התסריטאי/במאי ג'יי.סי צ'אנדור עשה שלושה סרטים בארבע שנים. כולם שונים זה מזה, וכולם שווים צפייה. סרט הביכורים שלו מ־2011, המותחן הפיננסי "התמוטטות", הציג אנסמבל מרשים של שחקנים (שכלל בין השאר את קווין ספייסי ואת ג'רמי איירונס) ועסק באופן בוגר ודברני בצד האפל של וול־סטריט. "הכל אבוד", סרטו השני, לעומת זאת, לקח פנייה חדה אל עבר מחוזות המינימליזם השתקני כדי להביא את סיפור ההישרדות של גבר מזדקן (רוברט רדפורד) שמוצא את עצמו לבדו על יאכטה קטנה, שהולכת ושוקעת בלב ים.
סרטו השלישי של צ'אנדור, "שנה קשוחה מאוד", שעולה על מסכינו השבוע, הוא תפנית נוספת ודי מסקרנת במסלול הקריירה הפתלתל של הבמאי הצעיר. הפעם הוא מגיש לנו מותחן ניו־יורקי שמתרחש בתחילת שנות השמונים, ושעוסק בנקודות שבהן הדרייב הקפיטליסטי והחלום האמריקני משיקים - ו/או מתנגשים בפראות - עם עקרונות המוסר.
הסרט אמנם חב חוב ברור למסורת ארוכה של סרטים דומים (חלקם קלאסיים), שעשו במאים דוגמת סידני לומט ("סרפיקו", "נסיך העיר") ופרנסיס פורד קופולה ("הסנדק 2"), אך לזכותו של צ'אנדור ייאמר שהוא מצליח לצאת מצילם של הענקים שסיפקו לו השראה וליצור כאן משהו משל עצמו; משהו שעוד לא ראינו; משהו שקשה לחזות לאן בדיוק הוא חותר, וכיצד בדיוק הוא יסתיים. התוצאה אולי לא תעיף אתכם מהכיסא. אך היא מכילה לא מעט מעלות, והיא ממשיכה לחזק את התחושה שצ'אנדור הוא במאי אינטליגנטי ובעל הבטחה שנמצא בדרך הנכונה. רוצה לומר, הוא עוד עשוי לעשות בקרוב סרט אמריקני גדול באמת. ואם לא הפעם, אז אולי בפעם הבאה.
צרות בצרורות
במרכז העלילה ניצב אייבל מוראלס (אוסקר אייזק) - איש עסקים אמביציוזי וישר בעיני עצמו שמנהל חברה מתפתחת המספקת דלק להסקה. בדקותיו הראשונות והמתוחות של הסרט, למדים הצופים כי מוראלס מבקש להרחיב את עסקיו באמצעות רכישה של מתקן אחסון גדול. יחד עם עורך הדין המסור שלו (אלברט ברוקס), משלם מוראלס לבעל המתקן - יהודי חרדי וקשיש - מקדמה שמנה, ומבטיח להשלים את החסר בתוך שלושים יום. אם יצליח, סבבה. המתקן שלו, והעתיד ורוד. אם ייכשל, המקדמה תרד לטמיון, ומוראלס ימצא את עצמו על סף פשיטת רגל. מקרה קלאסי של הכל או כלום.
כמובן, הבעיות של מוראלס לא מאחרות לבוא. מצד אחד, גורם עלום מתחיל לגנוב את משאיות הדלק שלו ולאיים עליו ועל משפחתו. מצד שני, התובע המחוזי (דיוויד אוילואו, "סלמה") מחליט שזהו בדיוק הזמן המתאים להגיש כתב אישום מרובה סעיפים נגד החברה שלו. מצד שלישי, גם מתברר כי הבנק שאמור לסייע למוראלס לסגור את העיסקה הגורלית עשוי לקבל רגליים קרות ולסגת מהתחייבויותיו.
כך מוצא את עצמו מוראלס מקפץ בין הזירות, בניסיון נואש לכבות את השריפות ולמצוא פתרונות מיידיים למצוקותיו. הוא נפגש עם עובדיו, מתחריו, משקיעיו וחוקריו ומנסה לערוך בקרת נזקים. הוא מדבר על ליבם, ומקשיח את הטון כשיש בכך צורך. עם זאת, על אף ההפצרות החוזרות ונשנות שנשמעות מסביבתו המיידית, ולמרות שהוא נמצא עם הגב לקיר, מוראלס מסרב לנקוט אלימות. הוא אינו מסכים לצייד את נהגיו באקדחים, כדי שיוכלו להגן על עצמם (וכדי שיוכלו לשלוח מסר לשודדים). והוא אינו מסכים להסיר את הכפפות ולשבור את הכלים.
אבל למוראלס יש אישה (ג'סיקה צ'סטיין). ולא סתם אישה. בת של מאפיונר. באופן לא מפתיע, קשה לה לראות את הגבר שלה מפגין חולשה. והתגובות המתונות והסלחניות שלו ללחצים שמופעלים על משפחתם רחוקות מלהתאים לה. וכך מתווסף לסל הלחצים גורם מלחיץ נוסף; מעין ליידי מקבת כזאת שלוחשת על אוזנו של גיבורנו, מסיתה אותו, מקניטה אותו, מפקפקת בגבריות שלו ומלבה את יצריו.
אם כל זה נשמע לכם קצת משעמם ומציק זה לא במקרה. באמת יש משהו מונוטוני וסבלני מדי בבעירה האיטית שצ'אנדור מאמץ עבור המהלך הסיפורי שלו. המון פגישות עסקיות, שלרוב מתקיימות במשרדים בעלי תאורה קלושה, ולא מעט סצנות המתרחשות מייד לאחר סיומן, שבהן אשתו של מוראלס שואלת אותו, "נו, איך היה?" ובכל זאת, מעניין לעקוב אחר הדרך שעושה הדמות הראשית, ומעניין לחזות בשינויים הפנימיים שחלים בו תוך כדי התמודדות עם המשברים השונים (עד שמגיע השינוי הסופי).
חלק גדול מהקרדיט על כך מגיע לאייזק - שחקן מגוון ומצוין שהחל לשגשג בשנים האחרונות בזכות תפקידים בסרטים דוגמת "בתוך לואין דיוויס" ו"שני פנים לינואר" (בחורף הקרוב כבר נראה אותו מככב בסרט החדש בסידרת "מלחמת הכוכבים"). אייזק, שנראה כמו שילוב מנצח בין אל פצ'ינו הצעיר לאנדי גרסיה, מביא למסך אינטנסיביות אפלה ולא לחלוטין ברורה שמשתלבת בחזות מהוגנת, והוא מיטיב לבטא את המאבק הפנימי שמתחולל בתוך הדמות שלו. על אחת כמה וכמה כאשר אשתו מתגרה בו ומאתגרת את ערכיו ואמונותיו.
בעסקים כמו בעסקים
פה ושם, צ'אנדור שולף מהשרוול סיקוונס דינמי ופיזי שמוציא את הסרט מתוך החללים האפלים שבהם הוא מבלה את רוב זמנו. כמה מרדפים תזזיתיים המבוצעים כהלכה מגבירים את הדופק של הדמויות. וכמה שיחות שמתחילות במקום אחד, מקבלות טוויסט לא צפוי ומסתיימות במקום אחר לחלוטין. אך העיקר כאן הוא האווירה ואופן ההתנהלות. העמדות המוסריות המוצקות שמוראלס מתעקש עליהן, מחד. והמציאות העסקית האכזרית של הביזנס שלו, מנגד.
"שנה קשוחה מאוד" נראה נהדר. השחזור התקופתי שלו מושקע, התלבושות והתסרוקות מעוצבות בדיוק ובטוב טעם, וגם הצילום, של ברדפורד יאנג ("סלמה"), מצליח להעלות באוב את מורשתו האפלולית (והרמברנדטית) של הצלם הגדול גורדון וויליס. ובכל זאת, משהו חסר כאן. איזה בום גדול ומזעזע שיתפרץ במערכה השלישית, יבלגן את הכל, ויביא את מחזה המוסר הכמו־אופראי
הזה לסיומו באופן בלתי נשכח. צ'אנדור בוחר לחתום את הסיפור שלו בדרך אחרת, מינורית יותר, והדבר לגיטימי כמובן. אך החלטה זו גורעת מעוצמתו של הפאנץ'־ליין הבלתי נמנע, והופכת את כל מה שקדם לו למעט טריוויאלי. ואין ספק כי היא מונעת מהסרט להדהד בראש לאחר שהוא מסתיים, כפי שהיה אפשר לצפות שהוא יעשה. מה לעשות שאנדרסטייטמנט ואופרה הם כמו שמן ומים?
"שנה קשוחה מאוד" ("A Most Violent Year"), כתב וביים: ג'יי.סי צ'אנדור. ארה"ב 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו