ניסינו להדחיק את זה. ניסינו לשנות נושא. אבל אי אפשר באמת להתחמק מהאמת. רק לפני חודש או חודשיים התפרסמו בתקשורת ממצאי מחקר מדעי נרחב וזוועתי, שקובע חד־משמעית שאנחנו, הגברים, מבזבזים על קניות ומותרות יותר מן הנשים. בעולם מתוקן זה היה אמור לגרור אחריו רעידת אדמה. בעולם סביר היינו מתביישים קצת לכל הפחות. לו היה לנו, הגברים, שמץ של פרצוף, היינו יורדים על ארבע, משפילים מבט ומבקשים סליחה על שנים של דעות קדומות, בדיחות קרש ופולקלור שוביניסטי חובק כל. אבל שום דבר לא קרה. העולם לא הזדעזע. האדמה לא רעדה. והגברים? האמת היא שבקושי שמנו לב. כנראה היינו בשופינג.
בכל אופן, יום האישה תופס אותנו השנה עם המכנסיים למטה. וזה לא פשוט (כשהמכנסיים למטה קשה, כידוע, להגיע לארנק). הסטיגמה של האישה הבזבזנית היתה עמוד תווך בתפיסת העולם שלנו. טיפחנו אותה בעמל ובהתמדה, וברגע שהיא הלכה לנו פייפן, אנחנו לגמרי אבודים במרחב.
כל סטנדאפיסט מתחיל יודע שאם עומד מולו קהל עוין, שלא התחבר בדקות הראשונות של המופע, כדאי מאוד לחתוך בזריזות לקטעים שיוצרים מכנה משותף רחב. איכשהו, המכנה המשותף הוא ברוב המקרים בדיחות על חשבון האישה. אחרי עשר דקות של דחקות על תימנים, אפס חיוכים ודממה מעיקה, נזכרת לפתע שהקהל מורכב מעובדי עיריית ראש העין? תן את הקטע על אשתך הפולנייה. החרדים לא אהבו את הקטעים הגסים? יש עולים חדשים בקהל? רוקחים ערבים מהמשולש? תן להם את הקטע הישן והטוב על האישה שאיבדה את כרטיס האשראי! זה תמיד עובד ותמיד עבד. גל של תמימות דעים יחלוף באולם, יחצה מגזרים ויגשר על פערים. צחוקים והנהונים יפרחו בכל פינה. המתנחל מזדהה עם השכן מרמאללה, ותכף הם שוקעים לחיבוק מתייפח. גם הנשים נקרעות מצחוק. ועכשיו אנחנו גם מבינים למה. חוסר המודעות הגברי הוא חתיכת קומדיה.
אני מציע בזאת להפוך את יום האישה לחג מחגי ישראל. כלומר, להתחיל להתייחס אליו כאל תאריך של חשבון נפש. הרי לכבוד יום כיפור גם גסי הרוח שבינינו מבקשים סליחה ממישהו, לא? לקראת פסח גם בונקריסטים מצליחים להתגבר על עצמם ולזרוק משהו מהבית? נדמה לי שלכבוד יום האישה תשע"ה, מותר לנו לכחכח ולהודות באמת המרה: הגבר הוא הפנצ'ר האמיתי של משק הבית. הנה אמרתי את זה! זה הופך את התודעה. זה משחרר. נכון, אנחנו לא צריכים 30 זוגות נעליים, ולא אכפת לנו להיראות פעמיים באותה חולצה. ובכל זאת אנחנו מבזבזים יותר. על מה? נא לא להיתמם. כולנו יודעים על מה. רק שהתביישנו להודות.
בשנים האחרונות רוב המתנות שקיבלתי, לימי הולדת ובכלל, היו ציוד מטבח. הגברים, כזכור, גילו את המטבח לפני שנים אחדות. אני זוכר את הרגע הזה באופן אישי, כי הייתי שם וראיתי במו עיניי את המהפכה. במשך דורי דורות הגיחו ארוחות שלמות מתוך מטבחים קטנים, ואיש מהגברים שישבו וחיכו סביב לשולחן לא שאל את עצמו איך זה קרה, ומה בדיוק התרחש שם. כולם פשוט ישבו ובלסו. אתם מוזמנים לעיין בספרי הלכה ישנים מתוך ארון הספרים היהודי שלנו. מופיעים שם משפטים שלא ייאמנו כגון "הגישו לפניו תאנים, יברך בורא פרי העץ", "הגישו לפניו פלפלים ממולאים באורז ובשר ברוטב - יברך את מזלו הטוב" וכו'. הנחת היסוד היתה שמגישים לפנינו. מי הגישו? מה קדם להגשה? את מי זה מעניין בכלל. אנחנו גברים ומגישים לנו.
ואז זה קרה. בערך אחרי ספר הבישול השני של אהרוני. פתאום התחשק לגברים להקפיץ ירקות, לסגור את הנתח ולעסות בתבלינים. לפתע התחלנו לפטפט על "מרינדה", סינטה ואל דנטה - מילים שאף אחד לא הזכיר קודם לכן - וביטאנו אותן באותה תשוקה גברית שבה הגינו פעם ביטויים דוגמת "סוחבת בעליות" ו"בין החיבורים". בערך באותו זמן התחלנו עם הקניות.
מרגע שגילה הגבר את המטבח, התמלא השוק בצעצועי מטבח מפונפנים ויקרים שלא עניינו אף אחד כל עוד היה המטבח ממלכה נשית. ברגע שחגרנו סינר והתחלנו לקצוץ, הפכו כל עסקי הבישול לתענוג יקר פי כמה, ובחלק גדול מהבתים המטבח פשוט בלע את הסלון. במטבח הפצפון של הסבתות שלי (מטר על מטר וחצי) לא היו כלי נחושת תלויים מהתקרה, ולא היו חמש ושש להבות בכיריים. בטח שלא היה אי. מה פתאום אי?! ובכל זאת הגיחו משם תבשילים מופלאים. ולא, הן לא בישלו בסיר כבד מברזל יצוק, ולא שמעו על מכשירים לגלעון דובדבנים, חישוף ארטישוקים ושיסוע חבושים. כל הפיקציות הללו נולדו רק אחרי שהמשווקים שמו לב לחדירה הגברית המטבחה. כך זה תמיד קורה. ע"ע טרנד האופניים, הריצה, הסיגרים, המלחמות.
אפשר רק לפנטז מה יקרה יום אחד אחרי שהגברים יגלו, נגיד, את התפירה. הטלוויזיה תתמלא בתוכניות תפירה ("מאסטר־פאץ'", "קרב מחטים" ו"תופר בעיקר"). כולנו נבלבל את המוח ברצינות תהומית על אמנות הטלאי, ונעבור ללחשושים צרודים של סגידה ארוטית - בדיוק כמו אייל שני - כשנתבקש לספר על ה"קרושה" של הסבתא שלנו. אבל יותר מכל, נתחיל לרכוש ציוד ולסובב את כל העולם סביב השיגעון החדש שלנו. פתאום יתברר שאפשר לקנות חוט גם במאה דולר לסליל, אם רק רוצים. יודעי דבר יסבירו לנו שמי שבאמת שואף לשלמות, לא יכול לוותר על ערכה מקצועית מפלדה מחושלת ביד, או לפחות מעצמות תנין (אפשר למצוא גם ב־500 שקל. המחיר הוא למחט בודדת, והשמיים הם הגבול). השלב הבא הוא, כמובן, חדר תפירה. מה שאמא שלנו דחפה לתוך תיבת מגירות קטנה יהפוך לחדר מאובזר. עם אי. איך אפשר בלי אי?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו