סוף נשף המסיכות

טוב, הבחירות הגיעו לקו הגמר, נשף המסיכות עומד להסתיים וביום ג' בלילה נדע מי ניצח ומי הפסיד. נדע אם יש הכרעה ברורה לכאן או לכאן, אם יש רעידת אדמה פוליטית, ואם כן - באיזו עוצמה. 

בתוך שבועיים־שלושה, אולי אפילו פחות, נדע גם מי שיקר למי במערכת הבחירות, מי זרה חול בעיני הציבור, מי פיזר הבטחות שאין לו כוונה לממש אותן, מי מפנה עורף לציבור שבחר בו; מי התחייב לא לשבת באותה קואליציה עם יו"ר מפלגה יריבה ופתאום נכנס איתו לחופה. 

במירוץ לשררה, יתברר, היריבים של אתמול מסוגלים לשכוח הכל ולהפוך זמנית ל"אחים".

מסיבת התחפושות תסתיים ובדרמה של החתונות והגירושים הפוליטיים נדע מי ספג באמת סטירה ממי, מי הושפל ומי השפיל, מי נוקם וסוגר עכשיו חשבונות, מי יורה לעצמו ברגליים - והעיקר: מי יהיו שרי האוצר, הביטחון והחינוך, ובידי מי יופקדו תיקי השיכון, ביטחון הפנים והמשפטים המאוד מאוד רגישים.

הרצוג /// צילום: קוקו

ועוד שאלה מתבקשת: האם בנימין נתניהו או יצחק הרצוג, מי שייבחר מבין השניים, יסכים לכלול בממשלתו את אריה דרעי, עבריין סדרתי, שהשחית שנים כל חלקה טובה? האם המנצח יסכים להיות חתום לדיראון עולם על התקדים הזה? או שאולי נקבל הפעם שיעור במנהיגות ראויה? 

אני בספק. בנושא הטעון הזה, שמרחף זמן רב באוויר, איש מהם לא קם עדיין, כמתבקש, והכריז: לא בבית ספרי. שניהם בחרו ובוחרים לשתוק. שניהם לא השמיעו את האמירה הערכית הכל כך מתבקשת. שניהם, נכון לעכשיו, שותפים לחרפה.

לפני שהעשן מתפזר

בשלב הסיכומים של הבחירות, רגע לפני שהעשן מתפזר, אפשר לשאול בקול רם עוד שאלה מתבקשת: מה אנחנו אמורים לזכור מהבחירות האלה וכנראה לא נזכור בעוד כמה חודשים במדינה שטופת פרשיות ושערוריות?  

הנה כמה דוגמאות:   

1. את העובדה שלמעט יאיר לפיד וזהבה גלאון כל המפלגות האחרות, לרבות זו של כחלון, לא הניפו את דגל המלחמה בשחיתות השלטונית. קולו של כחלון לא נשמע בנושא הזה וכנראה שגם לא יישמע. האם בחצר שלו יש אנשים בעייתיים שעדיין לא נחשף סיפורם?

2. את הצלחת אנשי הליכוד להרחיק מסדר היום הציבורי את עיקר הנושאים החברתיים הבוערים, אלה שלכבודם התכנסנו בעצם שוב לבחירות. מבחינתם, מדובר בשדה מוקשים שאסור להיכנס אליו - לכן היה עדיף להם להציב בראש סדר היום הציבורי את הסכנה האיראנית (שאכן קיימת) ואת הנאום בקונגרס. הציבו וצימצמו נזקים.  

3. את הדו"ח החמור של מבקר המדינה, יוסף שפירא, בפרשת מחירי הדיור; את דו"ח המבקר בפרשת מעונות ראש הממשלה; את הדיון על יוקר המחיה ועל הפקרת אנשי הדיור הציבורי; את קריסת בתי החולים הציבוריים.

4. את הזיגזג של השר ליברמן - ימין, שמאל, מרכז ועכשיו ימין קיצוני, כאילו המצביעים מימין ומשמאל ובהם במיוחד יוצאי מדינות חבר העמים, הם חבורה של מטומטמים. 

5. את הופעתו האומללה של ליברמן בעימות בערוץ 2 מול נציג הרשימה הערבית המאוחדת, איימן עודה; את ההופעה המכובדת של איימן - בלי התלהמות, בלי הסתה, בלי גידופים. די היה במשפט תגובה אחד: "המפלגה שלך מושחתת".

