מספרים שכאשר המיוזיקל "אל תוך היער" עלה על בימות ברודוויי, אי אז ב־1987, המאש־אפ הממזרי, האפל ומלא הקריצות שביצע באגדות האחים גרים היה דבר רענן שטרם נראה. מאז, כמובן, קרו כמה דברים (כמו "הנסיכה הקסומה", ארבעת סרטי "שרק", "סטארדסט", "האחים גרים: למבוגרים בלבד", ושורה ארוכה של רימייקים רביזיוניסטיים לאגדות הקלאסיות), ואפשר לומר שהייחוד של "אל תוך היער" קצת הלך לאיבוד.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אין בכך לומר שהגירסה הקולנועית עתירת הכוכבים של אולפני דיסני - שמבוססת על המחזמר זוכה פרס הטוני של סטיבן סודנהיים וג'יימס לאפין - אינה מספקת את הסחורה. כי את הסחורה היא בהחלט מספקת. השירים בסך הכל יפים. ההופעות של הסטארים בסך הכל מוצלחות. אך יש בכך לומר שלסחורה הזאת ממש אין טעם טרי.
אופה ואשתו (ג'יימס קורדן ואמילי בלאנט), שכמהים לילדים, נשלחים אל עומק היער כדי לאסוף רשימת מצרכי אגדות עבור מכשפה (מריל סטריפ). אם יצליחו, המכשפה תדאג לכך שאשת האופה תיכנס להריון.
בדרך לביצוע המשימה שני הגיבורים מסתובבים בסיבובים לא נגמרים תוך כדי שהם שבים ונתקלים בגיבורי אגדות אחרות, כגון סינדרלה (אנה קנדריק), רפונזל, כיפה אדומה וג'ק (זה עם אפוני הפלא). בסוף, אחרי שכולם שרים ממש ממש מלא - ביחד, לחוד, ואז שוב ביחד - הכל מתחבר במין וריאציית הפוך על הפוך של "והם חיו באושר ועושר".
"אל תוך היער" אינו צריך להוכיח שהוא מיוזיקל טוב - את זה הוא כבר עשה לפני עשרים שנה. הוא צריך להוכיח שהיה מוצדק לעשות ממנו סרט. בכך, למרבה הצער, הוא נכשל.
באורך של יותר משעתיים, הסיפור הגם כך לא מאוד מעניין מאבד את הקיטור שלו הרבה־הרבה לפני קו הסיום. ורוב מרשל, שביים, אינו משכיל למלא את המסך בהסחות דעת או בטריקים שלא התאפשרו בגירסה הבימתית. להפך. למעט יער אפור ואפלולי, שבתוכו הדמויות תועות למה שנדמה כמו נצח, נראה כי מרשל נחוש לעשות את הסרט הכי פחות מעניין מבחינה ויזואלית שהוא יכול. קשה להאמין שמדובר באותו במאי שעשה את המיוזיקל זוכה האוסקר "שיקגו".
מריל סטריפ בהחלט חביבה (ואפילו טיפהל'ה מרגשת) בתור המכשפה, ויש כאן לפחות שיר או שניים שיזכירו לכם מדוע סטיבן סודנהיים נחשב לאחד מהגאונים הגדולים ביותר שעבדו אי פעם בברודוויי. אבל אחרי "פלונטר", "ג'ק קוטל הענקים", "מראה, מראה", "הנזל וגרטל קוטלי המכשפות", "שלגיה והצייד" ו"מליפיסנט" - כולם מהשנים האחרונות - ורגע לפני גירסת הלייב־אקשן של "סינדרלה" (גם של דיסני), זה פשוט אינו מספיק. בסופו של דבר, "אל תוך היער" בעיקר הרגיש לי כמו עוד מאותו דבר. כנראה אני סובל מ־Fairytale Fatigue.
ציון: 4
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו