עד כמה שזה נוגע ליחסי ציבור, ליל הסדר הוא אחת ההצלחות הגדולות ביותר של היהדות. רובנו עושים סדר. מזמינים או מוזמנים. נכון, היתה פעם אופנה לקטר על היום הזה. על המועקה המשפחתית, הדודות הבלתי נסבלות; התמרון האינסופי בנבכי הסכסוכים המשפחתיים והסבל הנורא הכרוך באוכל המסורתי והטקסטים העתיקים. עיתונאים ובעלי טורים נחשבים עשו מזה עניין לא קטן, ולתקופה מסוימת זה עצמו - כלומר הקיטור והטינה - הפך להיות מנהג ממנהגי החג. היה נורא באופנה לשנוא את ליל הסדר, אבל כשאתה שומע על מישהו שאין לו איפה לעשות את הסדר, ברוב המקרים אתה ממש לא מקנא בו.
ההצלחה הזאת היא לא מובנת מאליה. ארון הספרים היהודי מלא בספרים כתובים היטב, עמוקים ומפוארים פי כמה מההגדה של פסח. ההגדה היא חוברת שנכתבה בחיפזון וזכתה לעריכה מוזרה למדי. כשחושבים על זה, היא מבטיחה לספר את יציאת מצרים ולא ממש מקיימת. היא שותקת במקומות שדווקא רצוי לפרט - משה, למשל, לא מקבל דקות - ואילו בדיון החז"לי הטרחני סביב השאלה "כמה מכות קיבלו המצרים בים" היא משתפכת, מאריכה בדברים ולא חוסכת מאיתנו אפילו חישוב מתמטי מיותר אחד.
ובכל זאת, יכול להיות שמדובר בטקסט המוצלח ביותר בארון היהודי. המון ישראלים, חילונים טובים שלא יודעים להשלים פסוק אחד בתנ"ך, יודעים בעל פה חלקים נכבדים מההגדה. בטח את השירים. הם לא בטוחים מה בא קודם - שמואל ב' או מלכים א', ואם תשאל אותם איזה חודש עברי מגיע אחרי אייר, הם יתחילו לשיר לעצמם "בתשרי נתן הדקל" כדי להיזכר, אבל הם יודעים איפה בדיוק התכנסו הרבנים טרפון, עקיבא וחבריהם, ומה אמרו להם התלמידים בסוף. והם בטח יודעים לחזור על הקטעים המביכים שגרמו לכולנו להסמיק לפני שנים כשעורך הסדר הטיל דווקא עלינו לספר על בן זומא, או על ההיא (שהיא למעשה אנחנו - עם ישראל) שהתחיל לצמוח לה.
ההגדה היא אולי חיבור לא מספיק מדויק, אבל המבנה של הסדר הוא פורמט מנצח. מי שתיכנן ופיתח את הערב הזה היה ככל הנראה גאון של קונספט, אבל מספר סיפורים די חלש.
הפופולריות העצומה של סדר פסח רק מדגישה את עוצמת הפספוס שלו. נדמה לי לפעמים שמי שתיכנן את הרעיון, יהודי קדום בטוניקה וסנדלים, היה הרבה הרבה יותר נועז מאיתנו. הוא ניסה והצליח לבשל טקס מכונן. אולי הטקס המכונן ביותר של הזהות הישראלית. באופן די מפתיע, המסורת השאירה את הטקס הזה מחוץ לבתי כנסת והרחק מעינם הפקוחה של רבנים. היא קבעה שהוא יישאר בבית. והמשמעות היא גישה שמעודדת חופש יצירתי ואינספור גוונים וגרסאות של הזהות שלנו.
מצד שני בכל זאת מדובר בטקס. ואחת ההגדרות היסודיות של טקסים היא שהמרכיבים שלהם לא עומדים לדיון. בכל הטקסים בעולם יש גינונים קבועים שאסור לגעת בהם לרעה. אסור גם לשאול, כי התוקף של המנהגים האלו הוא מעבר לשיקולים של סגנון או שיקול דעת. לכן כבר אי אפשר לשאול שאלות כמו: מי צריך את מטחי הכבוד בהלוויות? למה חולצים נעליים בכניסה למסגד? ולמה כולם מתנהגים במוזיאון כמו בהלוויה? ככה זה, וזה הכל. אדם מגיע למיסה בכנסייה כדי לפעור את פיו ולקבל את לחם הקודש. לא כדי לבלבל את המוח לכומר בשאלות כמו: מה המשמעות של כל זה, והאומנם הקרקר הדקיק הוא הוא בשרו של בן האלוהים?
בקרקעית של ליל הסדר גלום רעיון חצוף ואנרכיסטי שקורא לילדים לשאול שאלות על התוכן ועל המבנה; על הסיפור בכללותו ועל כל אחד ואחד מהמרכיבים הקטנטנים של מה שמתרחש מסביב לשולחן. במקור, הילדים לא הוזמנו לשיר את "מה נשתנה" ולזכות בתשואות. הם נקראו להקשות קושיות. קושיה היא לא שאלה אינפורמטיבית ומנומסת. קושיה היא בירור חתרני. מבין ארבעת הבנים, הבעיה הגדולה ביותר של הסדר היא הבוק שלא יודע לשאול. הרשע אולי מרגיז, אבל הוא בתוך המשחק. כשאתה מזמין את הילדים להקשות אתה לא יכול לבחור מראש את השאלות שיעלו.
הרעיון לגמרי ברור, והוא מקסים ואמיץ ופורץ דרך. הרעיון היה לבנות מסורת - כל טקס בונה מסורת - שיש בתוכה מנועים של חדשנות וטיפוח של מחשבה אנטי־
מסורתית. אני לא כל כך אוהב את הביטוי הזה, אבל מדובר בערך על מה שאנחנו קוראים לו חשיבה מחוץ לקופסה. חז"ל היו קוראים לזה פשוט "חשיבה".
ומה עשינו אנחנו, גאונים שכמונו? הלכנו וכתבנו לילדים את השאלות. שיהיה להם מוכן. אחר כך הדבקנו לזה לחן מתקתק וחגיגי, וביקשנו מהילד הכי קטן שיעלה על כיסא וידקלם. זה בסדר, חמודי, כולם יעזרו לך אם תתבלבל.
דבר דומה קרה עם הסיפור המוזר ההוא מבני ברק פינת מסובים. מעשה ברבי אליעזר, ור' יהושע, ור' אלעזר בן עזריה, ור' עקיבא, ורבי טרפון, ותמיד הצחיקה אותי מילת הפתיחה "מעשה". הרי אף אחד לא עושה שם כלום. למען האמת, בכלל לא ברור מה הסיפור. רק דמויות. זהות, מעורפלות ומזוקנות כמו הגמדים של שלגיה. מעשה בחמישה בלונים. מי צריך כל כך הרבה דמויות אם אין עלילה?
אבל יש סיפור. ההגדה מספרת לנו ככל הנראה על סדר פסח הראשון שהתקיים אי פעם. עד חורבן הבית נהגו בתאריך הזה לזבוח כבש. לזה קראו פסח. אחרי החורבן לא היה אפשר עוד להקריב, והשתררה מבוכה. היו כמה חכמים פורצי דרך שהציעו למלא את החג הזה בתוכן חדש ולספר על יציאת מצרים, אבל הדתיות הממוסדת אף פעם לא אהבה רפורמות. לכן הם בורחים לבני ברק. בני ברק של אותם ימים, לא רק ממוקמת במקום אחר - אזור צומת מסובים וחירייה של היום - היא גם רחוקה מהעין של הפוליטיקה הדתית.
איך אני יודע את זה? כי רבי אלעזר בן עזריה מתרגש ואומר שהוא כבן שבעים שנה ודבר כזה הוא עוד לא זכה לראות. הוא רואה מהפכה דתית מול העיניים שלו והוא יודע שככה כותבים היסטוריה.
ומה עשינו, גאונים שכמותנו? הרי אנחנו לא רוצים לעודד שינויים. שינויים זה רפורמות, ורפורמות זה רפורמים. אז מה עושים?! תחזיקו חזק! ממקדים את תשומת הלב באות כ' שבדברי בן עזריה. זה הולך ככה:
מדוע אומר בן עזריה שהוא כבן 70? מכיוון שהוא לא היה באמת בן 70. בן 18 הוא היה כשנבחר לנשיאות. וכיוון שהרגיש כל כך לא נעים עם זה, נעשה לו נס ובן לילה צמח לו שיער לבן! הללויה. זה מה שנהוג לומר סביב השולחן על הסיפור הזה, וזה מייצר סיפור ניסים קטן ונחמד, אבל זה לא מה שבן עזריה רוצה לספר. הוא רוצה לספר על מהפכה מעשה ידי אדם, ולא על ניסים ונפלאות. אולי הגיע הזמן שזה הסיפור שגם אנחנו נספר. אחרי הכל, הסיפור הזה עלינו.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו