ריגול בארה"ב? אובאמה חצה גבול בעייתי

ישראל ריגלה בארה"ב? עקבה אחרי אמריקנים שניהלו משא ומתן עם האיראנים על תוכנית הגרעין? בדיחה גרועה, חמוצה. אין הבטחה שהיא מקפידה לכבד יותר מהתחייבותה להימנע מריגול כזה.

זו כבר השנה ה־30 למעצרו של ג'ונתן פולארד. עד אז ישראל ריגלה, וכשנתפסה ניסתה להסתיר חלק ממעלליה. אבל הפרשה פצעה את מרקם היחסים בין המדינות, ובין הממשלות לבין יהדות אמריקה, והמושג "ריגול" נותר פצע פתוח שטרם הגליד.

ישראל למדה במהלך האירועים כי אמנם האמריקנים אינם ממהרים להסיק מסקנות. אבל כמו יצחק רבין, שטען כי יותר מכל מתעבים הישראלים את האפשרות שייחשבו ל"פראיירים", כך גם האמריקנים מגיבים בזעם כשנדמה להם כי נהגו כלפיהם תוך כדי הפרת אמונים. לכן פולארד אינו משתחרר; ולכן כתב האישום נגד ד"ר אביאם סלע נותר על כנו שנים על גבי שנים. הם אינם חדלים להעניש.

אז ניסתה ישראל לשים קץ לפרשה. איש שב"כ שהפך באותן שנים לאזרח קיבל את רשימת כל המקרים והצמתים שממשל אמריקני עלול להכתיר כריגול נגד ארה"ב. הבכיר הישראלי עבר מבית לבית. הוא הסביר ליהודים שאירחוהו מה בעייתם וכיצד אפשר לפותרה, והציע להם לפעול מהר וללא עצבנות. אם היו מרגלים יהודים באמריקה, שפעלו מטעם ישראל, הם הפכו לפנסיונרים מרצונם, עובדים בדימוס, לשעברים.

השנים שחלפו לא שיככו את הכאב. עדיין מתגלה מדי פעם בפעם מישהו שנחשד כי סייע לישראל לפני יותר מ־30 שנה. הוא נאשם ועושה עיסקת טיעון ונידון למאסר על תנאי ולקנס, ומתפרסמת ידיעה מציקה בעיתון.

ישראל מודעת לרגישות. לכן הזדרז משה (בוגי) יעלון להבטיח כי לא היו דברים מעולם. אין ריגול נגד אמריקה. על מה מתבססת, אפוא, טענת הריגול? זרועות הביטחון פורסות מניפה רחבה של קולטי מידע בעולם, שהפך כלשונו של מרשל מקלוהן ל"כפר גלובלי". בממלכת המודיעין כולם נגד כולם. בתוך כך, ייתכן שישראל תרה באסיה הרחוקה אחרי מעללי איראן ולפתע נחשפה בפניה פיסת מידע אמריקנית.

למה הדבר דומה? להאזנת סתר חוקית של המשטרה. היא מאזינה לקו הטלפון של החשוד, ואגב אורחא לומדת גם על נושאים אחרים. כל כך טבעי. גם מביך מעט. אבל זה ריגול, זה?

ברק אובאמה // צילום: אי.אף.פי

המסקנות המאוחרות של הנשיא

הממשל האמריקני מבין כי אם עלתה פיסת מידע אמריקנית ברשת הישראלית - המודיעין של צה"ל לא תר אחריו ולא ביקש לדלותו. בכל זאת נותן הבית הלבן יד להפצת הבדותה. מפני שאין עניין הזורע מבוכה ובהלה וחרדה גדולה יותר בקרב יהדות ארה"ב; ומפני שהחשש מסיבוב נוסף של קטטה מהסוג שהתקיים סביב פולארד מקים חיץ בין היהודים לבין ישראל יותר מכל נושא אחר; ומפני שהוא מקים על מדינת היהודים את טובי ידידיה שאינם יהודים.

בסופו של דבר, תתנדף ההאשמה לכל רוח ותשאיר עוד רובד דקיק של עוינות חשדנית בין שני הממשלים. אבל נכונותו של אובאמה להעלות טיעון כה כוזב דומה למצב מלחמתי, שבו משתמש אחד הצדדים בנשק אסור. טענת הריגול הישראלי מעידה כי זעמו על נתניהו חצה גבול בעייתי. יש בו גם מרכיב של חשבון אישי, סוג של נקמה. על הנאום בקונגרס. על ההתבטאות נגד ההצבעה ההמונית של ערביי ישראל. בעיקר על התרחקותו מנאום בר־אילן.

לפי כל הסימנים, איבד אובאמה כל רצון ליישור ההדורים. אפילו אינו מאמין להסבריו של נתניהו שלא נטש את תמיכתו בפתרון שתי המדינות לשני העמים - אילו קיבלו, לכאורה, היה אפשר לחדש את ההידברות לפתיחת משא ומתן ישראלי־פלשתיני נוסף. רק שהרושם המובהק הוא שהבית הלבן החליט לשבור את הכלים.

זה מצער. חבל. לא פורה. אך אפשר להבין מדוע. כל מי שייכנס בנעליו של אובאמה - על שגיאותיו במשא ומתן עם איראן ועל כישלונו המתמשך במזרח התיכון מהודו ועד כוש, מתימן ועד עיראק - היה עלול לנהוג כמותו. במלחמה כמו במלחמה, באיבה אישית כמו באיבה אישית. לא מומלץ, אבל מובן. בוודאי לישראלים כמותי, שהזהירו מפני הנאום בקונגרס ונטישת נאום בר־אילן וההתבטאות כלפי ההצבעה הערבית.

אובאמה נוהג כאמריקני טיפוסי. הוא מגיע למסקנות באיחור. אבל אם חש כי מישהו למולו או לצידו הפר את אמונו, הופך האמריקני המצוי לנוקם, למעניש, אפילו לאכזר, ובוודאי למתמיד.

במקרה של אובאמה יש רק חשיבות משנית לשאלה אם הוא מעסיק את ישראל והמזרח התיכון בסוגיה הנכונה. הוא טועה, אבל הממשלה בירושלים חייבת לנהוג כמו בשיר על ארץ ישראל: "אין לי אמריקה אחרת".

האם אפשר בשלב כה מאוחר לתקן את הדברים? מומחים הציעו בשבוע האחרון סידרה של מהלכים, שלא ברור אם הם ראויים, ומכל מקום אינם יותר מטקטיים, כהחזרת השגריר רון דרמר לארץ. לא זה העניין. את מה שנחוץ להרגעת אובאמה אין נתניהו יכול לספק: לכלול בקווי היסוד של הממשלה את נאום בר־אילן, את ההתחייבות לפתרון שתי המדינות לשני העמים.

ב־2009 לא הבחינו האמריקנים כי הנאום נאמר על דעת נתניהו, ובלי החלטת ממשלה. ב־2015 נאום נוסף לא יספיק. אך אימוץ מדיני רשמי? אולי. אין משהו אחר, אלא אם כן מניחים לעימות בין הנשיא האמריקני לראש הממשלה הישראלי להימשך. במקרה זה הם ייפגשו בשבועות הקרובים במועצת הביטחון. הפעם המוקש לכינון פלשתין הוא מתוצרת צרפתית.

משה כחלון. מפלגתו מדדה מאחור // צילום: קוקו

לקצר את הדרך

ניסוח קווי היסוד של הממשלה עלול להימשך שבועות ארוכים. אך מה חשיבותו של כל משפט, כל פסיק? ניסיון העבר מעיד כי אוקיינוס נפער בין המובטח לבין התוצאות בפועל. לפיכך לא כדאי לייחס להם חשיבות רבה ואפשר לסיימם בתוך כמה ימים. קיצור הדרך אפשרי אם בנימין נתניהו יורה לנציגי הליכוד המתדיינים עם השותפים לנהוג כאילו הם שרויים כבר בשבוע האחרון שמתיר החוק לפני שהרכבת הממשלה מוטלת על מישהו אחר. מומלץ מאוד.

אפשר גם באיוש. נתניהו חידש השבוע כאשר מינה את משה כחלון לשר האוצר בלי שסיכמו קווי יסוד בין מפלגותיהם. אפילו לא מי יהיו השרים הנוספים של כולנו. לכאורה, כחלון כבר בפנים ואילו כולנו מדדה מאחור. למראית עין.

אפשר לחזור על כך גם בכמה משרדים אחרים. אם יודיע כי משה (בוגי) יעלון שר הביטחון, ייתמו הלחצים להעביר את התיק לאביגדור ליברמן או לנפתלי בנט; ואם יוסיף עליהם עוד כמה אישים - בעיקר מהליכוד - יחסום ויחסוך משא ומתן עקר, מייגע, מיותר בכמה וכמה עניינים.

על כישורים וסמלים

בדמוקרטיה תקינה מי שהורשע בקבלת שוחד לא היה מעז לנסות ולחזור לכנסת. אבל 120 חבריה לא השכילו לקבוע זאת בחוק, ולפיכך אריה דרעי נהנה מן השכפ"צ של "שילם את חובו לחברה". כאילו ראוי למנות אלכוהוליסט שנגמל מן האלכוהול למנהל יקב.

אך הכוונה לשוב ולמנותו לשר דווקא במשרד הפנים גובלת בהחדרת אצבע לעין. דווקא למקום הפשע? לא סתם אלא למקום המועד לפיתויי פשיעה, כפי שמרמזת החקירה בפרשת ישראל ביתנו, ומקורה כדבר מובן דווקא במשרד הפנים?

לדרעי יש עניין להתמנות לשר הפנים. הצד הסמלי מרתיע לא פחות מהמעשי. יש היצע לתיקים רבים אחרים שיתאימו לכישרונותיו. הם ניזונים מתקציבי ענק. השוני מובן, שובו למשרד הפנים לא רק מעמיד אותו במבחן במקום שבו נכשל בעבר אלא משמש התרסה מובהקת לכלל הציבור. מדוע? לא מספיק שהוא שב לממשלה?

בימים כתיקונם גם דרוקר לא היה בוחר בדרוקר // צילום: גדעון מרקוביץ'

איפה החיסיון?

בלהט הוויכוח בין העיתונאים רביב דרוקר ועמית סגל נפל דבר. דרוקר כתב מאמר ב"הארץ", שבו ציטט שיחה שהתקיימה בהפסקת הפרסומות בערוץ 10 בין קובי אריאלי לבין חנוך דאום.

הם העירו כי יש להם מידע מביך על התנהלות משפחת נתניהו בבית ראש הממשלה, אבל לא יפרסמוהו בשידור, ודרוקר ציטט אותם במאמרו בעיתון ומתח ביקורת על שתיקתם.

הנחיתי בחיי מאות תוכניות־דברת כאלה, וגם כאשר הוויכוח סער על המסך - בהפסקת הפרסומות שוחחו ביניהם המשתתפים בצלילים נמוכים פי כמה. לא אחת דבריהם בהפסקה עמדו בסתירה מסוימת למה שאמרו לצופים.

במקום שבו היו יוסף לפיד ואמנון דנקנר המנוחים, וייבדלו לחיים ד"ר מור אלטשולר ויפעת ארליך ודב וייסגלס וציפי חוטובלי ואלדד יניב וגדעון לוי וארי שביט - ניתזו בהפסקה רשפי אש. אך בהתחדש השידור איש לא עשה בדבריהם שימוש. השיחות נחוצות להוציא קיטור ולהירגע.

שאלתי את דרוקר, וטען כי על שיחת אריאלי־דאום לא חל חיסיון מקורות, והוא אכן התלבט בעניין. "אבל החלטתי שהעובדה שהם באים לתקשורת פעם אחר פעם ותוקפים אישית ובבוטות אנשים שהם יודעים כי אומרים את האמת היא פשוט חשובה מדי לשיח הציבורי, מאשר הכעס הטבעי שלהם עלי על כך שציטטתי אותם משיחה בהפסקת פרסומות. אני מעדיף שהם יגידו אמת בשידור ולא ידברו איתי בזמן הפרסומות, מאשר ישקרו במודע בשידור ויסתחבקו אתי בפרסומות. מקווה שזו גם הבחירה שלך".

לא, זו אינה הבחירה שלי. בימים כתיקונם גם דרוקר לא היה בוחר בדרוקר. לפני כעשור הביא לערוץ 10 ידיעה על אריאל שרון. בפרשנותי הערתי כי מדובר ב"סקופ" ובעבודה עיתונאית מעולה. כשיצאה התוכנית לפרסומות שוחחנו דרוקר ואני על שרון. שנינו נתנו דרור ללשוננו. לא היינו רוצים כי מי מהמאזינים בהפסקה היה מצטט אותנו למחרת היום בעיתון. ממש לא.

אפשר להבין לתסכולו של דרוקר. אך זה מבחן הבגרות לעיתונאי. עליו ללמוד לשאת בבטנו את הקשר הכואב של ידיעה גנוזה. כגיבור הכובש את יצרו. לדרוקר היתה מעידה. ראוי לא לחזור עליה.

עת נעילה

ביום שני תימסר הכרעת הדין של שופטי המחוזי יעקב צבן, משה סובל ורבקה פרידמן־פלדמן בפרשת אהוד אולמרט. היא כבר כתובה. שום הבעת דעה לא תשפיע עליה עתה. אבל ראוי להימנע, לפחות מטעמים של מראית עין.

לרגע נראה כי עלילות מלוות את החיים הציבוריים "מעתה ועד עולם". שולה זקן נכנסה לכלא. שולה זקן יצאה. ממשלה נפלה ואחרת מוקמת, ואולמרט תמיד לפני דיון בבית המשפט.

כשיסיימו במחוזי יחדשו בעליון. שם מחכים שני תיקים. זה כבר יותר מדי, הגיעה עת נעילה.

אכן, אנושי

במהלך השבוע ציטטתי את האימרה "לטעות זה אנושי, לסלוח - אלוהי". ייחסתי אותה לרומאים. אך הקוראת הנאמנה ד"ר שירה קורן מאוניברסיטת בר־אילן תיקנה אותי. המקור נכתב באנגלית על ידי אלכסנדר פופ בתחילת המאה ה־18: To err is humane, to forgive - divine. מכל קוראיי השכלתי.