6. וגם: את התערבות ראש הממשלה, בכובעו כשר החינוך, בהרכב השופטים של פרס ישראל לחקר הספרות - החלטה שאילצה את היועץ המשפטי לממשלה להתערב בה וגרמה לביטול הענקת הפרס השנה.

המרדף אחרי המשכנתא

החומרים הנאספים על שולחן עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת כוללים פניות של זוגות צעירים שאין להם סיכוי להגיע לדירה משלהם. מדובר באנשים שחלום הדירה שלהם לא יתממש כל עוד המדינה לא תחייב קבלנים לבנות גם דירות קטנות ותאפשר לרוכשים לקבל משכנתא של עד 90 אחוזים משווי הדירה.

מדובר במשפחות או בבודדים בלי ירושה ובלי הורים תומכים, שלעולם לא יצליחו לחסוך מאות אלפי שקלים שבנק ישראל דורש מהם להביא כתנאי לקבלת המשכנתא. אין להם מאין לקחת. 

הייאוש של הצעירים האלה, המחפשים קורת גג קבועה, הוא הדלק של המחאה החברתית הבאה. כאן פרצה האש בפעם הקודמת, כאן היא עלולה לפרוץ שוב - יהיה מי שיהיה ראש הממשלה, הוא אישית יהיה חייב לכבות את השריפה.

נתניהו והרצוג יודעים ודאי שאין די בתוכנית "מע"מ אפס" השנויה במחלוקת, או בתוכנית "מחיר מטרה" שבמסגרתה יקבלו קבלנים אדמות מדינה ובתמורה יורידו את מחירי הדירות. שניהם יודעים שמדובר בפלח גדול של אוכלוסייה חלשה, שהבעיה שלה היא הון ראשוני, שליש ממחיר הדירה כיום, שהוא תנאי לקבלת משכנתא. 

בנסיבות האלה הם יצטרכו ללכת כמה צעדים קדימה - ולקבל החלטות נדרשות לפתרון הבעיה. למשל: לחייב קבלנים לבנות גם דירות של שני חדרים, שניים וחצי ושלושה - לטובת זוגות צעירים, אימהות חד־הוריות ואנשים מתבגרים.

למשל: להעביר חוק המקפיא את תשלומי המשכנתא ביום שבו מקבל החייב הודעת פיטורים ממקום עבודתו ועד לקליטתו במקום חדש. הרי בלתי מתקבל על הדעת שבגלל פיטורים וחוסר יכולת לשלם את תשלומי המשכנתא במשך כמה חודשים - יאבדו המפוטרים את דירתם. ייזרקו לרחוב בלי שום הגנה.

עם כל הכבוד לבנקים, שרווחיו של הגדול שבהם, הפועלים, הגיעו בשנה החולפת ל־2.7 מיליארד שקלים, הם לא יתמוטטו אם תשלומי משכנתא של החייבים יוקפאו לכמה חודשים. אם בכל זאת הם ייקלעו לקשיים, אציע להנהלת הפועלים למשל לחתוך תחילה במשכורתו של היו"ר יאיר סרוסי, שעלותה מתקרבת ל־8 מיליוני שקלים בשנה, ובשכרו של המנכ"ל, ציון קינן, שעלותו נוגעת ב־8.5 מיליון שקלים.

טירוף וחוצפה שלא יאמנו - והכל בברכת בנק ישראל.

השימוש בשד העדתי

העבריין אריה דרעי מתנהג כמי שמחכה בכיליון עיניים לשוב לממשלה. הוא רעב לכוח, לשררה, לתקציבים, לחלוקת הג'ובים, לטובות הנאה, לקומבינות עם חברו הטוב אביגדור ליברמן. הוא אותו דרעי שהכרנו לפני הכלא ולאחריו.

היכן הבעיה שלו? ההרשעה ההיא, הרועמת, בקבלת כ־100 אלף דולרים שוחד באירועים שונים ובביצוע מעשי מירמה במיליונים; הישיבה בכלא; ההשחתה של ש"ס שקמה כמפלגה חברתית ושכחה מייד עם הקמתה את העניים. השקופים לא עניינו את דרעי אז ואינם מעניינים אותו עכשיו. הוא בסך הכל משתמש בהם לאיסוף מנדטים - וזורק.

ליברמן /// צילום: דודי ועקנין

איך מנסים עכשיו אנשיו להתגבר על ההרשעה והקלון? הם שוב מדקלמים את "דרעי שילם את חובו לחברה", כאילו שהממשלה היא מוסד לשיקום עבריינים. הם שוב מנסים להצית את אש השנאה באמצעות "תפרו לו תיק כמזרחי" ו"רדפו את אריה על רקע עדתי". כאילו שנבחרי ציבור אשכנזים שסרחו לא הושלכו כמוהו לכלא. 

לטובת צעירים ממוצא מזרחי, ובהם משכילים רבים, שאינם מכירים את רשימת מעללי העבריין ותומכים בו עכשיו; לטובת הקורבנות החדשים שלו, התמימים, שדרעי מתעתע בהם בלהטוטי הלשון המפורסמים שלו - הנה תזכורת קצרה.

רוב "הרודפים" מזרחים

שניים משלושת שופטיו של דרעי במחוזי בירושלים, ובהם ראש ההרכב, יעקב צמח ז"ל (שהיה מקורב לרב עובדיה יוסף וייצג אותו כעו"ד פרטי לפני שהתמנה לשופט), הם ממוצא מזרחי; שניים משלושת שופטי בית המשפט העליון, שדחו את ערעורו, אליהו מצא ויעקב קדמי, הם ממוצא מזרחי; שני מפקדי יאח"ה בתקופת חקירותיו, תנ"צ זכריה בנאי ומחליפו ניצב יוסי לוי, הם ממוצא מזרחי; היועץ המשפטי לממשלה בתקופת משפטו, מיכאל בן יאיר, הוא ממוצא מזרחי; כך גם עו"ד ז'ק חן, שהיה עוזרו הבכיר של התובע הראשי במשפט, עו"ד יהושע רזניק; וכך מפקד כלא מעשיהו דאז, רמי עובדיה, שהתנגד לשחרור המוקדם של העבריין המפורסם  בגין התנהגותו בכלא.

אלה האנשים שרדפו אותו כביכול על רקע עדתי. הנה השד העדתי שדרעי משחרר מהבקבוק בכל פעם שהוא במצוקה. וכאילו אין די בכך, גם אותי (בתגובה לממצאי התחקיר העיתונאי עליו שגרם לחשיפת פרשיותיו) וגם את המפכ"ל דאז, יעקב טרנר, ניסה יו"ר ש"ס להפוך לגזענים.

חוקרים פרטיים שנשכרו על ידיו לצורך מעקבים אחריי, בניסיון לחשוף את מקורות המידע שלי, צותתו לשני מכשירי הטלפון בביתי והיו מאושרים: הם יירטו שיחה ביני לבין טרנר שעסקה באופן כוללני בחקירה. 

כאשר נחשפו ונעצרו מבצעי האזנות הסתר והתגלה כי העבריינים פעלו בשליחות דרעי, ניסה האחרון להסיט את האש מהחשדות החמורים נגדו באמצעות הפצת עלילה כאילו באותה שיחה ביני לבין המפכ"ל נשמעו ביטויים גזעניים. 

אחד העיתונאים שנקרא לירושלים לתדרוך ולקבלת תמלילי השיחה הגזענית כביכול, היה אמנון לוי, שעבד אז בעיתון "חדשות". רק שלוי חשד שמשתמשים בו, דרש לקבל לידיו את הקלטת - כדי להשוותה לתמלילים המזויפים - ונדחה שוב ושוב. בסוף נאלצו אנשי דרעי להעביר אליו את הקלטת הסודית ואז גילה, כצפוי, את התרמית.

לוי /// צילום: קוקו

לוי נפגע מכך. הוא ניתק קשר עם דרעי לכמה שנים. הוא הבין באיזו עלילה נוראה מדובר ואיזו תבערה ניסה דרעי להצית בעזרתו במדינה.

הרב שסירב לקלל 

אני חייב לעצור כאן לרגע ולהפנות אתכם לתמונה של הרב שלמה פרישטיק, כיום בן 100, המתגורר בבית אבות ויזרע יצחק בירושלים. האיש הצנוע הזה הוא רב אמיתי, מקובל אמיתי, ליגה אחרת. בצדק דרעי רוחש לו הרבה כבוד.  

אל המקובל הזה הגיע בשעתו דרעי, כאשר פירסמתי את סידרת הכתבות עליו, ובפיו בקשה מיוחדת: לקלל אותי. ממש כך.  

"תקלל את העיתונאי מרדכי גילת", הוא אמר לו, "הוא מתנכל לי, הוא מפריע. אני מבקש שהרב יגדע את יד אלה שקמים על עולם התורה. אני מבקש לעשות את זה עכשיו בשבילי".

רוצה לומר: עולם התורה הוא עולם של עבריינים, כביכול. בחסות התורה מותר לגנוב. מי שחושף את הגניבות צריך לקלל אותו. צריך לגדוע את ידו.  

הרב הניח את ידו על ראשו של דרעי, בירך אותו כמה פעמים וסירב לקלל. לא הועילו בקשות חוזרות ונשנות של שר הפנים דאז. לא הועילו לחציו של אחד מעוזריו שנכח בטקס הזמנת הקללה. הרב לא נענה. 

מהאירוע הזה שאבתי את השם של ספרי, "קללת דרעי", בלי שיעלה בידי להשיג תמונה של הרב. שנים ניסיתי להשיגה - לשווא. רק לפני שבוע פנה אלי אחד מקוראי הספר, אמר שיש לו הפתעה בשבילי, ושלח אלי תמונה של הרב. 

ביקשתי להציל ממנו פרטים, לרבות שמו, אבל הוא בחר להישאר אלמוני. זה בשבילך, אמר, זה מוקדש לך. אני רוצה שתבין שלא כל עולם התורה מתנהג כמו דרעי. 

אמירה מזרחית אחרת 

בקבוצת המשכילים המזרחים, שהתייצבו באחרונה לימין דרעי, בלי להביא בחשבון שהוא התנגד לחוק הדיור הציבורי ושתמיד הפנה גב לשקופים כלשונו, נשמעים גם קולות אחרים. אחד מהם הוא של ד"ר יאלי השש, פעילה מזרחית ומרצה להיסטוריה, המתמחה בין היתר בהיסטוריה חברתית של נשים.

במאמר שפירסמה ד"ר השש באתר "העוקץ" היא מתחה ביקורת על הדרת נשים בש"ס, ציינה כי תמיכה בדרעי היא תמיכה בממסד הפטריארכלי ובין היתר כתבה: "איני מבינה מהו סוד קסמו של דרעי המעוור כך את עיני חבריי... התפיסות החברתיות של ש"ס אינן מכוונות לשינוי רדיקלי של פני החברה, אלא להשבת עטרה ליושנה, והשבת העטרה ליושנה משמעה - הכתרת ההנהגה הרבנית הגברית המזרחית בכל הכתרים... 

"איזה תיקון מציעה ש"ס לתחלואי החברה? היכן ההוכחה לבשורת התיקון של דרעי? האם הוא התנצל על כך שהעדיף את כיסו על פני רווחתנו כאשר עטרת הח"כ הנערץ היתה על ראשו?"

והעיקר: "המאבק המזרחי ליווה את כל שנות קיומה של מדינת ישראל. במהלכו דרשנו, מזרחים ומזרחיות, שוב ושוב שקיפות, חלוקת משאבים צודקת, ביטול העדפה של אנשי שלומנו, זכויות חברתיות, שוויון לנשים וכבוד לתרבות המזרחית. היינו חלק מכל מאבק לזכויות בעשורים האחרונים ומגיע לנו מישהו שיודע לעשות, יותר מלדבר יפה.

"מגיעה לנו מישהי שיודעת לעשות יותר מאשר לתרגם את השיטה האשכנזית הישנה למזרחית חדשה־ישנה, שבה כלום לא משתנה חוץ מהמבטא. דרעי מציג מקסם שווא ומן הראוי שהאינטלקטואליוּת המזרחית ומזרחים שקוראים לתמוך בו, ייתנו דין וחשבון על כך שהם מוכרים את הנשים הנאבקות על קיומן בעבור חופן יוקרה שהפטריארכיה מפזרת עליהם במבטא נכון".

אמירה אמיצה. חומר למחשבה.