ניחוח כדורגלן

עליתי השבוע למונית. זה קרה יום או יומיים לפני הבחירות. התמקמתי על המושב לצד הנהג, הנחתי את התיק וחגרתי, ואז יצר הרע שלי מצא לנכון לשאול את הנהג: נו, מה אתה אומר על הבחירות? מי לוקח?

השאלה תפסה אותו לא מוכן. הוא התמתח מעט, והתנצל: "תשמע", הוא אמר, "אני לא הנהג של המונית הזאת. אני רק מחליף את אח שלי..."

נדמה לי שמכל מה ששמעתי בחודשים האחרונים זאת היתה תחזית הבחירות ההגונה, הצנועה והמדויקת ביותר שנתקלתי בה.

עם כל הכבוד לעניינים חשובים כמו עתידנו, חוסננו הלאומי וכו', היה לי צד מאוד אישי במערכת הבחירות שהסתיימה השבוע. כבר בפתיחה, כמו שכבר סיפרתי כאן, מפלגת הבית היהודי הציעה לי מקום משוריין בעשירייה הראשונה שלה, ואחרי שסירבתי בנימוס, ניסתה להעניק את אותו מקום לאלי אוחנה. רבים כתבו על עניין אוחנה והפוליטיקה של בנט, אבל בזמן שחלף מאז, שמתי לב שמשהו השתנה ביחס הבסיסי שלי. לא לפוליטיקה ולא למפלגה הדתית, אלא לכדורגל. התחלתי לקחת את המשחק יותר ברצינות. אחרי הכל, אלי אוחנה היה אחד מכוכבי נעוריי, והנה הוא ואני - מי היה מאמין! - באותה רשימה, על אותו פתק מקומט, בכיסו של אותו אסטרטג, וזה כבר מחייב. שלא לדבר על כך שסוף סוף יש לי משהו לספר לנכדים: אלי אוחנה עלה להחליף אותי. אז נכון, שום דבר לא יצא מזה בסוף, ובכל זאת, פתאום כל יציאה עם הילדים למגרש של השכונה הפכה להיות אירוע. הילדים נדהמו לראות שאני עורך חימום קצר אך רציני לפני המשחק, וכשהכדור מגיע אלי, אני מביט לצדדים ומסמן תרגיל. לא סתם בועט כמו אהבל.

כדרך שדברים כאלה מתרחשים, גם כאן זה התחיל בצחוק אבל לאט לאט התחיל להנביט מחשבות. חשבתי לי, למשל, שאחד המנהגים האהובים עלי בכדורגל הוא הרגע אחרי סיום המשחק, שבו שחקני שתי הקבוצות מחליפים ביניהם חולצות. יש קסם ברגע הזה. עד לשריקה היתה שם יריבות מרה, מרפקים וקללות, אבל הנה הסתיים הקרב וכולם זוכרים שזה בסך הכל משחק. הם לוחצים ידיים. מחייכים. ועושים את הדבר הלא ייאמן. את הדבר שאוהדים לעולם לא יהיו מסוגלים לעשות. הם מחליפים חולצות עם היריב. חולצת הקבוצה היא הסמל והדגל. רק לפני דקה וחצי השחקנים נתנו את הנשמה שלהם עבורה. הם הזיעו בשביל החולצה, והם זינקו, וחטפו פגיעות כואבות, ועכשיו הם פשוט מורידים אותה ולובשים את החולצה הזרה, שעדיין ספוגה בזיעת היריב. אני מזכיר את הדוגמה הטריוויאלית הזאת כי במשחקים אלימים ולא הוגנים, במשחקים מלוכלכים שבהם המתח והטמטום הצליחו לנצח את הספורטיביות, קורה לא פעם שהשחקנים פשוט מסרבים להחליף חולצות. זאת תמונה מכוערת ומדאיגה. כששחקנים הודפים בזעם את הצעת החולצה, זה סימן למשבר חמור. משבר של הקבוצה, ואולי של עצם המשחק. 

החלפת החולצות היא תזכורת שמיועדת קודם כל לקהל, שבלעדיו אין טעם לערוך משחקים. לא תמיד זה עובר אליהם, אבל בליגה בריאה בנפשה התנועה אמורה לזרום מלמעלה למטה. מערכות היחסים בין ההנהלות של הקבוצות היריבות חייבות להישאר ברמה טובה ומתוקנת בהרבה ממערכות היחסים בין האוהדים ביציע. מה שקרה במערכת הבחירות האחרונה מטיל עלי אימה, כי התמונה היתה הפוכה. האיבה בין המפלגות עצמן היתה חריפה הרבה יותר מזו שיש ברחוב. אף אחד לא בא לשחק כאן, בטח לא לשחק הוגן, והתחושה היא שמותר לעשות הכל למען ניצחון. העובדה שחלק גדול מהאיבה הופעל היישר מתוך גופי התקשורת הגדולים יצרה מתח לא בריא בין עיתונאים. קהילת התקשורת הישראלית היא כפר קטן שבו כל הדרכים מצטלבות וכולם - פחות או יותר - מכירים את כולם. לאחרונה אני שומע על רשימות שחורות. על שמות שאסור להזכיר בכלל בעיתון ההוא או בעיתון הזה. על פרסונות נון גראטות ושאר מרעין בישין שקהילות יהודיות בגולה הצטיינו בהן עד מאוד. מישהו אמר לי שאני עצמי באיזו רשימה. זה לא כל כך נעים לשמוע שמוחקים את שמך. בעצם, זה הרבה יותר מלא נעים.

כבר שנים שהדמוקרטיה עצמה חשובה לי יותר מאשר תוצאות הבחירות. אפשר להאשים אותי בילדותיות, או בסנטימנטליזם, אבל לטווח הארוך המשחק באמת חשוב לי יותר מהניצחון. לכן אני לא אוהב את גישת ההצבעה המניפולטיבית. תרבות דמוקרטית היא מקום שבו כל אחד מצביע מתוך תמימות למועמד שהוא מאמין בו, גם אם בחישוב קר זה עשוי להתגלות כלא משתלם. אני לא מפחד משלטון השמאל, וגם לא מהימין. אני חרד מפגיעה בעצם התרבות הפוליטית. היינו פה והיינו שם ואני לא זוכר הבדלים כל כך משמעותיים. תמיד מישהו בסביבה נהג לאיים שהנה הנה סוף העולם מגיע, אבל כולנו ספרנו עד 10 ושום דבר לא קרה. היו לנו כבר קואליציות אנטי־דתיות, והן לא הפריעו לאף אחד לשמור שבת או ללמוד תורה. והיו גם קואליציות שהתרבות והאמנות לא היו נר לרגליהן, ובכל זאת ספרים וסרטים ראו אור, תערוכות ולהקות רוק הוקמו והתפרקו, והחיים גדולים וחזקים הרבה יותר מכל פוליטיקה. 

המחלוקת הפוליטית היא חלק מהפיצוחים על השולחן. משפחות רבות בישראל בנויות על חיבורים מגוונים של קצוות פוליטיים ואידיאולוגיים. אני עצמי חי באושר בבית כזה, ותאמינו לי, אין שם פחות אהבה ממשפחות שמצביעות, מאמינות וחושבות פה אחד. מה שנכון לגבי משפחות בוודאי תופס לגבי סתם חברים וחבורות, שבהן אין הסכמה על שום דבר פוליטי. רק חיבה עמוקה. ותחושה של שותפות וברית. זה נראה לנו לפעמים כמו חלק טריוויאלי מהנוף הישראלי, אבל אחרי הבחירות הללו אני בכלל לא חושב שלחיות עם המחלוקת זה דבר טריוויאלי. הוא חיוני כמו אוויר לנשימה והוא החלק העדין והפגיע ביותר בדמוקרטיה השברירית שלנו. ולכן החודשים האחרונים היו פשוט מסוכנים. אומרים שהכיוון המלוכלך שאליו פנתה מערכת הבחירות התחיל כטקטיקה וזה הכל, אבל באין מבוגר אחראי או רוח ספורטיבית, קריאות ההסתה הקצובות שטפו אותנו בשנאה אמיתית להחריד. בקיצור: זה היה מסוג המשחקים שבסופם אף אחד לא עומד להחליף חולצות. את זה חייבים לשנות. ממש עכשיו. אחרת כולנו עוד עלולים להתגעגע לימים התמימים של 2015.