חורף 2011 הילך אימים על צרפת. העיתונים דיווחו בזעזוע על תופעה חוזרת ונשנית: נשים שבהתקף שיגעון נורא המיתו את עולליהן והקפיאו אותם. לאחר מכן הגיע הקיץ, ועימו הדיווחים המדכדכים על ילדים שנשכחו במכוניות המהבילות; או שמא דחיסות זו של האירועים והיקפם התחוללו רק במוחה הקודח של הסופרת אריאנה הרוויץ?
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הרוויץ, יהודייה ילידת בואנוס איירס (היא אף דוברת מעט עברית, זכר ללימודיה בבית ספר עברי), התגוררה תקופת מה בפאריס והשלימה את לימודיה באמנות ויזואלית ובספרות השוואתית בסורבון. לאחר מכן החליטה לשנות אווירה ובצעד פתאומי עברה עם בן זוגה ובנה התינוק לכפר מבודד בפאתי פאריס; ממקום משכנה החדש, משהו בדיווחים החדשותיים חילחל לתוך חייה שלה. "זה הטיל עלי אימה", היא אומרת בשיחה עימה, "מצד אחד משפחה אירופית טיפוסית שפשוט הולכת לסופרמרקט; מצד אחר הזוועה, האלימות שמתפרצת משומקום, זה תפס אותי במצב שברירי ועירער אותי".
מטיל אימה, שברירי, מערער - תלכיד שמתאר נאמנה את "תמות, אהובי", ספרה השני של הרוויץ, שתורגם לאחרונה לעברית (זיקית, מספרדית: מיכל שלו) ומאז מתבלט בקביעות ברשימות רבי המכר של חנויות הספרים העצמאיות, ולא בכדי: הרוויץ, שמוזכרת תכופות ברשימות הסופרים המבטיחים בארגנטינה, רקחה ספק מותחן שמתקדם בהילוך איטי והלום חושים לעבר שיאיו המרים, ספק משל קיומי מצמרר.
במרכזו של הספר עומדת אם צעירה, שבדיוק כמו הרוויץ, עברה עם בן זוגה לכפר ולאט אך בבטחה מאבדת את שפיות דעתה. תהליך ההידרדרות - טרגי, קומי לפעמים, כואב פיזית, הופך בהדרגה לעדשה שדרכה משקיפות הגיבורה ויוצרתה על הכפר ויושביו, על החברה והספרות, ויורות בהם חיצים, באותה אכזריות שבה הן דוקרות עצמן.
מקור כוחו של הספר נובע ראשית מתוך ההתאמה העמוקה בין תוכנו המערער לסגנון הכתיבה שלו. "כן! יש זיקה עמוקה בין מה שמתרחש במוחה של הגיבורה לבין האופן שבו הסיפור נכתב", מכריזה הרוויץ, העונה ללא קושי על ההגדרה אמן טוטאלי, שביקרה בישראל לרגל יריד הספרים הבינלאומי וחרכה את ההשקות השונות במבטה הרושף ובהתנהלותה האינטנסיבית: "בעצם ההפרעה הנפשית של הגיבורה או אי הנחת שלה משיקות לאי הנחת של הפרוזה עצמה".
הרוויץ מוסיפה שמן למדורה ומספרת כי לאורך כתיבת הספר היא האזינה בריפיט לקטעים ספציפיים מתוך וריאציית גולדברג מאת באך בביצוע גלן גולד - מתכון בדוק, כידוע, לפרימת קצות השפיות. "זו לא היתה המנגינה היחידה ששמעתי: בני היה בן תשעה חודשים כשסיימתי לכתוב את הספר. כשהוא נולד היינו בפאריס. כתבתי שם רומן איום ונורא והבנתי שאני חייבת למצוא מקום שיאפשר לי לכתוב; זו היתה תפיסה כמעט רומנטית של נוף כמאפשר מצב מסוים של כתיבה.
"מצאנו בית מבודד בפאתי הכפר; ביום הייתי אמא במשרה מלאה ובלילה הייתי עולה לעליית הגג כדי להתרחק מהתינוק ולכתוב, כשאני סוחבת איתי לכל מקום את המכשיר שדרכו אפשר לשמוע אם הוא בוכה, ואז הייתי רצה לטפל בו ולהניק אותו ואז רצה בחזרה למעלה כדי להמשיך לכתוב. כך שאורכו של כל פרק ופרק נקבע בעצם על ידי הבכי של הבן שלי, והמרקם של הספר כמוהו כהתנשפות מהריצה בין הקומות והמצב הנפשי שנובע ומקרין על כל המצב".
החברה בשלוש דמויות
התחושה בקריאה ב"תמות, אהובי" היא שלגיבורה אין ולו רגע של שלווה. להפך, סף האינטנסיביות שלה עולה כל הזמן, אפילו השעמום שלה אינטנסיבי. הרוויץ מודה כי היא "יודעת שמקובל לאפשר לקורא מרווח נשימה כלשהו, אבל הספר כולו נכתב בהתנשפות ועשוי ממעין כיווץ של החברה כולה לשלוש דמויות; הרי אם נשליך את כל רעשי הרקע, מה שנשאר הוא שלושה אנשים מיואשים שלא יכולים להבין זה את זה בתוך בית; זה מה שעניין אותי לבדוק - מצבי הקצה והדחפים הבסיסיים שמתגלים כשכל המסיכות מתקלפות".
יש בספר רגעי קירבה מכמירי לב של אהבת אם לבנה, ועם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שיש בספר רגעים אגרסיביים מאין כמוהם, המציירים את האימהות גם כסבל.
"זה מעולם לא נאמר לי באופן כל כך ישיר", אומרת הרוויץ, ולא ברור אם מדובר במחמאה או בסוף הראיון מבחינתה. אך לאחר השתהות קלה היא מוסיפה ש"המעבר לכפר, עבורי ועבור הגיבורה שלי, הוא מעין טראומה. קולות העיר נעלמו, אבל הוואקום התמלא עד אפס מקום בקולות של חיות, חרקים, עצמים שלא הייתי מורגלת בהם. מה ששימש אותי בעיקר כדי להסתגל לסביבה ולכתוב היה התבוננות על החיות שבעצם לא הכרתי, למשל האופן שבו הן סובלות.
"את הכאב הזה העברתי לגיבורה בסיפור. מנגד, העברתי לה גם את גילויי האהבה והקירבה - ידעת שכשהזברות ממליטות הן מחביאות את הצאצאים כדי שלא ייאכלו על ידי חיות אחרות ואפילו אוכלות את הצרכים שלהם? זה הביטוי הנפלא ביותר לאימהות בעיניי", היא מכריזה, "כך שכן, משהו בה לפעמים רוצה שהוא פשוט ייעלם, או שאפילו יכאב לו. מצד שני, זו אהבה אינסופית, מכלה. מצד שלישי, המצוקה שלה כאישה, כאדם, הופכת שקופה וגם זה כאב בלתי נסבל".
לאור הנושאים שבהם בחרה הרוויץ לטפל בספרה ואופן הצגתם הפרובוקטיבי, אין זה מפתיע שגם התגובות לספר עד כה נשמעות קיצוניות למדי. "התגובות באופן כללי באות ישר מהקרביים", היא מודה, "לנשים בהריון היה קשה לקרוא את הספר, וגברים לעומת זאת הגיבו כלפיו בתוקפנות ובהתגוננות, כאילו האשימו אותם במשהו". לאוזניה גם הגיעו שמועות משעשעות על גברים שניסו למנוע מנשותיהם לקרוא בספר.
למרות האפקט ההרסני כביכול, את סבורה שבכתיבה של הספר הזה יש משהו מרפא, מציל חיים?
"הכתיבה של הספר הזה הצילה אותי", פוסקת הרוויץ, "לפני זה קרה שהייתי נוסעת מהר בשדות ותמיד היה לי דחף פתאומי לפתוח את הדלת ולקפוץ החוצה; עכשיו אני יכולה לנסוע בשקט. יש בכתיבה מין עיוות שמציל. בכפר שבו אני גרה אומרים כי או שאתה הופך לאלכוהוליסט או שאתה כותב".
יש הרבה סופרים בכפר?
"לא, אבל יש הרבה שיכורים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו