"תמיד שואלים אותי מה הייתי עושה אם הייתי נתקל בדרוזי מלבנון שיורה עלי", אומר רס"ן בהאא איברהים, עוזר קצין ההנדסה האוגדתי של עוצבת הגליל, "השאלה הזאת מצחיקה אותי בכל פעם מחדש. שני הערכים המרכזיים שמנחים את העדה הדרוזית זה כבוד המשפחה ושמירה על האדמה שעליה אני חי. זאת החובה שלי כאזרח המדינה, ולכן אני אעשה הכל כדי להגן על הטריטוריה שלי".
בהאא (32), תושב הכפר סאג'ור שבגליל, הוא בין הדרוזים הראשונים שהתגייסו לחיל ההנדסה. הוא סחף אחריו את שני אחיו, גזאא (29), רב־סרן המשרת כראש מדור צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) בצוקי עובדה, וסגן תיראא (23), מ"פ בהכשרות בבסיס הטירונים בצוקי עובדה.
"בכל חיל ההנדסה אין שלושה אחים שמשרתים יחד כקצינים", אומר בגאווה גזאא, "כולם מכירים אותנו".
סלון הבית נראה כמו חדר במוזיאון. על הקירות תלויות עשרות תעודות הצטיינות ותעודות הערכה שקיבל כל אחד מהאחים לאורך שירותו הצבאי. פינה מיוחדת בכניסה מוקדשת לסבא, סמ"ר אברהים מזייד, מתנדב במשמר הגבול, שנהרג ב־27 בספטמבר 1967 בעת מרדף אחר חוליית מחבלים באזור טול כרם. מזייד, בן 39 במותו, פקד על הכוח שהוביל להסתער לעבר המחבלים, הסתערות שעלתה לו בחייו וזיכתה אותו בעיטור המופת של המשטרה.
כמי שגדלו אל תוך משפחת השכול כל חייהם, כשסבם מהווה מודל לחיקוי, הנתינה וההקרבה נראות להם עניין טבעי לגמרי. "מי שלא מוכן להקריב את עצמו, לא יכול להיות לוחם", קובע גזאא באופן נחרץ, "להיות לוחם בצבא זה מסוכן, ובהנדסה זה אקסטרה מסוכן. כל מי שמגיע לפה יודע שהמדינה קודמת לכל. בצוק איתן עברתי דחפור דחפור ואמרתי לחיילים שלי: שום דחפור לא עוצר לרגע, ולא חשוב מה יהיה. אני לא יודע אם אראה אתכם שוב, אבל אני יודע שאתם תעשו את העבודה כמו שצריך".
11 ילדים גידלו וספיה וסאלים איברהים. בהאא הוא הרביעי מביניהם, גזאא השישי ותיראא השמיני. יש להם עוד חמש אחיות ושלושה אחים: הבכור משרת במשטרה, אח נוסף במג"ב, והשלישי, שרק לאחרונה מלאו לו 16, עתיד להתגייס בעוד שנתיים. האב סאלים (65) הוא גמלאי ששירת במשטרה 27 שנים.
"הייתי רק בן 15 כשאבא שלי נהרג", הוא מספר, "אני ותשעת אחיי, הקטנים ממני, נשארנו יתומים מאב. מי שדאג לנו במשך כל השנים ולא שכח אותנו לרגע זו משפחת משמר הגבול, שחיבקה ועטפה אותנו תמיד. לצערי, בגלל שאבי נהרג בעת מילוי תפקידו ואני האח הבכור, אסרו עלי להתגייס כלוחם, ולכן בחרתי במשטרה.
"הילדים שלי גדלו עם הידיעה שכשהם יגדלו, הם יהיו חלק מכוחות הביטחון. לי לא היה ספק בכך, זאת משפחה שנייה בשבילנו. חינכתי אותם להיות מצטיינים בכל תחום שבו הם עוסקים, והיום אני קוצר את הפירות".
"לכל הילדים שמתי את האות א' בסוף השם, כדי שהם תמיד יהיו אל"ף־אל"ף", מוסיפה וספיה (56) בחיוך צנוע.
אתם לא חוששים שיקרה להם משהו?
סאלים: "אני מפחד, כמו כל הורה. אלה הילדים שלי. אבל אם לא נגן על המדינה, מי יעשה את זה עבורנו? אבא שלי נלחם כדי שיהיה לנו טוב פה, ואנחנו נלחמים כדי שלילדינו ולנכדינו יהיה טוב פה. אין יום שאני לא חושב על זה. ביום הזיכרון זה אפילו מקבל משמעות חזקה יותר".
תיראא: "זה לא משנה איפה אנחנו נמצאים ומה אנחנו עושים, ביום הזיכרון כולם מגיעים הביתה, מכינים זרי פרחים ועולים לקבר של סבא. אבא שלי הוא גם נציג המשפחות השכולות בכפר. הוא זה שהיתווה לנו את הדרך שבה אנחנו הולכים היום".
שלושת האחים עם אביהם ועם תמונתו של הסבא, מזייד // צילום: יהושע יוסף
העובדה ששלושתם הגיעו בסופו של דבר לחיל ההנדסה הקרבית היתה די מקרית. "בעדה הדרוזית אין מספיק מודעות ליחידות הצה"ליות השונות", אומר בהאא, "ולכן היחידות שיש בהן אחוז גבוה של דרוזים הן משמר הגבול והגדוד הדרוזי. אני אמרתי לעצמי שבטח יש אופציות נוספות. בבקו"ם אמרו לי שאני מיועד לחיל ההנדסה, ובהתחלה לא רציתי ללכת. ישבתי שלוש שעות עם עצמי והתלבטתי. כשהבנתי שאין לי סיבה אמיתית להתנגד, כי הרי אני לא מכיר את החילות בצבא, עליתי על האוטובוס שלקח אותי לבסיס ההנדסה שבדרום. היום אני מאוד שמח על ההחלטה הזאת. אני משרת שם כבר 13 שנים. מלבד האחים שלי, יש לנו בכפר עוד שישה קצינים שמשרתים בחיל".
קודם כל לוחמים
גזאא בכלל הלך בהתחלה למבדקים של צוות אוויר, "אבל אמרו לי שאני לא מתאים בגלל עניין רפואי זניח. הלכתי ליום סיירות כדי לסמן עליו וי, אבל היה ברור לי שאני חותך משם ישר להנדסה, בעקבות בהאא".
גם תיראא נשלח למיונים בחיל האוויר, אך לא סיים אותם, ואז הופנה ליום סיירות. "ידעתי שאני רוצה להיות בהנדסה, כמו האחים שלי, אז אפילו לא סיימתי את יום הסיירות. עזבתי באמצע".
למה דווקא הנדסה קרבית? מה סוד הקסם?
בהאא: "היא משלבת את החי"ר, את ההתעסקות באמצעי לחימה ואת ההתגברות על מכשולים. אנחנו קודם כל לוחמים לכל דבר, ובנוסף לומדים לפקד על כלים כבדים. בכל לחימה אנחנו פותחים צירים ומובילים כוחות. זה נותן תחושה מאוד חזקה ועוצמתית".
אבל זה גם עיסוק מסוכן מאוד.
גזאא: "כל תפקיד של לוחם הוא מסוכן. אז נכון שפה קצת יותר, אבל תחושת הסיפוק עצומה. מי שבוחר בלחימה רוצה להיות כל הזמן במרכז העניינים. זה גם האופי של החברה הישראלית. לכן בכל פעם שקורה משהו, כולם מייד מתנדבים".
תיראא: "אני לא יכול לקבל את התופעה של ההשתמטות. כל אדם שגר במדינה מחויב לדאוג לביטחון שלה. זה כמו להגן על המשפחה שלך, וזה מה שצריך להנחות את כל החבר'ה שחושבים שמישהו אחר יעשה את העבודה הזו במקומם. לשמחתי, כל החברים שלי מתגייסים לצבא".
כל האחים מתגוררים בסאג'ור. בהאא נשוי לשרית, בת העדה הדרוזית שעוסקת בהוראה, ויש להם שלוש בנות - בנות חמש, ארבע וחודשיים. גזאא נשוי לנור, עקרת בית, ויש להם ילד בן שנתיים. הקירבה למשפחה מאוד עוזרת לנשים, וגם להורים, בהתמודדות עם העובדה שהאחים לא נמצאים בבית רוב הזמן, ובעיקר בתקופות לחימה.
לבהאא, הגדול, יש מקום של כבוד. הוא גם זה שתופס פיקוד על השיחה. גזאא מביט בו בעיניים מעריצות, מחכה למוצא פיו. תיראא הוא בחור שקט ורציני שממעט לדבר; הוא מסומן על ידי אחיו כמי שיהיה המג"ד הדרוזי הראשון בחיל ההנדסה.
"הוא קצין מצטיין ומוערך כבר היום", אומר גזאא, "אין לי ספק שהוא בדרך להיות מג"ד".
אתם נפגשים במשימות משותפות?
"ברור. היו מצבים שאני דיווחתי על משהו בקשר, ובהאא עלה פתאום מולי מהצד השני. לפני מלחמת לבנון השנייה שירתנו שנינו באזור הרצועה. אני הייתי בגיזרה הצפונית ובהאא בגיזרה הדרומית, ולא יצא לנו להיפגש. להורים היה קשה מאוד. כשהתחילה המלחמה, לאחר חטיפת אלדד רגב ואהוד גולדווסר, אני עליתי צפונה, ובהאא נשאר בדרום. נוסף על כל הבלאגן שלנו, ההורים חטפו רקטות של חיזבאללה".
שלושתם מעידים שכאשר הם מגיעים הביתה, הצבא נשאר מחוץ לדלת. "בשביל דיבורים צבאיים יש לנו את כל השבוע", אומר בהאא, "בבית זה נטו ההורים, האחים, הנשים שלנו והילדים. וחוץ מזה, מאז ששלושתנו בצבא, כמעט לא יוצא לנו להיות בבית יחד".
בסוף 2004, כששירת כסמ"פ של פלוגת הנדסה ברצועת עזה, לפני ההתנתקות, נפצע ברגלו מפצמ"ר.
"זאת היתה תקופה שכל הזמן ירו עלינו פצמ"רים. באחת הפעמים פצמ"ר נפל מאוד קרוב אלי בתוך הבסיס, ליד נחל עוז. 12 חיילים נפצעו אז, וגם אני חטפתי חמישה רסיסים. בהתחלה לא הרגשתי את הפציעה וניגשתי להרים את הפצועים ולסייע להם. אחר כך לקחו אותי לבית חולים. הרופאים הצליחו להוציא לי ארבעה רסיסים, אבל רסיס אחד נשאר עד היום בתוך הירך שלי. מדי פעם הוא מזכיר לי שהוא שם, אבל זה ממש בקטנה.
"כל הדרך לבית החולים הדבר היחיד שישב לי בראש זה איך אני מרים עכשיו טלפון לאמא ולאבא ומספר להם שנפצעתי, מבלי שהם ייכנסו להיסטריה. בהתחלה התקשרתי לעלאא, אחי הגדול, ודיברתי איתו רגיל, שיחת חולין כזאת. בדרך אגב אמרתי לו שנפצעתי, אבל שאני בסדר. אמא שלי בכתה נורא, והם באו מייד לבית החולים. כשהם ראו שאני בסדר, נרגעו".
חודש וחצי ישב בהאא בכיסא גלגלים והחלים. המחשבה לעזוב את הצבא או לעבור לתפקיד אחר לא חלפה בראשו לרגע: "רק חיכיתי לרגע שאוכל לחזור לפלוגה שלי. אם הייתי יכול ללכת על הרגל אחרי שבועיים, הייתי בורח בחזרה לפלוגה בלי לחשוב פעמיים".
גזאא היה לוחם צעיר בפלוגת מסלול כשאחיו הבכור נפצע. "לא אשכח שכשבאתי לבקר אותו בבית החולים, פגשתי שם את כל הקודקודים הגדולים. ראיתי עד כמה הם מעריכים אותו, וזה נתן לי הרבה מוטיבציה ללכת בעקבותיו. התעקשתי להגיע לגדוד שהוא היה בו, ולמדתי מהניסיון שלו".
במבצע עמוד ענן שירת בהאא כקצין ההנדסה של החטיבה הצפונית ברצועה. הוא היה אחראי למשימות ההנדסיות של לוחמי ההנדסה בגיזרת החטיבה, שהתמקדו בנטרול המנהרות ההתקפיות של חמאס. "כל נושא פריסת הכוחות באזור הצפוני של הרצועה עבר דרכי, כך שידעתי בדיוק איפה שני האחים שלי נמצאים בכל רגע", אומר בהאא, "גזאא שובץ לתפקיד קצין הנדסה בחטיבת שריון, ותיראא היה לוחם".
מבצע צוק איתן תפס את גזאא לקראת סיום הלימודים לתואר ראשון במדעי המחשב במכללת הגליל המערבי. הוא הוקפץ לתגבר את החטיבה שלו.
"יצא לי לנסוע עם בהאא באותו ג'יפ", הוא מספר, "החבר'ה מסביב אמרו לנו שאנחנו משוגעים, ושזה מסוכן. ביקשו שנרחם על אמא שלנו, שאם חס וחלילה יקרה משהו, היא תאבד שניים מבניה. אבל זאת תחושה טובה לדעת שהמשפחה שלך איתך ושומרת לך על הגב".
תיראא שירת כמדריך בהשלמה חילית של קורס קצינים, "אבל כשהתחיל המבצע, זה היה בדיוק בין שני מחזורים של צוערים, אז מצאתי את עצמי בלי חיילים. החזרנו מהבית את הצוערים שסיימו, עשינו להם הכשרה זריזה והרכבנו פלוגה, כשאני בתפקיד מ"מ של אחת המחלקות.
"כבר ביום הראשון נכנסנו פנימה. זו היתה עבורי הפעם הראשונה ברצועה והפעם הראשונה שאני מוביל כוח לוחם, תחושה עצומה של אחריות, לכן המבצע הזה היה מאוד משמעותי עבורי".
פחדת?
"תמיד יש פחד. אני לא חושב שיש מישהו שמצב לחימה כזה עובר לידו. אבל זה גם מסוג הדברים שאנחנו כלוחמים מחכים לו. במצבים האלו אנחנו מביאים לידי ביטוי את היכולות שלנו".
בהאא: "כשהבנתי שתיראא בדרך לעזה, התקשרתי אליו לתדרך אותו לקראת מה שהולך להיות. אני מרגיש שכולם פה בעצם בגללי, זה סוג של אחריות שלא הייתי רוצה שתהפוך בשלב מסוים לרגשות אשם".
האב סאלים: "הידיעה ששלושת הילדים שלי נמצאים בפנים היתה קשה בשבילנו. זה לא ילד אחד, ואפילו לא שניים, אלא שלושה ביחד. לא היה לנו תיאבון לאכול, וכמעט לא ישנו בלילה. היינו כל הזמן צמודים לטלוויזיה. היו ימים שלמים שלא שמענו מהם, והתקשורת היתה האמצעי היחיד לדעת מה קורה שם. בכל יום שמענו על חיילים שנהרגו, והיה פחד מעורבב בכאב גדול".
היינו אכולי דאגה
ביום ה־11 של מבצע צוק איתן נסע תיראא עם חייל שלו ברכב הנדסי משוריין מסוג פומה. טיל נ"ט שנורה לעברם פגע במרחק מטרים ספורים מהם והרג את סג"מ בר רהב מרמת ישי, פקוד של תיראא, שסיים את קורס הקצינים ימים אחדים לפני כן. השמועות על התקרית החלו להתפשט במהירות והגיעו עד להוריו של תיראא בסאג'ור.
"חברים שלו באו אלינו וסיפרו לנו שהכוח של תיראא אכל אותה", מספר האב סאלים. "בהתחלה אמרו לנו שהוא פצוע, ואחרי כמה שעות כבר אמרו שהוא מת. היינו אכולי דאגה, לא ידענו מה לעשות. אשתי לא הפסיקה לבכות, ואני ניסיתי להשיג את האחים שלו, שהיו גם הם בתוך הרצועה. קיוויתי שהם יוכלו לברר בדיוק מה קרה וניסיתי להיות אופטימי. אמרתי לעצמי שכל עוד לא באו מהצבא, שום דבר לא ודאי".
"אני לא רוצה לזכור את היום הזה לעולם", מוסיפה האם וספיה.
בהאא (מימין), תיראא וגזאא, בסלפי שצילמו ברצועה כדי להוכיח להוריהם שכולם בחיים
שעות של חרדה עברו על המשפחה. שכנים לא הפסיקו לפקוד את הבית בניסיון לברר אם יש אמת בשמועה. "האינפורמציה הזאת, שזולגת החוצה ללא בקרה, היא בעייתית מאוד", אומר בהאא, "פתאום, באמצע לחימה, אני מקבל הודעה שאח שלי כנראה נהרג, וזה מוציא אותי מפוקוס. כבר הייתי מוכן לגרוע מכל, ואז הצלחתי להשיג אותו בטלפון האדום".
"הייתי בפתח מנהרה, כשהמ"פ העביר לי את הטלפון מבהאא", מספר תיראא, "כשהוא שמע את הקול שלי הוא התחיל לקלל אותי. אני חושב שזו הפעם הראשונה שהוא אמר לי כאלו מילים. ואז הוא אמר: 'אתה יודע שאמא בבית בוכה וכולם חושבים שנהרגת?'
"ברגע אחד הבנתי שבבית יש קריסת מערכות. זו היתה פעם ראשונה שבכיתי במהלך השירות שלי. בדרך כלל אני חזק, אבל כשהפגיעה היא בתוך הבית, זה מטלטל. בתוך שנייה הוא שם אותי על רמקול והתקשר לאמא, כדי שתשמע שהכל בסדר. היא לא הפסיקה לבכות, אבל לפחות זה הרגיע אותם, כי הפעם הבאה שדיברתי איתם היתה רק אחרי שמונה ימים, כשיצאנו להפוגה".
זאת היתה הפעם הראשונה שאיבדת חייל?
"כן. סיטואציה קשה מאוד, ואני מעדיף לא לחזור לרגע הזה. אני הייתי הראשון שהגיע אליו והאחרון שדיבר איתו, וזה צרוב לי בזיכרון. אני זוכר שהלכתי לדבר עם החיילים כדי להרגיע אותם ולענות להם על כל השאלות, ובאותה נשימה ביקשתי מהמג"ד שייתן לנו כמה שיותר מהר משימה חדשה, כדי שהחיילים לא ישקעו בטראומה.
"מבחינתי, לאבד חייל זה כמו לאבד אח. הידיעה שזה משהו שיכול לקרות יושבת כל הזמן בראש ומביאים את זה בחשבון. אני חושב שיש גיל שבו מתבגרים ומבינים שזה לא משחק, שללחימה יכולות להיות תוצאות קשות כמו איבוד חיים. בצוק איתן חווינו את זה באופן קשה, כך שלטמון את הראש בחול ולהתעלם מזה זאת לא אופציה. אבל גם לתת לזה לשתק אותך ולא לפעול זאת לא אופציה. כל מה שנשאר זה לעשות את הטוב ביותר ולקוות לטוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו