ירושלים של שחמט

מיל סוטובסקי שלף את התרמוס ומזג לעצמו עוד כוס תה. יריבו הצ'כי היה עסוק בשלב הזה בבליסה של שוקולדים תוצרת ארץ הקודש. לצידם, באולם רחב מימדים במלון רמדה בירושלים, ישבו זה מול זה במשך שעות ארוכות עוד כ־250 מוחות, שחברו יחד לשקט רועם. 

כל הפרה שלו נתקלה מייד במשגיח קפדן שדרש להוריד את הטונים לאפס. זר שהיה נקלע למקום עוד היה עלול לחשוב שמדובר בבחינה פסיכומטרית ולא באליפות אירופה לשחמט שהסתיימה בתחילת השבוע בבירה.

כיאה לכל אירוע ספורט בינלאומי, על הקירות התנוססו עשרות דגלי לאום. הבננות שהוצעו למתמודדים העלו מייד את ההשוואה המתבקשת לטניס. 

גם כאן, כמו בענפים רבים אחרים, לכל מתחרה יש טקסים וריטואלים קבועים משלו. הנפוץ ביותר, אגב, על סמך התרשמות של כמה שעות, הוא "עמדת פיצוח נוסחת האטום" - שתי ידיים על הראש, כיפוף קל קדימה ומבט מרוכז בלוח, כזה שרק אנשים באמת חכמים יכולים לייצר.

בהתאם למעמד, בחדר התקשורת הסמוך ישבו שדרן ופרשן והגישו למאות אלפי חובבי שחמט באירופה ובעולם דיווחים חיים מהטורניר. התוכן הורכב בעיקר ממשפטים כגון "מקובל להעמיד את הרץ ב־A7 אבל אמיל שחקן עם רעיונות מקוריים, אולי זה סוג של פרובוקציה". אולי באמת. 

איכשהו, על אף הארגון המרשים, בחלל אולם התחרות ריחפה שאלה אחת, בלתי נמנעת, שאין דרך אחרת לנסח אותה מאשר: "זה ספורט, הדבר הזה?"

ובכן, לפחות על פי סוטובסקי (37), רב־אמן ישראלי (הדרגה הגבוהה ביותר בשחמט) שזכה באליפות הזו כבר ב־2001, התשובה לא ממש משנה. 

"זה תמיד היה שילוב של מדע, אמנות וספורט", הוא אומר, "מצד אחד, זה כמו ציור או פיסול - יש כאן אפשרות ליצור משהו חדש באמצעות המחשבה. מצד אחר, זה ספורט - אתה מקבל הערכה על העבודה שלך: ניצחת או הפסדת. זה לא סובייקטיבי". 

אלון כהן־רביבו, מייסד מועדון "ירו־שחמט" ומי שבעצמו השתתף באליפות, ניסה לחדד: "השחמט לא חולש על תחום ברור. הוא קצת מכל דבר, ולכן אף אחד לא רוצה להיות האבא שלו".

האליפות, שהתקיימה במשך שבועיים, היתה כמובן יום חג לענף בארץ. מאז שתי אולימפיאדות השחמט שנערכו אי אז ב־1964 בת"א וב־1979 בחיפה, לא היה כאן אירוע בסדר גודל שכזה. 

כבר כמה עשורים טובים שישראל נחשבת מעצמה בתחום, בעיקר הודות לעלייה מבריה"מ, ויכולה להתגאות בסגן אלוף העולם מ־2012, בוריס גלפנד, במספר מרשים של 40 רבי־אמנים ובהצלחה בכל הגילים. 

אבל עם כל הכבוד לאליטה של השחמט הישראלי והאירופי, את העין באולם התחרות בירושלים תפסו לא מעט גם המשתתפים המקומיים, שעבורם היתה זו חוויה של פעם בחיים. 

שם, בקצה השני של החדר, אפשר היה לחוש באווירה מחייבת פחות. את החליפות והחולצות המכופתרות של רבי־האמנים החליפו קפוצ'ונים של נערים צעירים (חלקם אפילו לא חגגו בר מצווה) ומתמודדים שהתחרו מחופשים לכבוד חג הפורים. 

אפשר היה למצוא שם, למשל, את איתי וסטרייך, בן 17 מהיישוב מתן, שהדהים ביום המשחקים הראשון את אלוף ישראל, ויקטור מיכלבסקי; או את שלומית ורדי, שב־1986 היתה אלופת ישראל לנשים והיום משחקת בעיקר כתחביב. 

"האפשרות של המתמודדים האלה להשתתף בתחרות בסדר גודל כזה היא אולי התרומה המשמעותית של הקיום שלה בארץ", הסביר סוטובסקי, שמשמש בין היתר גם יו"ר איגוד השחקנים העולמי.

מנפצים את התדמית

אלון כהן־רביבו ישב לו בחדר צדדי וצפוף ושבר את הראש. דקות בודדות לפני כן הוא סיים בהפסד משחק בן יותר משלוש שעות ומייד, על פי המסורת, ניגש עם יריבו למתחם הניתוחים. 

זהו הליך נדיר שאין לו אח ורע בשום ענף ספורט אחר - רגעים ספורים לאחר התמודדות מתישה ניגשים המנצח והמפסיד לשחזר ברוגע את המהלכים הקריטיים במשחק וממליצים זה לזה כיצד היה אפשר לנהוג אחרת. "יש דרך להציל את זה?" הוא שאל והתבונן בייאוש בכלים על הלוח.

באופן סמלי משהו, כהן־רביבו הפסיד באותו יום לארקדי סלונימסקי, שחמטאי ירושלמי ותיק. אירוח האליפות בבירה הוא בבחינת סגירת מעגל היסטורית לעיר שהיתה חלוצת השחמט העברי עוד בימי השלטון הבריטי ב־1918, השנה שהוקם בה המועדון הראשון. 

כשכהן־רביבו (41) עלה לירושלים מצרפת לפני 19 שנה, הוא מצא בה ענף מוזנח שנותרה ממנו רק ההיסטוריה. כאשר היה כבר בעל תואר שני ביישוב סכסוכים, החליט לפתע לעזוב הכל ולרדוף אחר חלום המלכים והפרשים שאותו טיפח בילדותו בעיר ליון. 

ב־2006 ייסד את "ירו־שחמט", מועדון שחברים בו כיום כ־800 תלמידים ו־21 קבוצות, והחיה מחדש את סצנת השחמט בבירה.

כמו בכל ענף אזוטרי, המחסור בתקציבים וההזנחה מצד הממסד הם הנושאים הראשונים שעולים כאשר מדברים עם אנשים כמוהו, אבל נדמה שהשחמט סובל גם מבעיה תדמיתית. מהי? אם לנסח זאת בצורה ישירה - משחק של זקנים, רוסים וחנונים או הכל גם יחד. 

"יש המון דעות קדומות, אבל זה ממש לא משקף", קובע כהן־רביבו בעברית רהוטה במבטא צרפתי. "יש היום מהפכה בגילים הצעירים. אני אביא לך ילדים שאתה לא תאמין שהם משחקים שחמט".

סוטובסקי, אגב, שעלה לארץ מאזרבייג'ן, לא ממש ניסה לנפץ את הסטיגמה והציע הסבר משלו, מעט משעשע: "ברגע שאין תקצוב מי יגיע לענף הזה? חנונים או אנשים שגדלו על איזושהי מסורת, כמו יוצאי בריה"מ לשעבר".

ספורט או לא ספורט - לפני כחודש הבטיח יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, לחוקק חוק שמחייב לימודי שחמט בכל בתי הספר בישראל. ההצעה מתבססת על מהלך דומה שנעשה בספרד ונשען על מחקרים אשר מצאו קשר בין המשחק לבין הישגים בלימודים. אז כמה קולות שווים בדיוק שחקני השח בארץ?