תמיד אהבתי את ג'וליאן מור, ואני בהחלט שמח שהיא סוף סוף זכתה באוסקר עבור הופעתה כחולת אלצהיימר ב"עדיין אליס" - בכל זאת, היא היתה מועמדת כבר ארבע פעמים בעבר, ואף אחד לא רוצה להתעורר יום אחד ולגלות שהפך לפיטר או'טול. ובכל זאת, "עדיין אליס" רחוק מלהיות סרט מדהים, ועל אף עבודתה המיומנת והמדויקת, מור רחוקה מלהפגין בו את הכישורים שהפכו אותה לאחת השחקניות הבולטות בדורה.
מור מגלמת את אליס - פרופסורית מבריקה, מוערכת ושאפתנית לבלשנות, שחיה בנוחות רבה עם בעלה האוהב (אלק בולדווין).
יום אחד היא מגלה שהיא מתחילה לשכוח דברים. מילה פורחת ממוחה באמצע הרצאה. חוש הכיוון שלה מתבלבל לחלוטין. אתם יודעים, לא משהו היסטרי וחד־משמעי, אבל מספיק בשביל לקבוע תור אצל הרופא.
מפה לשם, אליס מתבשרת כי לקתה באלצהיימר. נכון, היא רק בת חמישים, והמחלה נוטה להופיע בגיל מאוחר יותר, אך מתברר כי יש יוצאים מן הכלל. אט־אט כישוריה המנטליים מתחילים להידרדר, היא הופכת לפחות ופחות עצמאית, וההבנה כי בקרוב תהפוך לצל חיוור של מי שהיתה מחלחלת אל תוך מוחה המתפורר. בצד החיובי של הדברים, לפחות יש לה כסף כדי לשלם לרופאים, ולפחות יש לה משפחה דואגת שמרעיפה עליה אהבה.
למרות הכוונות האציליות, סרטם של ווש ווסטמורלנד וריצ׳רד גלטצר אינו מצליח ממש להתרומם מעבר לרמה של סרט טלוויזיה מושקע. התסריט הפונקציונלי ונעדר הסנטימנטליות (שמבוסס על רומן מאת ליסה ג'נובה) מיטיב להציג את אופן ההתמודדות של אליס עם הדיאגנוזה הנוראה, והעובדה שתקשורת מילולית היא תמצית חייה מוסיפה מעט עומק לטרגדיה שאופפת אותה. אך בסופו של דבר, הצפייה בקריסה המנטלית שלה דומה להתבוננות בפרח שקמל באיטיות. הסוף ידוע מראש. אין הפתעות או תובנות מרעישות. בייחוד בהשוואה ל"הרחק ממנה" של שרה פולי, שהשתמש בחומרי גלם דומים כדי לרקוח מהלך עלילתי מורכב ומאתגר בהרבה.
באותה נשימה, גם הסצנות ה"קשות" יותר, שבהן אליס מאבדת שליטה על רגשותיה ו/או מוצאת את עצמה בסיטואציות מביכות/עצובות/נוראות, מעניקות את התחושה שהיוצרים חסו על הצופים ובחרו שלא לדכא אותם יתר על המידה. בייחוד כאשר משווים אותן לסצנות דומות מיצירות פחות מרוככות ומעודנות, דוגמת "אהבה" של מיכאל האנקה.
הרגעים המעניינים והכנים יותר בסרט מגיעים דווקא כאשר הוא פוסק מלהתמקד באליס ופונה לעסוק בדינמיקה ששוררת במשפחתה, לפני ותוך כדי ההתמודדות עם המחלה. בעלה ושלושת ילדיה הבוגרים מגיבים לחדשות הרעות בדרכים שונות, שחושפות אופיים שונים ודרכי התמודדות שונות עם בשורות איוב, והדבר מאפשר לקריסטן סטיוארט ("דמדומים"), שמגלמת את הבת ה"פחות מוצלחת", לכאורה, להוכיח שהיא מסוגלת לחלוק מסך עם שחקנית בסדר גודל של מור, ולצאת מזה בכבוד. כפי שכבר הוכיחה לאחרונה כאשר כיכבה לצד ז'ולייט בינוש בדרמה הפסיכולוגית המוצלחת "העננים של סילס מריה", השחקנית הצעירה והמפתיעה הזאת עלתה ליגה. היא יכולה לעשות הרבה יותר מלנשוך את השפה ולגלגל את העיניים. אם תמשיך כך, בקרוב בלה סוואן תהיה לא יותר מזיכרון רחוק.
"עדיין אליס" ("Still Alice"), במאים: ווש ווסטמורלנד וריצ'רד גלטצר. ארה"ב 2014
ג'ניפר אניסטון ב"עוגה". גם הפרצוף הסובל לא רע
לא חברה
גם ג'ניפר אניסטון היתה חלק מקשקשת האוסקרים השנה בזכות תפקידה ב"עוגה" - טרגדיה רומנטית קומית שבה היא מגלמת אישה ביצ'ית, בודדה ומצולקת ששמה קלייר, שמתמודדת עם אובדן עצום ועם כאבים כרוניים בעזרת כמות מוגזמת לחלוטין של תרופות מרשם. אניסטון לא זכתה לבסוף במועמדות. אבל אפשר להעריך את העובדה שעשר שנים לאחר רדת "חברים" מהאוויר, היא עדיין נחושה לצאת מהצל של הדמות הקומית שפירסמה אותה. כל השאר ויתרו על כך מזמן.
כמו דמותה של מור ב"עדיין אליס", גם דמותה של אניסטון אמידה מאוד. יש לה בית ענק ומטופח עם בריכה, פלוס עוזרת בית מקסיקנית צמודה וסבלנית שמוכנה לסבול את כל הקפריזות של המעסיקה שלה (אדריאנה בראסה, שגילמה תפקיד זהה ב"בבל"). וכמו דמותו של ג'ק ניקולסון ב"הכי טוב שיש", גם היא תעבור במהלך הסרט מסע שירכך אותה, יאלץ אותה לצאת מהבועה המנחמת שבנתה לעצמה וילמד אותה איך להיות בן אדם.
אניסטון אמנם יודעת לבכות ולהיראות אומללה ו"מכוערת". וגם הפרצוף הסובל שלה לא רע בכלל. אך מתברר שאין בכך די. ככל שהוא נמשך, "עוגה" מרגיש פחות ופחות כמו החיים האמיתיים, ויותר ויותר כמו אוסף של סצנות מלאכותיות שמטרתן העיקרית היא לגרום לתחושת העצמה והתרוממות רוח. התסריט העסוק של פטריק טובין אינו פוסק מלהתקיל את קלייר במשברים כאלה ואחרים, ואינו מפספס הזדמנות כדי להציג לצופים עד כמה היא מנותקת, אנוכית ואנטיפתית. הנה היא מפגינה חוסר רגישות משווע כלפי עוזרת הבית הנאמנה שלה. הנה היא מעליבה בבוטות אופיינית את המנחה של קבוצת התמיכה שלה. הנה היא מתמסטלת מכדורים, שוקעת בהזיות מורבידיות ומתעוררת בצרחות מקפיאות דם.
בד בבד, הצוהר לגאולה הבלתי נמנעת נפתח באופן שאינו משתמע לשתי פנים ברגע שקלייר מחליטה להופיע על מפתן דלתו של רוי - בעלה הצעיר והמזוקן של נינה (אנה קנדריק), חברתה הטובה שהתאבדה לאחרונה.
למרבה המזל, למרות האבל הכבד שבו שרוי רוי (סם וורת'ינגטון), ולמרות הזעם שמפעפע בו בעקבות החלטתה של נינה לנטוש אותו ואת בנם הקטן והחמוד, מתברר שנותר לו קצת זמן פנוי בלו"ז כדי לשקם את האישה הלא מאוזנת (והלא נחמדה) שפולשת לחייו ללא הזמנה. זה לא יהיה קל, כמובן. וכל מיני תחבולות תסריטאיות מפוקפקות - כמו ביקור מפתיע של דמות מאוד לא רצויה בדיוק בשעה שקלייר מארחת את האלמן ובנו לארוחת צהריים נעימה - יעשו כמיטב יכולתן כדי להקצין את המאבק שקלייר מנהלת מול עצמה. אבל אל תדאגו. בסוף קלייר תבין ששום דבר טוב לא יקרה עד שתסלח לעצמה, ויהיה אפשר ללכת הביתה בידיעה שעוד אישה עשירה, מפונקת ובלתי נסבלת הגיעה למנוחה ולנחלה. באמת הייתי מודאג לרגע.
"עוגה" ("Cake"), במאי: דניאל בארנז. ארה"ב 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו