכפת לו. הלהקה שרדה את מזג האוויר הקפוא בדרום קרוליינה ובאלבמה, והגיעה בשלום לפלורידה. הזמינו אותם להופיע שוב באורלנדו, באולם ה"סאנרייז" עם 1,200 המושבים. גם כשהכרטיסים נמכרים במאות דולרים, קשה לראות איך רינגו מרוויח הרבה על סיבוב ההופעות, כשהנסיעות מתבצעות במטוס פרטי ועם שישה עוזרים המקבלים משכורות נדיבות. אבל מאחר שהוא אחד המתופפים העשירים בעולם, עם הון שמוערך במאות מיליוני דולרים, הכנסות הן כנראה לא הדבר הכי חשוב בשבילו.

שלוש שעות וחצי לפני ההופעה מגיע למלון ואן שחור. רינגו, שמסתתר מאחורי משקפי שמש (שאותם הוא מסיר רק לעתים רחוקות), מגיח מיציאה אחורית ונכנס למכונית. על פי בקשתו, החלונות נשארים סגורים. ברוס גרקל, עורך הדין שלו, יושב מאחור.

מסתובב על שטיחים אדומים עם אשתו ברברה באך־סטארקי. מאוהבים מאז 1980 // צילום: GettyImages

רינגו וברברה נכנסו לגמילה יחד, בשנת 1988. אני שואל אותו מה גרם לו בסופו של דבר להיגמל. "זה נהיה בודד מאוד", הוא עונה. "באמת קר ובודד שם. זו מחלה עלובה, בסופו של דבר. אתה יכול להיות בין המון אנשים, ואתה עדיין בודד לגמרי. כי כל מה שאתה עושה זה לדפוק את הראש. אבל לא הייתי כל כך בודד מאז".

רינגו של שנות השבעים פעל מתוך מקום מוזר, מנותק ומבודד בתוך תרבות הפופ. עם התפרקות הביטלס, הציפיות ממנו היו נמוכות; אבל הוא הצליח להוציא המון להיטים, ולעתים קרובות שיתף פעולה עם ג'ון לנון וג'ורג' האריסון. היה לו חוש הומור ערמומי, שנעדר משירי הסולו של חבריו ללהקה, וגם תעוזה, בשירים כמו "No No Song", להיט נגד שימוש בסמים, שהוקלט בלשון סגי נהור כשרינגו היה שקוע עמוק בתוך הסמים והשתייה.

לגרום לו לדבר על ארבעת המופלאים זה לא פשוט. הוא אומר שלעולם לא יכתוב ספר זיכרונות, משום שכל מה שכולם רוצים לשמוע זה לכלוך על שנותיהם המשותפות, והוא לא יהיה זה שיביא את האת כדי לחפור בתוך הלכלוך. ועדיין, המעריצים לא באים הערב כדי לשמוע את השירים של "טוטו". הם באים כדי לשמוע את "צוללת צהובה" ו"עם קצת עזרה מידידיי". רינגו יודע את זה, ולא חושש לנצל את הנוסטלגיה לצרכיו.

האלבום החדש שלו, ה־18 במספר, נקרא "Postcards from Paradise" (גלויות מגן עדן), על שם הגלויות שקיבל מחברי הביטלס כשהיה בחופשה. שיר הנושא של האלבום הוא למעשה רשימת שמות של שירי הביטלס, שרינגו כתב על מעטפה ונתן לטוד רונדגרן כדי שיהפוך אותם לשיר.

אפילו ג'ו וולש, כוכב הרוק שהוא גם גיסו של רינגו, נזהר קצת כשהוא מעלה על שפתיו את השם ביטלס. "אני מציע לך לשאול אותו כמה שאלות טכניות, כמו 'באיזו גיטרה השתמש ג'ורג' בשיר הזה שבאלבום הלבן?' אבל הכי טוב זה פשוט לשבת ולחכות שהוא יעלה את הנושא. אני נוצר כמה רגעים, שבהם הוא נזכר בדברים. למשל, כשסיפר לי איך ישבו כל הארבעה יחד באמבטיה של מלון בגרמניה, ורק דיברו".

במובנים רבים, רינגו הוא כמו כל גבר אחר. הוא יעדיף לדבר על אוכל מאשר על העבר שלו. כמי שגדל עם מגוון עשיר של אלרגיות, הוא מעולם לא טעם פיצה, קארי או בצל. אבל הוא מאוד אוהב גבינת עזים.

