בשלב מסוים של החתירה מפסיקים להרגיש את הידיים. הגב מתאבן. מי המלח חודרים מתחת לחולצה ומציתים כתובות אש בעור. האצבעות נשרטות מהחבל המחוספס שעוטף את הקיאק, וזה כואב. כמה שזה כואב.
"לא להפסיק, לשמור על המהירות", מבקש אייל שיושב מאחוריי, חותר איתי בקיאק הזוגי. אני מגייס עתודות אחרונות של מאמץ, מדמיין פעימות של תוף ענקי, שמכתיב את קצב המשוטים.
צד קעור קדימה, גריפה ארוכה במים, צד קמור יוצא החוצה - וחוזר חלילה. חתירה מונוטונית, סיזיפית. "עוד קצת, לא להרפות. 15 קילומטרים כבר מאחורינו, על החוף תוכלו להרפות את השרירים".
שרירים? הקשר שלי איתם אבד לפני שלוש שעות. אני מביט במכוניות בכביש 90 ומקנא. להן יש מנוע. רק שיסתיים כבר המשט, ואחזור לעמוד על קרקע בטוחה. כזאת שלא תתנדנד תחתיי עם כל אפצ'י.
בדומה לאחיו לסצנת האקסטרים, אופני ההרים והטריאתלון, גם ענף הקיאקים צובר בשנים האחרונות עדת מעריצים נלהבת. לא פחות מתשעה מועדוני קיאקים פעילים ברחבי הארץ (בתל אביב, יפו, חיפה, אשדוד, הרצליה, מכמורת, שדות ים וראש הנקרה), והם מאגדים כ־800 שייטים במגוון רחב של גילים, עיסוקים ומעמדות חברתיים. לכולם מכנה משותף אחד: הם מאוהבים בגלים ומעדיפים לדבר איתם מגובה של כמה סנטימטרים.
הם יוצאים לים הפתוח בשעת בוקר מוקדמת ("בשש וחצי אנחנו כבר במים"), ומדי פעם עורכים משטי קבוצות וטיולי קיאק מאורגנים. לפעמים הם סתם צפים להנאתם בירקון. חלקם מחוברים לפן האקסטרימי של החתירה, דולקים אחרי הגלים הגבוהים, ואחרים רואים בתחביב תרפיה לנפש. האדוקים מרחיקים ליעדים אקזוטיים כמו אוסטרליה, יפן, אירלנד ואלסקה. לאחרונה שבה קבוצה משיט באיי יוון וטורקיה, על בסיס הכאב כלול.
"הקיאקיסטים הם עם מאוד מיוחד", מחייך אלי קינדלר (77), ניצול שואה פעיל בעמותת "אתגרים", שמדריך בעלי מוגבלויות בתחום השיט והצלילה. "אנחנו לא חיים לפי הנורמות. תראה לי עוד משוגע שיקום לפנות בוקר כדי להיכנס למים הקרים ולהתחיל לחתור בלי מנוע עזר".
קינדלר סוחב צליעה מגיל שלוש, כששבר את רגלו בפולין הכבושה, ובהיעדר טיפול רפואי, נותרה ברכו נוקשה. "אבל אין לי שום מגבלה פיזית לחתור בידיים". בכל זאת, הוא אומר, הקיאק הוא תחביב מסוכן: עלולים להתמכר אליו. "אתה מתחיל ולא רוצה לעזוב. זה שואב אותך. מבחינתי, זאת תרפיה שגם שומרת על כושר. אני ממש מחכה ליום שבו אני יוצא לים".
יש שיגידו שמדובר בפעילות משעממת.
"שטויות. זה עולם ומלואו. הים הוא יצור שמשתנה כל הזמן. אני כבר 15 שנים בחתירה, ומעולם לא נתקלתי באותו ים פעמיים. פעם יש גלים ופעם אין, פעם הרוח נושבת מכאן ופעם הזרם סוחף משם. אתה לומד להרגיש את הים, לדבר איתו, מתאחד עם הטבע".
רמי גיל (57), מנהל מועדון הקיאקים במרכז דניאל, נכה צה"ל שנפצע בקרב במבצע ליטני ב־1978, אומר שדווקא ריצה זה משעמם. "במים אתה משחק שחמט עם הים. צריך לתכנן מראש מה אתה עושה ולהגיב לכל זרם קטן. אתה נהנה מהשמש, מהחוף, מהגלים".
את זה אפשר לעשות גם על סיפון של יאכטה.
"ביאכטה אתה יכול להושיט יד למים ולהריח? להסתובב על המקום ולהיכנס למערה קרובה?"
האמת, לא.
• • • •
בשבע וחצי בבוקר מואר ים המלח בקרניים חיוורות של שמש מתעוררת. אני כאן עם 16 שייטים ממרכז דניאל לחתירה בתל אביב, שבאו למסע קיאקים אתגרי. המטרה: טיול מגבש על רקע נופי הפרא הקדומים ומחווה לחבל ארץ הולך ונעלם, שמפעלי כרייה מסחריים יונקים את לשדו ומייבשים אותו ללא רחם, מטר אחר מטר. "אנחנו באים בכל שנה, כי אנחנו אוהבים את המקום", אומר רמי. "איפה עוד אתה יכול להגיד שאתה חותר כל כך נמוך? ים המלח הוא המקום היחיד שכיף להיות בו במינוס".
במקור היינו אמורים לשוט בחוף מינרל, אבל בולען שנפער בחניון בשיטפונות האחרונים שינה את המסלול: מחוף קליה שבצפון ים המלח עד עין פשחה - ובחזרה. עניין פעוט של 16 קילומטרים. ואני לא חתרתי בחיי אפילו 16 מטרים.
לפני היציאה מכניסים את הניידים, את האוכל ואת הציוד האישי לתוך שק פלסטיק ("דריי בג"), שנועד להגנה מהמים. על פלג הגוף התחתון עוטים יריעת גומי מסורבלת ("חצאית"), שאחרי הישיבה בקיאק נמתחת היטב סביב הפתח האובאלי ומונעת חדירת מים לאזור הרגליים. בדמדומי הבוקר נראים לובשי ה"חצאיות" כלהקת נגני חמת חלילים שאיבדה שליטה. "אכן, לא נופיע בתצוגת האופנה הבאה של קסטרו", צוחקת כרמית ברנשטיין (30), עורכת דין מתל אביב שחותרת כבר חמש שנים, "פעמיים בשבוע לפחות בים של תל אביב, בשש וחצי בבוקר, לפני שאני יוצאת למשרד".
אייל מילר (28), מדריך במרכז דניאל, מהדק את אפוד ההצלה על החזה שלי ומעביר לי תדרוך בטיחותי קצר. "הכלל מאוד פשוט: הגוף נשאר תמיד בקו אחד עם ציר האורך של הקיאק. בלי תנועות פתאומיות או טלטולים מיותרים. למזלנו, בים המלח אין גלים גדולים, אז תרחיש של התהפכות הוא לא סביר. אבל אם חלילה זה יקרה, אתה שולף את החצאית, מתקפל קצת, ופשוט נשלף מתוך הקיאק".
אני דווקא רואה לא מעט גלים מסביב.
"לזה אתה קורא גלים? בים התיכון יש לפעמים גלים של יותר ממטר. פה המים חלקים כמו ישבן של תינוק".
כל הנוכחים מזהירים אותי שלא אעשה את הטעות האופיינית לטירונים - להשתמש במהלך החתירה בשרירי הידיים. "החלקים בגוף שצריכים לנוע הם המותניים והגב", מסביר אייל, "הם משמשים ציר שהמשוט תלוי עליו. אם אתה מסיים שיט ומרגיש כאב נעים בגב, זה סימן שחתרת נכון. אם תשתמש רק בידיים - תישפך מהר".
לא יותר פשוט להרכיב פדלים?
אלי: "קיאקים לא נועדו לאנשים שבורחים מקצת קושי. רוצה נוחות? שב על כורסה מול הטלוויזיה בבית. קיאקים הם ספורט אתגרי לכל דבר, וכמו כל אתגר - הכיף הכי גדול הוא לסמן עליו וי".
היו מקרים של טביעה בקיאקים?
רמי: "היו קיאקיסטים שחתרו בים לבד, בניגוד לכל ההמלצות, וקרו להם דברים לא נעימים. לפני כמה שנים חותר יצא עם קיאק לדיג מול קיסריה, ולא התחשב בתחזית לרוח מזרחית, שסוחפת ללב ים. הוא נלחם בעומק, הספיק לדבר עם אשתו בטלפון - אבל בסוף נגמר לו הכוח. מצאו אותו מת אחרי כמה ימים. אבל תירגע. באופן עקרוני, אם שומרים על הכללים, זה ספורט בטוח".
• • • •
דרך ארוכה עשה הקיאק מאז הומצא על ידי ילידי אלסקה וצפון אמריקה (שם התפרסם גם בשם "קאנוּ") ועד שהפך לאקססורי ישראלי נחשק. קיאק מודרני נחשב למכונת חתירה מרשימה: הוא שוקל 25-16 קילוגרמים (תלוי בחומרי הבנייה: פלסטיק, פיברגלס או קרבון), נמתח לאורך יותר מחמישה מטרים ומשתחל לרוחב סמלי של חצי מטר.
קורס בסיסי בחתירת קיאק מצריך ארבעה מפגשים ועולה כ־1,000 שקלים. על מינוי שנתי במועדון, שמאפשר לחתור בכל עת, תשלמו 3,800 שקלים. רוב החותרים מסתפקים בקיאקים שמספקים המועדונים, אבל יש שרוכשים לעצמם כלי אישי.
מחיר של קיאק טיפוסי מתחיל ב־6,500 שקלים, ויכול להגיע גם ל־25 אלף - תלוי במותג ובאיכות ההרכבה. "זה טווח מחירים שדומה לזה של אופני הרים", מסביר רמי. "יש שוק ערני של יד שנייה בחנויות ציוד, ביד 2 ובפורומים באינטרנט".
כרמית, למשל, רכשה קיאק לבן ויפהפה, יד שנייה. היא מקפידה לנקות אותו מבוץ ומכתמים, כמעט מלטפת את הקימורים. "אני אוהבת אותו. חיפשתי פעילות גופנית שעובדת על הגב ועל פלג הגוף העליון, וזה התאים לי. מבחינתי זה חדר כושר במים, כי בחדר כושר רגיל לא הצלחתי אף פעם להתמיד. אני נהנית מהים".
איפה את מאפסנת את הקיאק? בחניה בבית?
"במועדון. שם גם יותר נוח לשטוף אותו מהמלח אחרי כל שיט".
בשמונה וחצי, אחרי אכילת קיגל שהכין אחד החותרים (אלי: "טיולי קיאק הם גם טיולים של אוכל"), נכנסים סוף סוף למים הקרירים. עבור מי שהחוויה הימית שלו הסתכמה עד כה בסופ"ש על סיפון ה"מג'יק 1", זו חוויה מטלטלת, תרתי משמע. כל תנועת גוף זעירה זורקת את הקיאק מצד לצד, וגם אם רוצים לגרד בבוהן, צריך לתכנן היטב, ולא, עלולים להריח את המים מלמטה.
מהירות השיוט הממוצעת היא בין שלושה לחמישה קמ"ש, תלוי בעוצמת החתירה. בהתחלה מוביל רמי את הדבוקה, אבל עד מהרה הקבוצה מתפרקת, וכל קיאק נותר לבד עם הקצב שלו.
כמה הוד ויופי מקופלים בחופי ים המלח, כפי שהם נחשפים מהמבט האינטימי הזה, בגובה העיניים ממש. אין סוף גדרות בוץ טבעיות, שהשנים, עם ירידת מפלס המים, רשמו בהן שכבות־שכבות של צבעים חמים. ציורי פסטל בגוני חוּם, אדום־חימר, לבן־מלח ואפור, ללא מגע יד אדם.
לא הרחק מצמחיית הסוּף מונחים מרבצי מלח מרהיבים, שנערמו לאורך מאות שנים בגבישים נוצצים. באור השמש הם מזכירים לרגע יהלומים או פתיתי שלג על פסגות צוננות. אייל מדרבן אותי להרים גביש וללקק.
בני זוג אוהבים בבגדי ים משכשכים רגליים במים. לתומם חשבו שהם נסתרים מעין רואים, ולמעשה הפכו להצגה רומנטית מול קהל ספונטני שהגיח מכיוון בלתי צפוי. "זה מזכיר לי שפעם נתקלנו בנודיסט שחשב שהוא מתבודד בחוף ושאף אחד לא יכול לראות אותו", מספר אייל, "הוא שכב במלוא תפארתו על החול, נהנה מהשיזוף, כשפתאום נפלו עליו 20 קיאקים. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו".
מוצב תצפית צה"לי נחשף על פיסגת ההר שלפנינו, צופה על המרחב המלוח ועל גבול ירדן המנומנם. מעניין מה חשבו המילואימניקים המופתעים כשמיקדו את המשקפות על הקיאקים למטה. האם חשבו שאנחנו פולשים לא רצויים? דיווחו בקשר על חשד למבריחים? ואולי סתם תמהו, כמו סרג'יו קונסטנצה, איזה אינטרס יש למישהו לבוא פה בחום הזה?
אז זהו. ששייטי קיאק הם כמו חתולים מגודלים, אוהבים לרחרח בכל מקום נסתר. קולטים פתח פעור בנוף - ומייד שועטים לכיוונו כאיש אחד, לבחון מה מסתתר בתוכו.
כאילו כדי להמחיש, נגלית לעינינו לפתע כניסה צרה לערוץ טבעי, שיצרו השיטפונות באדמה הבוצית. קניון קטן ומחורץ בזעיר אנפין, שקירותיו מתנשאים לגובה חמישה מטרים, מגוננים על נביעה קסומה של מים מתוקים. אם יש בעולם מעיין נעורים - כך בוודאי נראית הדרך הנסתרת אליו.
הדרך אל המעיין מחייבת מאבק בשתי מגבלות פיזיות. הראשונה היא המבנה הצר של הערוץ, שבמקומות מסוימים לא עולה בהרבה על רוחב הקיאק עצמו. והשנייה היא הזרם הנגדי של המים, שדוחף אותך אחורה. ההתנגדות גוברת ככל שמתקרבים אל מקורות הנביעה, ולמרות שלא מדובר כאן באמזונס, גם מעיינות ים המלח יודעים לתת פייט.
המאבק בין האדם העקשן לאיתני הטבע מסתיים לרוב בדרך דומה: הטבע מגיש חשבון קר, והאדם משלם בפצעים ומתקפל. אסף ליפינסקי (30), מהנדס בתעשייה האווירית שאוהב תמיד להיות ראשון, נתקע בבוץ וזועק באכזבה מופגנת: "אין מעבר, מתחיל להיות מסוכן פה". החדשות עוברות מקיאק לקיאק, לפי הסדר: הקירות סביבנו עלולים להתמוטט. יש להיערך לנסיגה מכובדת.
אלא שבערוץ צר כל כך אין הבדל בין קיאק לנושאת מטוסים: אי אפשר להסתובב על המקום. מה עושים? פשוט מאוד: הופכים את כיוון המשוט - כשהפעם החלק הקמור פונה אל הגוף - ומתחילים לחתור הפוך. "מה חשבת, ששולחים יד ולוחצים על כפתור רוורס?" מתבדח אלי כשהוא מטה צוואר ארוך לאחור, לוודא שהירכתיים לא ננעצות בקירות החלקלקים. "כאן אתה יכול לסמוך רק על הידיים שלך. מה שעשית קדימה, תעשה לאחור".
אני עושה לאחור ומגלה סט נוסף של שרירים שלא הפעלתי כבר שנים. ברגעים כאלה נדמה שהטבע מהתל בך: אתה דוחף את המשוט ימינה, והקיאק בוחר לזוז דווקא שמאלה. למה? "כי יש המון גורמים פיזיקליים שמשפיעים, ולחותרים חסרי ניסיון אין תמיד שליטה עליהם", מסביר אייל. טיפת זיעה מלוחה מבקשת - דווקא עכשיו! - להתאחד עם אחיותיה במים, ובדרך מתיישבת לי בגלגל העין. והבוץ? הוא לח ונעים מאוד למגע, אבל אי אפשר להישען עליו.
הנסיגה מעומק הערוץ נמשכת דקות ארוכות. צריך לתמרן היטב בנתיב הערמומי, שמוסיף למשחק האתגרי עוד נדבך של קושי: בחלקים מסוימים המים עמוקים יחסית, ואז הקיאק פשוט נסחף לאחור, ובאחרים הם רדודים להכעיס, מה שדורש עבודת דחיפה נמרצת. קת המשוט נדחקת בעוצמה רבה לתוך הבוץ, ואז דחיפה הגונה - תזוזה של כמה סנטימטרים, וחוזר חלילה, עד שהפקק משתחרר והקיאק שב להיסחף מעצמו בכוח הזרם.
בזה אחר זה אנחנו נשלפים מפתח הערוץ ונפלטים בחזרה אל הים הפתוח. כולנו - מלבד אחד. דווקא אסף מתמהמה. רמי מחליט לנטוש את הקיאק שלו ומטפס ברגל במעלה הנקיק, בניסיון לצפות מקצה הגדה בנעשה למטה. "תיזהר לא ליפול לתוך בולען", צועק מישהו, אבל רמי מתעלם וחומק בזריזות במעלה הבוץ היבש.
"לא רחוק מכאן נפל חוקר בולענים לתוך בולען במהלך סיור מדעי שלו", מסבירה כרמית, "הוא ישב כשחצי גוף שלו קבור באדמה ואפילו התחיל לכתוב את הצוואה שלו על ניירות, למקרה שלא ימצאו אותו. למזלו, מצאו אותו וחילצו אותו משם".
רמי חוזר ומודיע שאסף נתקע בבוץ באופן קיצוני יותר מכפי שהעריכו. הקיאק הצבעוני שלו התיישב בין קירות הערוץ וננעץ כמו קוץ סרבן. כל תמרוני החתירה שלו לא הועילו, והקיאק רק התחפר במקומו יותר ויותר. עוד סקרנים יוצאים מהקיאק לחוף ומטפסים למעלה. "אין ברירה, צא למים ותנסה לחלץ בידיים", צועק רמי. אסף מציית, אבל צועק שהזרם חזק, שהבוץ טובעני ושקשה לו לעמוד יציב על הרגליים.
מקץ כמה טלטולים עזים, כולל רגע של מעידה אל תוך הבוץ, מצליח אסף לשלוף את הקיאק ומניח אותו שוב במים. שתי דקות נוספות חולפות עד שהוא "נבעט" החוצה בזרם העז ויוצא אל המים הפתוחים, לקול תשואות החברים.
"זאת הבעיה עם קיאקים", אומר אלי, "שהם הופכים את כולם לילדים".
• • • •
השמש מאירה את הים וגורמת לאפקט ויזואלי מהפנט: השמיים והמים מתמזגים לכדור בדולח כסוף, מלוא העין - עד לאופק. תמונה מרהיבה, על גבול ההזיה, שמותירה את כולם דוממים מהשתאות.
מראה צובט לב מתגלה בעיקול הבא של קו החוף: מכשיר ניטור ישן, מאלה שהוצבו לפני שנים רבות במטרה למדוד את מפלס הים, עומד מחליד ומיותם בשדה יבש, שבעבר היה שקוע כולו במים. המוט הזקור, שכיום מודד בעיקר את מפלס הכאב על הייבוש המתמשך, ממקד את תשומת ליבם של החותרים.
לפני שלוש שנים וחצי כשל ים המלח במירוץ לקבלת מעמד של אחד משבעת פלאי העולם החדשים. במצבו הנוכחי, כשאפשר לחצות נתחים גדולים ממנו בהליכה, ספק אם הים הישיש, שההיסטוריה שלו ספוגה אינספור מלחמות וגם שלום אחד, יזכה אי פעם בתואר הנחשק.
"בספרי גיאוגרפיה ישנים משנות החמישים נכתב שגובה ים המלח הוא מינוס 392 מטרים", אומר אחד החותרים. "זה היה הנתון שכולם הכירו במשך מאות שנים. היום הגובה הוא מינוס 427, וממשיך לרדת. 23 מטרים הפרש בתוך עשורים בודדים. זה גובה של בניין בן שבע קומות. תדמיין שמעלינו מתנשא בניין כזה. פעם, היית יושב על הגג שלו ועדיין מרטיב את הרגליים. היום אפילו המרתף לא מלא במים".
השמש קופחת במרכז הרקיע. עין פשחה רחוקה מאיתנו רק קילומטר, אבל כבר מאוחר, ומחליטים על פניית פרסה. את הדרך חזרה עושים באופן מסורתי בחתירה נמרצת אחת, בלי להתעכב שוב על תצורות בנוף (אייל: "זה ידוע שהדרך חזרה תמיד קצרה יותר"). בשלב זה אנחנו כבר אחרי חמש שעות מפרכות, וגם המיומנים שבחותרים כבר חולמים על המקלחת שאחרי. הבגדים ספוגים לגמרי במי מלח, ובחום של 30 מעלות, גם הטי־שירט הכי אוורירי הוא פגיון חד.
"יש לי בבית גיגית מיוחדת, שבתוכה אני מספיג את הבגדים ואת הנעליים", אומר אלי, "אחרת הם הולכים לעזאזל. הכי בעייתיים הם הריצ'רצ'ים, שנהרסים מהמים בקלות".
חתירות אחרונות, ספירת מלאי מהירה: העור צרוב כולו מהשמש. הידיים משובצות חבורות. עצם חד ננעץ בעקב ומשדר כאב למוח (הוא יישלף כעבור יומיים בקופת חולים).
והגב. הגב תפוס כולו. מי הנוכל שמכר לי שזה ספורט נעים לבריאות.
מגיעים לחוף קליה. הנופשים מקבלים את פנינו בצהלות, כאילו היינו אוניית תענוגות שנכנסה לנמל. "אלה הרגעים הכי נחמדים", מתפייט רמי, "רק בישראל תיתקל במראות מצחיקים כאלה".
אז למה להרחיק עד יפן ואלסקה?
"כי לצערנו, אין בארץ הרבה מקומות לטייל ולשוט בהם. זאת בעיה. בחופים של הים התיכון אין יותר מדי אטרקציות. קח למשל מערות. כמה כבר יש לנו בארץ? אחת בראש הנקרה ועוד שתיים וחצי באזור חוף הבונים. גם שם התקרה כבר נופלת. בחו"ל יש אין סוף מערות, מצוקים, פיורדים".
"השאלה היא מה יישאר פה בעוד עשור", מתערב אלי בן ה־77 ונושא את עיניו אל הרי אדום שממול. "נראה לי שנביא איתנו קיאקים, אבל נסחב אותם על הגב עד ירדן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו