למה הערבים מתאחדים ונלחמים ביחד?

כינונה של קואליציה כל־ערבית, בהובלתן של סעודיה ומצרים, כדי לבלום את התפשטות איראן ולמנוע את הפיכת תימן לבסיס קדמי של טהרן בחצר הקדמית של קהיר וריאד, הוא בשורה מרעננת המעידה על התעוררות והתעשתות כל־ערבית, שכמותה לא זכינו לראות זה שנים רבות.

הכתבה הכי נקראת היום באתר: חייל משוחרר? יש לנו חדשות טובות בשבילך

ועם זאת, אין מדובר במזרח תיכון חדש השונה מזה שהכרנו עד היום. שהרי מלחמת אזרחים בתימן במעורבות מצרית וסעודית היא בבחינת חדשות ישנות, הלוקחות אותנו אחורה 50 שנה, לראשית שנות ה־60. באותה עת התחוללה בתימן מלחמת אזרחים בין אותם פלגים ושבטים הנלחמים בה כיום זה בזה. אלא שאז היה זה שליטה של מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, שניצל את המלחמה בתימן ושלח את כוחותיו לשם כדי לספחה למרחב ההשפעה המצרי, ולמולו התייצבו סעודיה ואיראן של השאה, בתמיכה עקיפה וחשאית של ישראל. סופו של נאצר ששקע בביצה התימנית וכישלונו שם תרם, לצד תבוסתו במלחמת ששת הימים, לקיצו של העידן הנאצריסטי בעולם הערבי. יש להניח שהגנרל א־סיסי מודע לפרק זה בהיסטוריה של מצרים.

3 סיבות להתאחדות הערבית

ובכל זאת, ולמרות הזיכרון המר, החליטו הערבים לעשות מעשה. זאת ככל הנראה בשל שלוש סיבות מרכזיות:

האחת, תחושת האיום מצידה של איראן. נראה כי סעודיה ומצרים החליטו לעשות את מה שישראל לא העזה לעשות בשעתו בגבולה הצפוני והדרומי - למנוע כינונו של בסיס איראני בקרבתן המיידית. שהרי מדינות אלו משוכנעות כי איראן מבקשת לכונן כיום בתימן חיזבאלליסטן או חמאסטן, שבאמצעותן תוכל לאיים על מצרים ועל סעודיה כפי שהיא מאיימת על ישראל. קהיר וריאד נחושות שלא לאפשר לטהרן לממש את זממה, בטרם יהיה מאוחר מדי.

הסיבה השנייה, האכזבה מארה"ב והתחושה כי וושינגטון שוב אינה רואה באיראן את מקור הבעיות במזה"ת (אלא ההפך הגמור - היא רואה כיום בטהרן חלק מהפתרון ופרטנרית אפשרית למאמץ להילחם בטרור של דאעש ואל־קאעידה). ואכן, בצילו של הסכם הגרעין ההולך ומתגבש, למרות הקשיים והמשברים של הרגעים האחרונים, מתברר כי וושינגטון מוכנה להשלים עם תפקיד איראני בעיראק, בסוריה וכעת גם בתימן, כדי לבלום את מה שבעיני האמריקנים הוא הבעיה המרכזית – דאעש ואל־קאעידה. העולם הערבי, לעומת זאת, רואה בארגוני הטרור הללו משום סכנה, אך את האיום הקיומי הוא רואה באיראן. לכן נחרדים הערבים מן האפשרות כי וושינגטון תיטוש אותם לאנחות או תהיה נכונה לחזק את השפעתה האזורית של איראן על חשבונם.

מנהיגים רעננים ונמרצים

ולבסוף, ההתחדשות בעולם הערבי פרי עלייתם לשלטון של מלך פעלתן וצעיר (יחסית) בסעודיה ונשיא כריזמטי ואנרגטי במצרים - המלך סלמאן והנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי. אלו החליפו את המלך עבדאללה ואת הנשיא מובארק - שליטים קשישים שתיפקדו אך בקושי.

מכאן ההתגייסות הכל־ערבית. אבל יש לשער שהסעודים והמצרים מודעים למגבלות כוחם. ראשית, זהו מהלך סעודי־מצרי שכל שאר מדינות ערב מוכנות להעניק לו לגיטימציה, אבל לא כוחות של ממש שיילחמו בתימן. שנית, ריאד וקהיר יודעות כי מלחמה באזור הררי וקשה לגישה נגד מטרות חמקמקות - כנופיות של שבטים לוחמים שאינן מהוות צבא של ממש – היא משימה כמעט בלתי אפשרית.

המתקפה שלהן בתימן היא אפוא מתקפה מוגבלת, ובעיקר אווירית. גם מהלך צבאי, אם יתרחש, יהיה כנראה מוגבל באופיו ובהיקפו. מתקפה זו נועדה להרתיע את איראן ולנתק את הקשר הישיר - באוויר ובים - בין טהרן לתומכיה בתימן; להחליש את השבטים החות'יים ובעלי בריתם; ולהעניק רוח גבית וסיוע לכוחות המתונים בתימן, שעל כתפיהם מוטלת המלאכה להשיב לידיהם את השליטה בתימן.

אלו הם פניו של המזרח התיכון המתחדש - שליטים ערבים המוכנים ליטול את היוזמה ולהיאבק באתגר האיראני ובכאוס המתפשט באזורנו. לשם שינוי, פנים נוחות לישראל.