"אני אוכל גבינת עזים בגלל גודל המולקולות", הוא אומר. "אחרי כוס חלב אתה תמיד מלא, כי המולקולות בחלב ענקיות. רק תסתכל על עֶגלה. עז, לעומת זאת, זה משהו שהגוף שלנו יכול להתמודד איתו", הוא מחייך. "וזו הסיבה שהם חושבים שאני קצת משוגע".

נאמן לעצה של וולש, ככל שאני ממעט לשאול על הביטלס, כך רינגו מדבר עליהם יותר. הוא מתגאה בכך שמעולם לא פיספס "כניסה" בהקלטות, כשהיה יושב ליד התופים שלו עם ספל תה וממתין לאחרים שיחליטו מה הם עומדים לנגן. אבל לפעמים הוא הרגיש מבודד. למשל, בעת העבודה על "האלבום הלבן". 

"הלכתי אז לראות את ג'ון. דפקתי על הדלת ואמרתי, 'תראה, אני לא מרגיש שאני מנגן טוב במיוחד, ואני מרגיש ששלושתכם קרובים מאוד'. והוא אמר: 'אני חשבתי שזה שלושתכם!' ואז הלכתי לפול, ואמרתי לו אותו הדבר: 'אני לא מרגיש שאני מנגן טוב במיוחד, ואני מרגיש ששלושתכם קרובים מאוד'. והוא ענה: 'אני חשבתי שזה שלושתכם!' אז אמרתי, 'לכל הרוחות, אני עוזב. זה נעשה מטורף מדי'".

הוא עזב אז את הלהקה לעשרה ימים ונסע עם ילדיו לסרדיניה, שם שהה על הסירה של פיטר סלרס. הוא הזמין פיש אנד צ'יפס, והצוות הביא לו דיונון בִּמקום. "התחלתי לשאול את הקפטן על תמנונים, ושמעתי שהם מחבבים את השהייה על קרקעית האוקיינוס ונוהגים לבנות גנים מחפצים מבריקים. ואני חשבתי לעצמי, איזה כיף זה. הייתי רוצה להיות שם. זה יכול להיות שקט מאוד שם למטה, אולי זו דרך להפסיק את ההמולה בתוך הראש. ואז התחלתי לכתוב את 'Octopus's Garden'. הייתי רוצה להיות בגן של תמנון. כל החברים שלי יהיו שם".

כשרינגו חזר ללהקה, האריסון כיסה את מערכת התופים שלו בפרחים. אבל כעבור שנתיים, ב־1970, הגיעה הלהקה לסוף דרכה.

מתאחד עם מקרטני באירוע ההצדעה "הלילה ששינה את אמריקה" // צילום: אי.פי

ילד פועלים שהפך לבן מלוכה

לאחר מותם של ג'ון ושל ג'ורג', נותרו רק פול ורינגו. מערכת היחסים שלהם מסובכת, לפעמים מסוכסכת. לפעמים הם צוחקים עליה. "ככה זה במשפחה", אומר מקרטני. "לפעמים אנחנו מתעצבנים זה על זה. אני רוצה משהו ממנו, והוא לא מוכן לתת לי את זה, ואני מתעצבן וכועס. אבל זה עובר. אחים רבים לפעמים. יש את הסיפורים האלה, שכל הלהקה היתה רק ג'ון ופול. אבל זה היה מרובע עם ארבע זוויות, וזה לא היה עובד בלי אחת מהן. רינגו היה הזווית הנכונה".

לפני ארבע שנים צילמו השניים סרטון קומי עבור ארגון צדקה בריטי, שבו מקרטני מתעקש שכחבר הביטלס היחיד שנותר, עליו לצאת למסע צדקה. בסוף מופיע רינגו על מסך טלוויזיה ושואל: "ומה איתי??"

"פול אומר שהוא עומד לשאת את הנאום בהיכל התהילה", אומר רינגו. "אני באמת חושב שאני עושה את זה רק כדי לתת לו הזדמנות לצאת לבלות. הוא אוהב להיות עסוק".

הוא עוצר לרגע, ואז פניו מרצינות. "אבל הצד השני של המטבע הוא שלא היינו עושים כל כך הרבה תקליטים בלי פול. ג'ון ואני גרנו קרוב מאוד, והיינו מתעצלים פה ושם, ופול היה מתקשר ואומר, 'הי, חבר'ה, הגיע הזמן שניכנס שוב לאולפן'. אז אני מניח שעלינו להודות לו על העובדה שיש לכם 12 תקליטים שלנו".

הוואן מגיע לאולם, אבל רינגו עדיין לא סיים לדבר על פול. "כשסטו סאטקליף עזב את הלהקה ב־1961, היינו צריכים נגן בס. היה ברור שג'ון לא ינגן בס, וגם לא ג'ורג'. אז פול עשה את זה. והוא היה נגן בס מדהים. אנשים חושבים 'נו, זה קל', אבל נגן הבס והמתופף צריכים להיות חברים, אתה יודע?"

הרכב חונה ליד דלת הבמה. 50 שנה של פפראצי והרצח של לנון הכניסו את רינגו למצב קבוע של מתח. העיניים שלו מתרוצצות סביב, אבל איש אינו מופיע שם, בעת שהוא צועד במהירות לעבר הדלת. כמה דקות מאוחר יותר, הוא כבר על הבמה לבדיקות סאונד. מקיש על המיקרופון, ועדיין חושב על חבר מהעבר.

"אוקיי, השיר הראשון שנעשה יהיה 'Yesterday'...", הוא צוחק. "לא. ממש לא".

נותרה רק שעה עד ההופעה, ורינגו מבלה עם חברי הלהקה במסעדה של האולם. זה לא היה קורה בימים הראשונים של "אול סטאר באנד". כדי להימנע מפיתויים, רינגו וברברה היו קופצים לתוך מכונית שהמתינה בסביבה מייד אחרי ההופעה. הם היו חוזרים למלון ומסתגרים שם עם טלוויזיה וקצת גלידה. חצי מחברי הלהקה היו בגמילה, וחיפשו מפגשים של אלכוהוליסטים אנונימיים במקומות שבהם הופיעו; אם לא מצאו, היו מקיימים פגישה משלהם מאחורי הבמה. חברי הלהקה האחרים שמרו על המנהג המסורתי של שתייה לפני ההופעה.

"בהתחלה, רינגו היה מאוד מרוחק", אומר רונדגרן, שלקח חלק באחד מסיבובי ההופעות המוקדמים של הלהקה בשנת 1992, ומשתתף גם בסיבוב הנוכחי. "תארו לכם מה היה קורה אילו הייתם ילד ממעמד הפועלים שהופך לבן מלוכה. זה הפך עבורו להרגל, לא להתייחס לאנשים ולהחליק למנטליות של סלב. כיום הוא הרבה יותר פתוח ונינוח עם האורחים שלנו ואיתנו. הוא הפך להיות האדם שרצה להיות".

ברגע זה, למשל, הוא יושב ליד אחד השולחנות ויורד על התיפוף שלו בתקופת הביטלס. "אתה מכיר את התיפוף ההוא שאני מבצע בשיר 'The End' באלבום 'אבי רואד'?" הוא שואל ומתחיל לתופף על השולחן בידיו, מנסה לדמות את התיפוף המקורי. "אין לי מושג איך לעשות את זה! מעולם לא הצלחתי לעשות את זה שוב".

מקרטני אומר שזה לא היה חשוב. הוא זוכר את ההופעה הראשונה שהעלו הביטלס עם רינגו ב־1962, במועדון "Cavern" בליברפול. זו היתה ההופעה שבה הם הפכו ללהקה אמיתית.

"ברגעים הראשונים שרינגו ניגן, הסתכלתי שמאלה לעבר ג'ורג' וימינה לעבר ג'ון, ולא אמרנו מילה. אבל אני זוכר שחשבתי, שיט, זה מדהים", אומר מקרטני. הוא עוצר לרגע לחשוב. "תראה, אני אוהב את לד זפלין, אבל אתה יכול לראות אותם מסתכלים אחורה לעבר ג'ון בונהאם במין מבט של 'מה לכל הרוחות אתה עושה?' אצל רינגו יכולת לסובב אליו את הגב בלי לדאוג אף פעם שהוא לא יהיה בקצב הנכון. הוא נתן לך ביטחון, תמיד ידעת שהוא ידייק".

"מעט מאוד מתופפים יכולים ללכוד את התחושה של שיר כמו רינגו", אומר רונדגרן. "רבים עובדים בקצה העליון של הקצב, מה שמעניק לשיר תחושה עצבנית, מתוחה וחדה. לא רינגו. הוא מנגן רגוע, וזה נשמע טבעי כל כך".

אולי הסיבה שרינגו לא יכול לזכור את הסולו שניגן פעם היא שהוא לא רוצה. "מעולם לא פגשתי מתופף ששונא יותר מרינגו את קטעי הסולו של התופים", אומר מקרטני. "היינו צריכים להתחנן בפניו לעשות את זה. בשיר 'The End' היינו זקוקים רק לכמה שניות, ובסופו של דבר הוא הסכים לעשות את זה. והוא היה נהדר".

מי שאוכל לבד

זמן קצר לאחר מכן אנחנו יושבים בחדר ההלבשה של רינגו. בחוץ, רונדגרן לובש חולצה פסיכדלית, וסטיב לוקאת'ר מלהקת "טוטו" בודק במראה את מכנסי הפיראט שלו. "איפה עוד אני יכול ללבוש את המכנסיים האלה?" הוא אומר.

אני מעז לשאול את רינגו עד כמה נמאס לו לענות על שאלות המתייחסות לשמונה שנים מחייו, שנמצאות כעת כבר חצי מאה מאחוריו. הוא נאנח בנימה של קבלת הדין.

"זה מה שהם עושים תמיד", הוא אומר. "היו לי חיים לפני שהצטרפתי, ואין ספק שהיו לי חיים אחרי זה. אבל... אי אפשר שלא לשאול אותי על הביטלס. אני מבין שאתה חייב לעשות את זה".

זו כנראה הגישה הטובה ביותר שאפשר לאמץ. לפני כמה שנים, כשרינגו וברברה היו בחופש בכפר קטן בהודו, הם יצאו לטיול ברגל. לפתע הקיפו אותם ילדים וילדות הודים, כשהם מחזיקים בידיהם תקליטים של הביטלס. לא משנה לאן רינגו ילך, הוא לא יוכל לברוח מהשנים ההן.

עוזר מביא אוכל. ערימה גבוהה של ברוקולי וחצי תפוח אדמה אפוי. רינגו מחייך ומסלק את כולם מהחדר.

"אוקיי, עכשיו לכו".

רינגו אוכל לבד.

הלהקה עולה לבמה וחברי הלהקה תופסים את מקומותיהם. המנחה מכריז, "גבירותיי ורבותיי, קבלו את רינגו סטאר!"

רינגו מקנח את אפו בממחטה ומקפץ אל הבמה במכנסי ג'ינס שחורים, חולצת טי שחורה מנצנצת וז'קט שחור בגיזרה קולוניאלית. הוא מתיישב מאחורי התופים ופוצח בנגינת "Matchbox", שיר של קרקל פרקינס שהביטלס ורינגו שרים כבר יותר מחצי מאה. הקהל צורח בהתלהבות.

רינגו מסמן באצבעו "שלום ואהבה", פעם ראשונה מבין עשרות פעמים שיעשה את זה במהלך הערב. אחר כך הוא מתופף את השיר שלו מ־1971, "It Don’t Come Easy". רמת הסרוטונין באולם נופלת קצת, כדי להותיר מקום לסולו הארוך מדי של סטיב לוקאת'ר "רוזאנה", וריצ'רד פייג' שר את "קיירי".

אבל רינגו ממשיך לחייך ולקיים קשר עין עם הקהל. הוא פורץ עם "Boys", קאבר של הביטלס לשיר ישן יותר שנכתב במקור מנקודת מבט של נערה, שרינגו משתמש בו כבר יותר מחמישים שנה. בסוף הוא חוזר לקדמת הבמה, שר את "Photograph" ומסיים בנגינת "עם קצת עזרה מידידיי". אישה מזנקת אל הבמה, רינגו מנשק את ידה באוויר ומאבד את מקומו בשיר, אבל מתאושש במהירות. אנשים רוקדים במעברים. רינגו משתחווה ויורד מהבמה לכמה שניות, לפני שהוא חוזר לשני הדרנים של "Give Peace a Chance".

האקורד האחרון עדיין מהדהד, אבל רינגו כבר נעלם. בעבר, זה היה הרגע שבו הקוניאק או משהו אחר היה מתחיל לזרום. כיום, רינגו מקשקש כשהאדרנלין של הבמה עדיין זורם בעורקיו. הוא מדבר על הפעם שבה כתב שיר בתוך 48 דקות עם ריצ'רד מרקס, על האהבה שלו לאגוזי קוקוס, ועל יום ראשון, היום שבו מרמים בדיאטה, כשהוא אוכל קערת שיבולת שועל וקרואסון אחד, ושותה כוס קפה. "המוח תמיד מחכה ליום ראשון. עוד שלושה ימים מהיום! מתחילים להכיר אותי בתור ילד הברוקולי".

לא הכל בשביל הפוזה. מלבד השחפת, התמודד רינגו עם דלקת הצפק ועם התקפים של דלקת אדר החזה, שמחייבים אותו במזון דיאטטי. אבל הוא מציג חזות שמחה, גם כשמדובר במחלות. זה היה במהלך הטיפול בשחפת בצעירותו, כשאחת האחיות עברה במסדרון בית החולים וחילקה לחולים כלי נגינה שונים, כדי שישתתפו בלהקה מקומית. "לא הייתי מוכן להיות בלהקה בלי שייתנו לי תוף", הוא אומר. "לא הייתי מוכן לנגן בתוף מרים או במשולש. ידעתי מייד שאני רוצה לנגן על תופים. לא על פסנתר, לא על גיטרה".

השיחה גולשת לשינויים שהוא עשה לאחרונה בחייו. מכר את הבית במונטה קרלו ואת האחוזה באנגליה, שבה נהגה המשפחה להתכנס בחג המולד במשך עשרות שנים.

כשהוא וברברה עברו ב־1997 לביתם הנוכחי בבוורלי הילס, רינגו פתח מזוודה ישנה ומצא בתוכה את חליפת סרג'נט פפר שלו. "לבשתי את החליפה, והיא עדיין התאימה לי! ג'ורג' מצא את שלו ולבש אותה בסרטון וידאו, אבל הוא היה צריך להרחיב אותה, וזה מוזר, כי הוא תמיד היה הרזה".

ג'ורג' האריסון המנוח היה החיפושית שאיתו הוא נפגש הכי הרבה בשנים שאחרי 1970. רינגו ניגן בהרבה שירים באלבום החשוב של ג'ורג' "All Things Must Pass", לא ששניהם זכרו את זה. "הוא התקשר כשיצר מחדש את המאסטר ושאל באילו שירים אני מנגן", אומר רינגו. "אמרתי שאין לי מושג. הוא התקשר אלי בחזרה אחרי שעשה כמה בדיקות, ואמר: 'אתה ניגנת ברובם, ממזר!' ואני אמרתי, 'טוב, גם אתה לא זכרת'".

עזב את הלהקה לעשרה ימים. כשחזר האריסון כיסה את מערכת התופים שלו בפרחים // צילום: רויטרס

אנחנו נכנסים שוב לוואן השחור. רינגו נזכר איך כשהאריסון היה על סף מותו בשנת 2001, הוא ביקר אותו בבית החולים בשווייץ. הוא התנצל שאינו יכול להישאר הרבה זמן כי הוא חייב לטוס בחזרה לארה"ב, שם עברה בתו לי ניתוח לטיפול בגידול במוח (היא התאוששה ממנו באופן מלא).

"הוא לא היה יכול לזוז. כל גופו היה נגוע בסרטן. ואני אמרתי, 'תראה, אני חייב לעזוב. אני חייב לנסוע לבוסטון להיות עם לי'. והוא אמר, 'אתה רוצה שאבוא איתך?' זה היה אחד הדברים היפים ביותר".

אני שומע לידי יבבה. "אני בוכה עכשיו", הוא אומר.

רינגו היה עושה אותו הדבר. הוא פילס לעצמו דרך בין ההמונים מחוץ למלון דקוטה כדי לבקר את יוקו אונו יום אחרי שג'ון נורה למוות. גם 34 שנים אחרי, עדיין קשה וכואב לו לדבר על הרצח. אני שואל אותו אם הוא חושב הרבה על ג'ון ועל ג'ורג'. "לא בכל יום, בעיקר כשמישהו מזכיר אותם", הוא אומר. "אבל הם תמיד איתי".

האיחוד שלא יקרה

מותו של לנון שם קץ לדיבורים ולטירוף סביב איחוד של הביטלס, שכללו אפילו הצעה ב־1973 לנגן בהופעה אחת עבור מיליוני דולרים, כשמופע החימום יהיה אדם שנלחם בכריש. רינגו חושב שאם הדברים היו מתגלגלים אחרת, ייתכן שהלהקה היתה חוזרת לנגן יחד.

לדבריו, אחת הסיבות לכך שהם הפסיקו לצאת לסיבובי הופעות היתה שהם לא יכלו כבר לשמוע זה את זה מעבר לקולות הנערות הצורחות, "אבל היינו יכולים להתגבר על זה עם הטכנולוגיה של היום. אני חושב שהמכשול העיקרי היה פשוט לשבת יחד ולומר, 'אוקיי, בואו נעשה את זה'. מעולם לא הגענו לזה. אם היינו נרגעים מספיק זמן, עדיין היו לנו השירים ועדיין היינו יכולים לנגן, לחבר הכל ולהעלות את זה למופע. והיינו יכולים לעשות את 'A Day in the Life'", הוא נאנח. "מובן שזה בלתי אפשרי כעת. ג'ון וג'ורג' כבר אינם איתנו".

הוא חש שהוא הופך למלנכולי מדי, ומעביר את נושא השיחה לחגיגות הצפויות בקרוב בהיכל התהילה. כן, הוא מתכוון לנגן שם, אבל לא יותר מדי. "ההופעה שספרינגסטין נתן שם... הוא היה נהדר, אבל זה היה ארוך. כשהוא הופיע בלוס אנג'לס בשנות השבעים, הייתי מבקש ממקס ויינברג שיתקשר אלי במחצית, ואז נכנס ללימוזינה".

אנחנו מגיעים למלון. רינגו יוצא מהוואן, נראה רענן בדיוק כמו בתחילת היום. הוא אומר שלום במהירות. משהו מחכה לו: פגישה עם שני כדורי גלידת קוקוס.

בבוקר שלמחרת הוא פוגש אותי בסוויטה שלו בקומה העליונה, לבוש בשחור. הטלוויזיה פתוחה על ערוץ CNBC, ללא קול. אנחנו אמורים לדבר על המרפסת, אבל הרוח חזקה מדי. "אולי אתה תהיה בסדר, אבל הרוח תעיף אותי", הוא מתבדח.

מאזינים לכמה שירים מהאלבום החדש "Postcards from Paradise", כולל שיר הנושא הנוסטלגי. רינגו יודע שהעבר שלו תמיד יהיה נוכח בהווה שלו. לפעמים הוא נלחם בזה, אבל עמוק בתוכו הוא יודע שהעובדה שהיה המתופף בלהקה הגדולה ביותר היא למעשה מתנה.

הוא מדבר על הרומן שלו עם אמריקה ועל איך ניסה, בגיל 19, להגר מאנגליה ליוסטון, רק בגלל אהבתו לזמר הבלוז לייטנינג הופקינס. אבל רק ארבע שנים לאחר מכן הוא ירד במורד הבואינג 707 בניו יורק עם ג'ון, פול וג'ורג', לתוך החיבוק של הארץ שתהפוך לארצו המאמצת. "אתה רוצה לדעת מה היתה נקודת השיא שלי? הירידה במורד המדרגות האלה. זה שינה את הכל".

אנחנו משיקים מרפקים בפעם האחרונה, והוא אומר להתראות. אבל זו לא הפעם האחרונה שאני רואה אותו. באותו אחר צהריים אני משוטט לי על החוף ורואה קבוצת תיירים נועצים עיניים בטלפונים הסלולריים שלהם. אני מתקרב אליהם ורואה איש קטן. הוא מחזיק בידיו מצלמה, ואחריו רודף איש גבוה יותר שמצלם אותו. זה רינגו בסידרת צילומים. הוא מתרוצץ לכאן ולשם, בועט בגלים, שדון עתיק שמעייף אנשים צעירים ממנו.

באותו רגע, לא קשה להאמין שריצ'רד סטארקי יחיה לנצח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו