כן, צדק חברתי

בנימין נתניהו חזר השבוע להיות קוסם. ממצב אבוד לכאורה, מסקרים שניבאו לו מפלה, הוא הצליח ברגע האחרון להתאושש ולחולל מהפך: להחזיר לליכוד 8 מנדטים של עריקים למפלגות אחרות - הבית היהודי, כולנו ויחד - ולהוביל את המפלגה לניצחון חד־משמעי. מלחמות הירושה הפנימיות בליכוד יידחו עכשיו בכמה שנים. 

ובכל זאת, אסור להתבלבל: פילוח התוצאות מלמד שהסכנה האיראנית, שאין לזלזל בה, לא הצליחה לנצח את אנשי המחאה החברתית. לא בנוק־אאוט, אפילו לא בנקודות.

כשנתניהו הכריז השבוע כי הוא וחבריו בממשלה מחויבים לרווחה חברתית ו"יש אתגרים חברתיים וכלכליים שבהם נטפל" - הוא ידע מדוע הוא אומר זאת. את המחדלים האלה שלו קשה לעמעם. כשהוא מיהר לטלפן אל משה כחלון ולהציע לו ראשון להצטרף לממשלה, עוד לפני שידע כמה גדול ניצחונו, נבע הדבר מאותה סיבה בדיוק.

ההצעה הזאת, שלא יהיה ספק, היא תוצר ברור של המחאה החברתית. כחלון פשוט קוצר עכשיו את הפירות שלה. 

ארון הקבורה של המחאה הזאת נישא השנה כמה פעמים על כתפי רואי שחורות, תמימים ופחות תמימים, שמיהרו להספיד את המנוחה בדרכה האחרונה. נכרה כבר הקבר, הובאו זרי הפרחים, השמיעו את הרקוויאם והתחילו לכסות את הארון ברגבי אדמה. אנשים נפרדו מהתקווה לשחר של יום חדש כאילו הסיפור הזה הוא סיפור אבוד.

מה לא אמרו בטקס האשכבה המתמשך על מחאת האוהלים ויוקר המחיה בשדרות רוטשילד? ששם היא נולדה וששם היא תמות סופית. שהיא לא הניבה תוצאות גם אחרי הקמת ועדת פרופ' טרכטנברג; שלא נשאר דבר מהלבה הרותחת ההיא; שחלום הדירה של מאות אלפי זוגות צעירים ממשיך להתרחק מהם - כאילו מדובר בגזירה משמיים.

אמרו והאמינו בכך. 

ולמרות זאת, ברור עכשיו, ההודעה על מותה של המחאה הזאת היתה מוקדמת. המחאה ארוכת הימים שהוציאה לרחובות מאות אלפים, נלחמה בהצלחה באיומים של חמינאי האיראני. היא זקפה ראש של רבים המבקשים לגעת לפחות בתקווה.

כחלון. עיני הציבור נשואות אליו בתקווה שיקיים את ההבטחות שנתן // צילום: קוקו

המחנה הציוני, כולנו, מרצ, יש עתיד ואפילו ש"ס, שמתחפשת לחברתית - בסך הכל קרוב ל־60 חברי כנסת, עוד לפני צירוף הקולות הערביים - סיפקו להם את הדגל ואת התקווה הקטנה. סדר היום החברתי בבחירות, שממשלת נתניהו לא ממש אהבה, מלמד שבעיות הדיור ויוקר המחיה מדברות אל לב רוב הבוחרים במדינה.

מהנתון הזה יתקשו וכבר מתקשים בנימין נתניהו וחבריו להתעלם. הם ייאלצו לעסוק בבעיות הדיור, להקטין את יוקר המחיה, להציל את חדרי המיון הקורסים בבתי החולים הציבוריים, להודות שיש פלח גדול מאוד של אוכלוסייה ענייה שצריך להרים אותה מהרצפה.

והעיקר: הם ייאלצו להתייצב מאחורי משה כחלון, שהפך בשנים האחרונות ליריב המר שלהם, בדיוק על רקע הפצעים החברתיים המדממים שהם התעלמו מהם שנים. הם יצטרכו לעזור לו לחולל מהפכות חברתיות אמיתיות, כי הוא נחשב כרגע לקוסם האמיתי, לאיש שיחולל בתחום החברתי ובמלחמה בבנקים ניסים ונפלאות.

ועוד מותר לצפות מהם: שהם לא יריבו איתו על הקרדיט של ההצלחה, אם וכאשר זו תהיה. שהם יצדיעו לו. את מה שהם מסוגלים לעשות בכוחות עצמם, כבר ראינו.

הרצוג. בבחירות שבהן האידיאולוגיה מתה - נחוץ מנהיג עם כריזמה כדי לנצח // צילום: אי.אף.פי

את מי ניצח נתניהו

בלי לגרוע מגודל הניצחון האלקטורלי של נתניהו - יותר ממילה על היריב שלו, יצחק הרצוג. מנהיג המחנה הציוני לא היה יריב אמיתי - ודאי לא בבחירות שבהן האידיאולוגיה מתה ומה שתורם לניצחון הוא בעיקר המראה החיצוני, יכולת ההתנסחות ואופן הצגת המסרים. להרצוג אין מה לחפש במגרש הזה.

הוא באמת החנון הישראלי המצוי. הוא הילד המנומס, העדין, שלא יורק, שלא מקלל, שאוכל בפה סגור, שאומר יפה תודה, שמבקש סליחה, שלא מרים עליך את הקול. הוא הנחנח הישראלי המצוי.

וכאילו אין די בכך, הגיח אחד מיועציו הגאונים ולימד אותו לדקלם בקול הבעייתי שלו את הסיסמה "אני אהיה ראש הממשלה" ו"מהפך, מהפך, מהפך" בליווי תנועת האצבע שגרמה לו נזק אדיר. אנשים ראו והתפוצצו מצחוק. הרצוג לא נראה מנהיג, לא נראה מר ביטחון, לא נראה מר כלכלה או מר "אני אנווט" של יצחק רבין המנוח. הוא לא נראה כמי שבכוחו לסחוף אחריו המונים.

הוא לא יאיר לפיד, שהוא קמפיינר מצוין, ואפילו לא שלי יחימוביץ' שהיא פרלמנטרית מנוסה שנוגעת בבעיות האמת של החברה הישראלית. אלמלא יחסי האנוש שלה, אלמלא האנטגוניזם ששידרה זמן רב וחוסר היכולת שלה לספוג ביקורת, היא היתה מסוגלת להגיע לתוצאה אחרת, במיוחד עם הנבחרת המצוינת של העבודה. 

את המנהיג הזה, חסר הכריזמה, העקרונות והקבלות האמיתיות של עשייה, ניצח נתניהו - ומכאן שהצליעה שלו בקמפיין מול הרצוג ולבני היתה מפתיעה. 

במבט לאחור היא מובילה למסקנה אחת: האויב של נתניהו היה אז נתניהו. לא היתה כמעט שגיאה שהוא לא עשה. הוא לא היה צריך להשתתף בתשדירים הילדותיים, הוא לא היה צריך להגיב כפי שהגיב על דו"חות מבקר המדינה.

טעות, ועוד טעות ועוד כמה אחרות שגרמו לו בצדק לאבד נקודות. הוא שידר מצוקה במקום להתנצל כפי שעשה בשלבים מאוחרים יותר. 

היתה לו טעות נוספת: הזלזול במנוצחים. הוא התעלם מהם בנאום הניצחון שלו. 

הוא נהג כך אף שמנצח בבחירות נוהג לשאת נאום פייסני כלפי יריביו. שהרי מרגע ניצחונו הוא ראש ממשלה של כולם ולא רק של אנשי המחנה שלו. הוא צריך לחבר, לאחד, להרגיע - לא להפנות גב למנוצחים. 

בגין. יגן על שלטון החוק // צילום: גדעון מרקוביץ'

ארבעה מבחנים

הממשלה שעומד נתניהו להקים היא ממשלת ימין צרה וסחיטה והוא היה ודאי שמח מאוד להרחיבה. רק שהוא לא יכול. 

תהיה לו בעיה כי הוא תלוי בליברמן, בדרעי, בליצמן ובבנט; כי כל שותפה בממשלה תוכל לגרום לנפילתה אם לא ייענו דרישותיה; כי הימין זקוק למפלגה שתהיה עלה תאנה מבחינה מדינית ואין לו אותה; כי יאיר לפיד, אחרי הכל, היה שותף מאוד נוח. הוא עוד יתגעגע אליו.

על הרקע הזה מבחנו יהיה בעת חלוקת התיקים החשובים באמת: תיקי האוצר והביטחון; תיקי החינוך, המשפטים וביטחון הפנים. אסור לו להפקיד אותם בידי אנשי הדווקא, מציתי האש, רודפי הכותרות - אלא בידי מי שמכירים בשלטון החוק והמינהל התקין דוגמת בני בגין. 

משרד המשפטים למשל תפור למידותיו של בגין כי האחרון הוא סמל, כי הוא הגון, כי הוא יגן על מערכת האכיפה. אין חשש שינסה למוטט אותה ולפגוע בעצמאות בית המשפט העליון.

דרעי. לא ראוי להיות שר // צילום: גדעון מרקוביץ'

מבחן נוסף: תיק הפנים. דרעי נושא אליו את עיניו כי הוא יודע שהתיק הזה משופע בתקציבים, שמיליארדים מתגלגלים בו, שאינסוף ג'ובים אפשר לחלק בו למקורבים. הוא מבקש לשוב אליו מסיבה נוספת: הוא רוצה להיות השר המורשע הראשון בקבלת שוחד שחזר אל זירת הפשע. ליצור עוד תקדים מושחת על שמו.

אילו הייתי נתניהו - הייתי מבהיר לו ששערי הממשלה נעולים בפניו ומציע לו למנות שרים אחרים מטעם ש"ס. הייתי מסביר לו שהוא זקוק לי לא פחות משאני זקוק לו, כי אין ממשלה אחרת. בכל מקרה לא הייתי מפקיד בידיו את משרד הפנים שדרעי מוטט בשעתו, שאת הגירעונות העצומים ברשויות המקומיות הוא פתר באמצעות העלאת כספי הארנונה; שבחר להכביד על החלשים במקום להקל עליהם.

מבחן שלישי: גודל הממשלה. נתניהו יעשה שגיאה אם יחזיר עטרה ליושנה - כלומר, יבנה שוב מפלצת עם עשרות תיקים של שרים וסגני שרים. לפיד צדק כאשר הציג לו ממשלה קטנה וחסכונית כתנאי להצטרפות לממשלה וצריך לקוות שגם כחלון יציג את הדרישה הזאת. גם כאן העיניים נשואות אליו. 

ועוד מבחן, רביעי, חשוב ביותר: חידוש התהליך המדיני. ניסיון אמיתי לפחות של הממשלה החדשה להגיע להסכמי ביניים. איתות לעולם שפניה של ישראל בכל זאת לשלום. הוכחה שהממשלה אינה עושה זאת רק בדיבורים כי אם גם במעשים.

לפיד. הבין ש"מושחתים נמאסתם" הוא עדיין קלף מנצח וכלי לשאיבת מנדטים // צילום: גדעון מרקוביץ'

מושחתים נמאסתם

במפלגות השמאל היו מי שטענו כי המלחמה בשחיתות אינה מעניינת את הציבור. היו כמה סוקרים שהגיעו משום מה למסקנה הזאת והיטעו את ראשי הרשימות.

לא את יאיר לפיד. הוא הבין את מה שאבא שלו המנוח הבין: שמושחתים נמאסתם הוא קלף מנצח, או לפחות כלי לשאיבת מנדטים. הוא הבין שלא כל הציבור אדיש לשחיתות - כפי שלמדו אנשי הליכוד ב־1992 כאשר העבודה ניצחה אותם באמצעות מושחתים נמאסתם; או כפי שלמדו אנשי ישראל ביתנו אחרי המעצרים של חלק מאנשיהם לפני כשלושה חודשים. 

לפיד צלל בסקרים לפני כחודשיים למספר חד־ספרתי, התנדנד בין 7 ל־8 מנדטים וחיפש חבל הצלה. לחבל הזה קוראים קמפיין "מושחתים נמאסתם". הוא פשוט, הוא קליט, הוא מדבר אל הציבור הרחב - הוא משכנע. עובדה: בתוך שבועיים התחיל לפיד לטפס בסקרים והגיע למספר דו־ספרתי.

הוא החזיר ליש עתיד חלק מכוחה ומכבודה האבוד. הוא עסק בערכים אמיתיים, אף שגם במפלגתו יש נבחרים עם כתמים. מלחמה נגד מושחתים, כבר למדנו וכתבנו על כך, מניבה מנדטים. הסקרים לא משקפים את עומק השנאה לשגרירי השחיתות השלטונית.

ליברמן. בקושי שישה מנדטים // צילום: אורי לנץ

"נהיה הפתעת הבחירות"   

לפני חודשיים הגיעה סגנית השר פאינה קירשנבאום לכנס בחירות מטעם ישראל ביתנו בערד. לכנס כזה מגיעים בימים כתיקונם מאות יוצאי מדינות חבר העמים - יושבים בסבלנות מול האורחת או האורח התורן, ושותים את דבריהם בצמא. הם היו מונחים בכיסם.

הפעם הגיעו רק 28 תושבים כאילו הנעדרים מוציאים כרטיס אדום לאורחת: לא רוצים כאן את ישראל ביתנו. שיקרתם לנו. אתם מפלגה מושחתת.

טעות? היו מי שהציעו לעמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת לא למהר בהסקת מסקנות. ליברמן אינו עלה נידף.

חלף חודש ועל פי מידע נוסף שקיבלו דיין ושבת, החבר ליברמן הגיע לערד ומצא מולו פחות מ־100 תושבים מנומנמים. מהמספר הזה, שלא הזכיר את נהירת תומכיו בעבר, הוא יכול היה להבין שהפור נפל לפחות בעיר.

העובדה הזאת לא הפריעה לו לחזור על "מילה שלי היא מילה", להבטיח שישראל ביתנו תהיה הפתעת הבחירות, לשדר לכולם ביטחון שהוא וחבריו יטפסו למספר דו־ספרתי.

אמר וצנח ברגע האמת עד ל־6 מנדטים. הוא התרסק וריסק את מפלגתו ישראל ביתנו. כך גם חברו אריה דרעי: הבטיח שיהיה הפתעת הבחירות; הבטיח להגיע למספר דו־ספרתי - וצנח עם מפלגתו ש"ס עד ל־7 מנדטים. העם החליט שוב: "מושחתים נמאסתם".

מי עוד הבטיח לנו להיות הפתעת הבחירות? יו"ר יחד אלי ישי. רק שהימין הקיצוני שהתחבר אליו לא סיפק לו את הסחורה. הוא לא עבר את אחוז החסימה אף שהיה קרוב אליו.  

 

מפולת הסקרים והמדגם 

מותר לסוקרים לטעות, לשגות, לא לפרש נכון את הנתונים שבידיהם. כבר היו דברים מעולם.

אבל לקבוע שלושה ימים לפני הבחירות כי נתניהו יקבל 20 מנדטים או 22 מנדטים כאשר ביום הדין הוא מקבל 30? להעניק להרצוג על פי קלפיות המדגם בליל הבחירות בכל הערוצים 27 מנדטים, בעוד בספירת האמת הוא קיבל שלושה מנדטים פחות?

 מה זה בדיוק? זה לא סתם כישלון. זו לא טעות סטטיסטית. זה כישלון מקצועי נורא. זה יום הכיפורים של הסוקרים ועורכי המדגם.

גלאון. ספק אם מישהו אחר היה מגיע לתוצאה טובה יותר // צילום: זיו קורן

תרבות שלטון אחרת 

ח"כ זהבה גלאון קיבלה לידיה מפלגה במפולת עם שלושה מנדטים, העמידה אותה על הרגליים, ניהלה בכנסת מאבקים בברוני הכסף השונים, הניפה את דגל השלום כמה שיותר גבוה - והצליחה להכפיל את כוחה של מרצ מ־3 מנדטים ל־6. הישג מרשים.

חלפו שנתיים, הגיעו שוב הבחירות והיא מצאה את עצמה מול אנשי המחנה הציוני שניסו לבלוע אותה בכל הכוח. הם הסבירו לאנשי שמאל המצביעים למרצ שחבל על כל קול ושעדיפה תמיכתם בהרצוג.

מסע הציד הזה צבר תאוצה, מרצ היתה בסכנת הכחדה ויוסי שריד נזעק לפקוח לשמאל את העיניים: מרוב "רק לא ביבי", כתב ב"הארץ", נקבל בסוף את "רק לא מרצ".

אמר וכמעט צדק: מרצ קיבלה את המנדט החמישי רק אתמול בבוקר וגלאון, שכבר הודיעה כי תתפטר אם התוצאה תהיה 4 מנדטים בלבד, חזרה בה. בצדק רב. 

בהשתתפות: מיכל שבת, עוזי דיין 

motig@israelhayom.co.il | uzid@israelhayom.co.il | michals@israelhayom.co.il 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו