"גם קוסטניובסקי זה שם מצחיק", אומר בפתיחת סרט התעודה בנו בן ה־6 של הבימאי חיים בוזגלו, "מה, זה ארוך ומצחיק". אך הסרט "מבחן בוזגלו" לא עוסק בקוסטניובסקים, ולא במיכאלוביצ'ים אלא בבוזגלואים בכלל ובחיים בוזגלו בפרט. הבימאי הוותיק יצא לחקור את שם משפחתו וחזר עם תשובה מעורפלת שמקורה במבנה בעייתי. הסרט נע בין יצירה אישית אינטימית, לבין כתב אישום נגד הממסד, ובוזגלו מצליח לפספס בשתי החזיתות כשהוא לא חוזר עם מסמך חושפני המגלה משהו חדש על חייו וגם לא עם אמירה מקורית בנוגע לקיפוח העדתי שבו הוא מאשים את - תחזיקו חזק - שלטון מפא"י ושלוחותיו. בסוף, חיים בוזגלו נשאר עם השם בוזגלו, והצופים נשארים עם תחושת ריקנות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הרעיון לבחון את אחד משמות המשפחה המוכרים בישראל, בוזגלו, היווה נקודת פתיחה מבטיחה. סצנות הפתיחה, שבהן בנו של בוזגלו גנב את ההצגה בקלות, השאירו טעם של עוד. הבימאי בוזגלו נגע בעדינות בעצב חשוף, מחפש את הפצע המדמם שמתחתיו, רק שכבר אז לא היה ברור של מי הפצע - של הילד או של האב. משם לקח בוזגלו את היצירה למפגש ארוך, ומטרחן ברובו, עם אנשים ששם משפחתם הוא בוזגלו. כל מפגש כזה החל בהעמדה גב אל גב של שני בוזגלואים- היוצר והמרואיין - מפגן תיאטרלי שהכיל אמירה סתומה. בכל אחד מהראיונות ניסה היוצר לחלץ וידוי סנסציוני על קיפוח ואפליה, שמקורם בשם בוזגלו, וחזר בלי בשורה לחדר העריכה. "אין לי, אין לי", לא הצליח ד"ר אהרון בוזגלו להשיב על שאלת הסטריאוטיפים לשם בוזגלו. "אתה אומר בואנ'ה, אנשים אוהבים להתבכיין", חיזקה את התזה אשת הטלוויזיה אמירה בוזגלו.
בהמשך, הצליח הבימאי לסחוט מהם גם משפטים אחרים, ואולם הרושם הראשוני היה שבוזגלו אסף את המצליחנים והמוכשרים שבין הבוזגלואים, בניסיון להוכיח נקודה. הנקודה הוכחה ממש בתחילת הרשומון. הבוזגלואים הם אנשים מצוינים, רהוטים ואינטליגנטיים. הם באקדמיה, בחינוך, בתקשורת, באמנות - והם לא חשים שנעשה להם עוול. לפחות לא המרואיינים שנבחרו ע"י בוזגלו (וכאן אפשר להעלות שאלה מעניינת: ואיפה הבוזגלואים האחרים?)
ואז, ברגע שבו נדמה שאפשר היה לסיים את הסרט, פנה בוזגלו לנתיב אחר לגמרי - מעמיד למשפט את התיכון היוקרתי שבו למד, ומפנה כלפיו כתב אישום חמור.
פחות מחודש אחרי כתב האישום של אמנון לוי נגד בתי הספר המקצועיים, מגיע בוזגלו ומאשים את התיכון העילי שבו למד בכך שהביא לתיוגו כחריג. "פתאום אני מגיע לבית הספר, ששם אומרים לי: שמע אתה לא חיים בוזגלו, אתה בוזגלו. זה כל מיני תחושות שהסתובבתי איתן הרבה", פוצח היוצר בווידוי מול אנשי חינוך שכיהנו בתקופה ההיא בביה"ס. אי אפשר להתווכח עם התחושות של בוזגלו, אבל אפשר לדרוש ממנו תחקיר עומק, בטח כשהוא יורה חשדות בפלילים. "אנחנו היינו כמו עכברים, עכברי ניסוי", מעלה בוזגלו טענה חריפה, שכבר לא קשורה לבוזגלואים, אלא לתחושת קיפוח כללית של בני עדות המזרח. מכאן מתגלגל הסרט למסע היסטורי בשורשי משפחתו של היוצר, עובר דרך יצירותיו הקודמות, בית ילדותו וזיכרונותיו. הזיגזוג בין האישי לבין הקולקטיבי, מבלבל ומעורר אי נוחות. אין כאן קו כרונולוגי, וגם לא קו ברור אחר. מצד שני, אין רע בלי טוב, והמפגש בין היוצר לאב השכול חנניה בוזגלו, שבנו נשא לצד השם בוזגלו גם את שם המשפחה בן גל, מייצר רגעים דרמטיים ומרתקים. "גאווה ועוד איך גאווה. אני לא משנה את השם שלי", חותם חנניה את הדיון בטון פסקני. סוף־סוף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו