דו"ח מבקר המדינה מטריד, מכל כיוון שלא מסתכלים עליו. מהכיוון של ראש הממשלה, מהכיוון של המבקר עצמו, מכיוונה של התקשורת; הטרדה רבת נפגעים. השאלה מי במערכת הפוליטית נפגע מהדו"ח יותר, וכנגזרת מכך, מי היה צריך שהדו"ח הזה יתפרסם דווקא כעת - נותרה בשלב זה פתוחה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לכאורה, הנפגע הראשי והמרכזי מפרסום הדו"ח הוא בנימין נתניהו. הדו"ח מטיח ביקורת קשה לאורך ולרוחב, תוך כדי מתן שלל סיפורים ודוגמאות הצולפים בנתניהו, ברעייתו ובדרך התנהלותם. המבקר לא הסתפק בעיון בספרי החשבונות ובנבירה בערימת הקבלות, אלא גם בדק סיפורים שהגיעו אליו דרך התקשורת או דרך עדויות של עובדים.
כמו שקריאת הדו"ח על שלל סיפוריו ודוגמאותיו מטרידה, כך גם מעניינת השורה התחתונה בדו"ח עצמו שלפיה אין חשד לפלילים ואין הטלת דופי בעניינים של טוהר המידות. זה מעניין משום שאחרי תיאורים כה מפליגים וצבעוניים, היה מצופה לכאורה כי תירשם שורה תחתונה חדה ונחרצת יותר. זה לא קרה. כיצד, אם כן, יצא תחת ידי המבקר ספר שלם ובו שלל סיפורים ותיאורים עסיסיים שבסופם קול ענות חלושה? לא פלילים, לא אבק פלילים ואף לא פגיעה בטוהר המידות?
ואולי זה ההסבר: עולה ממנו החשש כי המבקר והדו"ח שהוציא השבוע באו לרצות גורמים כאלה ואחרים בתקשורת. למבקר יהיה קשה להתמודד עם טענה זו. הוא הרי לא רצה להוציא את הדו"ח בעיתוי הזה. רק אחרי שנכתש באולפני הטלוויזיה ובמאמרי העיתונים, נאלץ להודיע על פרסום הדו"ח עוד לפני הבחירות.
המבקר יוסף שפירא נחשב לא אחת למבקר נוח, אולי נוח מדי, למבוקרים - הלוא הם נבחרי הציבור ופקידיו הבכירים. בניגוד לקודמו מיכה לינדנשטראוס, שחשף שיניים חדות נגד אנשי השלטון, שפירא נחשב למבקר מהסוג הישן. זה שדו"חותיו טעונים במספרים ובאינסוף פרטים יבשים ומשמימים, שהתקשורת לרוב מדווחת עליהם כדי לצאת ידי חובה ותו לא.
הדו"ח הנוכחי, על נתניהו, שונה בתכלית. המספרים והפרטים היבשים נעלמו כמעט כליל, ובמקומם סיפורי אלף לילה ולילה. פרטים לא נעימים על מעון רה"מ, אולם, כאמור, ללא שורה תחתונה משמעותית.
עוד מאותו דבר
אצל רבים העלה דו"ח המבקר תחושת דז'ה וו אחת מתמשכת. כאילו כבר היינו בסרט הזה. אחרי שלל דיווחים וסיפורים, שרובם - כמו פרשת ביביטורס שנופחה - כנראה שקריים ומצוצים מהאצבע, היה נדמה כי המבקר יבוא ויעשה סוף כל סוף סדר. שיקבע אילו מהסיפורים נכונים ואילו לא, מה מותר ומה אסור. שיגדיר נורמות ויצביע על ליקויים שיש בהם חשש לפלילים. אבל במקום זה, קיבלנו עוד מאותו דבר. עוד סיפורים, בלי שורה תחתונה לגבי הנורמות, ובעיקר עם אפס חשדות לפלילים בדו"ח עצמו.
וזה עוד לא החלק הגרוע. העניין המהותי יותר הוא העובדה שאמינות המבקר כבר לא מה שהיתה לפני פרסום הדו"ח. הוא קובע, למשל, כי החשמלאי אבי פחימה, המקורב לנתניהו, הוא חבר מרכז הליכוד. כל הסיפור סביבו מבוסס על עובדה זו, שבגללה נפסל מלזכות בתפקיד החשמלאי של הבית בקיסריה. אבל ביום הפרסום הודיעה הנהלת הליכוד כי פחימה אינו חבר מרכז המפלגה, וגם לא היה. אז מי צודק? ואיך יכול להיות שמתפרסם דו"ח שעליו עמלו כביכול כמה חודשים טובים, שיש בו פרטים שנויים במחלוקת, קטנים ככל שיהיו?
עוד בנוגע לחשמלאי: המבקר העלה בדו"ח תהייה לגבי העסקת פחימה בסופי שבוע, שבהם אי אפשר למעשה להעסיק חשמלאים ממשלתיים ולכן היה צורך בעובד מהשוק הפרטי. בעניין זה ודאי היה על המבקר להדגיש את העובדה כי פחימה הגיע במשך שלושה חודשים כמעט בכל סוף שבוע, תוך כדי ניצול 70 אחוזים מסכום המסגרת השנתי שאושר. אגב, שכחו לציין כי בסוף השנה התברר שלא נרשמה חריגה מהסכום השנתי - אבל זה פרט פעוט.
מה שלא ברור הוא איזה ערך ביקורתי יש לציון העובדה כי אחד מסופי השבוע היה יום הכיפורים. יום כיפור הוא יום קדוש וחשוב לאחוזים נרחבים מאוד באוכלוסייה; הכבישים ריקים, בתי הכנסת בתפוסה מלאה והצום ותחושת היראה והקדושה חודרים ללבבות כולם. אבל בניגוד לנשמה היהודית, החוק אינו מפריד בין יום כיפור לשבת, בין סופ"ש כזה לסופ"ש אחר. מדוע זה רלוונטי שהחשמלאי הגיע ביום כיפור? מדוע זה פרט שאותו יש להזכיר בדו"ח ביקורת, שכל מה שאמור לעמוד לנגד עיניו הוא החוק והנורמות הראויות?
לאחר פרסום הדו"ח החלו רמיזות שלפיהן החשמלאי לא באמת ביצע את העבודות במועדים שנרשמו, מה שלכאורה עלול להוסיף מימד פלילי לפרשה. אם הדבר נכון, אכן מדובר במידע מטריד. אולם יש בו רק בעיה אחת: הוא לא מופיע בדו"ח. לא במפורש ואף לא ברמז. גם בפרשת החשמלאי המבקר קובע כי לא היה חשש למעשה פלילי ואף לא לפגיעה בטוהר המידות. כל מי שטוען אחרת - אינו אומר אמת. אי אפשר להוציא דו"ח ולאחר מכן לצרף אליו פרשנויות בעל פה. זה לא קביל, לא תופס ובעיקר לא רציני.
מכאן לעניין נוסף שיש בו כדי להטיל ספק באמינות הדו"ח: פרק המבוא. המבקר בדק במשך חודשים ארוכים את הוצאות מעונותיו של ראש הממשלה. התקופה שאליה מתייחסת הבדיקה מתחילה ב־2009, כשהתמנה נתניהו לתפקיד, ונמשכת עד סוף 2013. בזה הדו"ח עוסק. בכך מילאו את ידיהם אנשי משרד המבקר בחודשים האחרונים. בשל לחץ הזמן שנוצר בעקבות ההחלטה להוציא את הדו"ח מוקדם מהתכנון המקורי, המבקר לא כלל בדו"ח ביקורת על פרשת הבקבוקים ופרשת רהיטי הגן. בפרק המבוא לדו"ח הוא כולל סקירה כללית על פרשות אלו. הוא מציין כי החומרים בנושא הועברו לידיעתו שבועיים בלבד לפני פרסום הדו"ח, וכי העביר אותם ליועץ המשפטי לממשלה מאחר שיש בהם "חשש לפלילים".
החלק הזה במבוא תמוה מתחילתו ועד סופו. אם המבקר לא כלל נושאים אלה בדו"ח, מדוע לכלול אותם במבוא? אם לא בדק, מדוע בכלל כתב את פרטי הפרשות? בכלל, איך מבוא יכול לכלול פרשות שלא מוזכרות בדו"ח עצמו ולו במילה אחת? יותר מכך, המבקר מציין לגבי פרשת הרהיטים כי "מבדיקה ראשונית" עולה שהרהיטים החדשים הובאו תחילה לקיסריה ולאחר מכן למעון בירושלים. מה הכוונה "מבדיקה ראשונית?" היה או לא היה? ממתי דו"ח מבקר מפרסם ממצאים שאולי הם נכונים ואולי לא? המידע החדש שלא נכלל בדו"ח, אולם הגיע מסיבות אלו ואחרות למבוא שלו, לא הובא כלל לידיעת אנשי משרד ראש הממשלה. הם גם לא מסרו את תגובתם.
כמו דו"ח המבקר, גם לגבי תהיות אלה אין שורה תחתונה ברורה. ייתכן שהמבקר, שנכנע לתקשורת ופירסם את הדו"ח טרם זמנו, נכנע גם במהלך כתיבתו וכלל סעיפים ופרקים שלא היה עליו לכתוב - רק כדי לרצות גורמים כאלה ואחרים או להדוף ביקורת שהוטחה בו. מנגד, ייתכן גם מאוד שלא.
חברים לא בוחרים
בניגוד לדו"ח שעוסק בנתניהו, הדו"ח של שמעון פרס חף מכל פרט עסיסי. במקרה של נשיא המדינה לשעבר חזר המבקר לטבלאות, לנתונים ולניסוחים היבשים. יש ביקורת, ואפילו חריפה, אבל אין פיקנטריה. איך על חריגה של כמה מאות אלפים בבית ראש הממשלה יש תיאורים מפורטים, ואילו על חריגה של עשרות מיליונים בבית הנשיא אין ולו סיפור מעניין אחד? גם הסיפור הבודד החושף טפח מהתנהלותו הקלוקלת של הנשיא ה־20 במשך שבע שנות כהונתו, אינו נוגע להוצאות מנופחות. להפך: הוא עוסק בעובדה שהנשיא חסך כספי ציבור, בכך שהשיג תרומות חיצוניות לוועידת הנשיא המגלומנית שייסד. כל הדו"ח לגבי פרס הוא גיבוב אחד גדול של עובדים ללא תקן ושאר תיאורים משמימים ולא רלוונטיים. למי שקורא את הדו"ח מהצד אין כמעט ספק: מאחורי כל מיליון שבוזבז בבית בשכונת טלביה, יש סיפור מרתק שלא סופר.
המסקנה ביחס להשפעות הפוליטיות האפשריות של הדו"ח לא נכתבה עדיין. באופוזיציה קבעו כי דו"ח המבקר מציג את נתניהו באור שלילי ביותר - כאדם מנותק החי במבצר מבודד, שאינו יודע להכניס יד לכיסו, ושיחסו לסובבים אותו הוא של מלך כלפי הנתינים.
אולם גם לשיטתם, המבקר לא שפך אור חדש על התנהלות נתניהו. ברוב המקרים הוא חזר על סיפורים ידועים. במקרים החדשים, יש פשוט עוד מהדברים המוכרים. אין גילויים מרעישים או חריגות מרחיקות לכת. במילים אחרות: מי שהתנהלות נתניהו הפריעה לו עד כה, עד כדי החלטה כי הוא אינו המועמד שלו לראשות הממשלה, דו"ח המבקר חיזק אצלו תחושה זו - והוא ימשיך לא להצביע נתניהו בדיוק כפי שתיכנן. ומנגד, מי שתכונות אלה לא הפריעו לו, ימשיך לתמוך בו גם אחרי הדו"ח.
וישנם המתלבטים, אלה שלא החליטו אם לבחור בנתניהו או לא. גם במקרה זה הדו"ח לא ממש פותר את הדילמה. לכל היותר, הוא מחזק תחושה לגבי אופיו של נתניהו כאדם. מי שהיה צריך לבחור בימים אלה את החבר הכי טוב שלו, כנראה היה מעדיף להתרחק בשלב הזה ממי שהתפרסם נגדו דו"ח כזה. אולם כשמדובר על בחירת מנהיג, כלל לא בטוח שהדו"ח מזיק. כשאדם עומד בפני משפט, הוא עשוי להעדיף דווקא את שירותיו של עורך הדין הכי קשוח ואכזרי בשוק, לאו דווקא את אלה של זה החביב והמלטף. הכל תלוי בהקשר. אחד מראשי הממשלה הכי חביבים שהיו בישראל הוא אהוד אולמרט; לא היה כמוהו ביחס אנושי, ביכולת לחבק, לגעת ולהעניק לבן שיחו או לעובדיו את תשומת הלב החמה והחברית ביותר. אבל כראש ממשלה הוא נמנה עם הגרועים ביותר, כך שאין תמיד קשר בין שתי התכונות. מכאן גם הקושי להעריך את האפקט הפוליטי של הדו"ח. רק הסקרים של השבוע הבא או עוד שבועיים יגידו.
"פורום החווה" לצד הרצוג
הערכה נוספת היא שבתוך שבוע מהיום, ודאי שבועיים, לא יישאר כמעט זכר מרשמיו ומדו"חותיו של המבקר. מזג האוויר הסוער בסוף השבוע צפוי לצבוע את הכותרות בלבן. בשבוע שלאחר מכן, נאום נתניהו בקונגרס כבר עשוי לכבוש אותן. בכלל, תוחלת החיים של הכותרות אצלנו קצרה מאוד. מי זוכר שרק לפני ארבעה ימים הארץ סערה בעקבות פרשת פרס ישראל?
מערכת הבחירות הנוכחית לובשת בהדרגה צורה של בחירות על תדמית ואופי, כשהעניינים המהותיים נותרים בצד. מעט ביטחון, ועוד פחות מכך על הנושאים הכלכליים. המפלגות לא מפרסמות מצע, והמתקפה המרכזית של יו"ר האופוזיציה על ראש הממשלה היא על כך שאינו מגיע לעימות.
לכן חשב הרצוג שזה יעזור אם יציג סרטון שמשנה את קולו. רק מי ששבוי בענייני תדמית ויחסי ציבור מהבוקר עד הערב היה יכול לחשוב על תשדיר כזה. תשדיר שהוא, בלי קשר, משעשע וחביב כשלעצמו.
במרבית מערכות הבחירות הקפידו המועמדים השונים להציב את עצמם, את הישגיהם ואת הבטחותיהם בפרונט. את יועציהם הותירו מאחורי הקלעים. המסר ברור: אין זה משנה מיהו היועץ, משנה מיהו המנהיג. היועץ, כשמו כן הוא, מסייע למנהיג להבליט את המסר באופן הטוב ביותר.
זה לא מה שקורה הפעם. כשהרצוג הודיע בפאתוס במהלך ראיון בערוץ 2 על מינוי ראובן אדלר לתפקיד האסטרטג הראשי של "המחנה הציוני", כשעיניו מנצנצות ופניו מוארות, היה קשה להחליט אם לשמוח בשמחתו או להיעצב על מבוכתו. אין ספק שמינוי אדלר הפיח אצל בוז'י את רוח הקרב ואת התקווה שלה ייחל בקמפיין המדשדש. לכן גם לא היה יכול להסתיר את שמחתו בשידור. מצד אחר, מה זה אומר עליו, על מי שטוען לכתר ההנהגה ומשליך את כל יהבו על הקמפיינר?
שובו של אדלר מסמן את תחייתו של "פורום החווה", אם כי בגירסה שונה מזו המקורית מתחילת המילניום. מאז הגה את תוכנית ההתנתקות והקמת קדימה, שב הצוות לשתף פעולה למען מטרה אחת: הדחת נתניהו. אמנם כל אחד מהם כבר הלך לדרך עצמאית, וככל הידוע אין ביניהם מפגשים או תיאום, אולם זרועות התמנון של פורום החווה שוגרו בשבועות האחרונים לכל עבר במטרה משותפת להביא להדחה: אדלר האסטרטג הראשי של "המחנה הציוני"; אייל ארד מנהל קמפיין חיצוני נגד נתניהו; ליאור חורב עובד עם כחלון ואורי שני עם יאיר לפיד.
למה מחביאים את לבני
אנשי הליכוד הם הראשונים שהבחינו כי ב"מחנה הציוני" החביאו את ציפי לבני, והדירו אותה כמעט לחלוטין מהקמפיין. מה שעורר את חשדם כי
הסתלקותה מהזירה לא הגיעה במקרה, אלא היתה תוצאה של יד מכוונת, היה כנראה הרגע שבו דרש נתניהו כי אם יסכים לעימות טלוויזיוני, יתקיים העימות בינו לבין הרצוג ולבני. השניים ייאלצו להתחלק בזמן המסך, בדיוק כמו שהחליטו להתחלק בשלטון במקרה שינצחו.
בתגובה אמר הרצוג בראיון כי העימות יהיה בינו לבין נתניהו. איפה לבני, תהו בליכוד. בסרטון שהפיצו השבוע הזכירו במפלגת השלטון למצביעי השמאל את מי מחביא בוז'י מאחורי כיסא ראש הממשלה בתסריט של ניצחון. או בלשון הקמפיין: הצבעת בוז'י - קיבלת ציפי.
אז מה באמת גרם לראשי "המחנה הציוני" להצניע את מי שאמורה לחלוק עם הרצוג את השלטון? ההערכה היא כי ההוראה ניתנה על ידי האסטרטג החדש ראובן אדלר. מסקרי עומק שמבצעת המפלגה עולה כי בעוד הרצוג זוכה לפופולריות, בעיקר על רקע אישי - וכי ללא קשר לשאלת ההתאמה לראשות הממשלה, שבה הוא עדיין זוכה לציונים מביכים - יו"ר "המחנה הציוני" מעורר רגשות חיוביים בקרב הציבור. זאת בשל אופיו הנעים והנוח ויכולתו לחבר חיבורים ולרבע מעגלים. לבני משדרת את ההפך הגמור; תדמיתה קרה ומעוררת אנטגוניזם.
בציבור, כולל בשמאל, כועסים על התנהלותה ביחס לחבריה ולשותפיה לדרך, שאותם השליכה בשנייה שלא הזדקקה להם. הדיווחים על השתלטותה גם על מטה "המחנה הציוני" רק חיזקו בקרב אנשיו את התחושה שעם כל הכבוד לרוטציה, את האישה הזו צריך להעלים עד כמה שרק אפשר.
במרצ דווקא מרוצים
הסכסוך עם לבני הוא לא היחיד במטה הבחירות של המפלגה, הממוקם ביד אליהו. בסוף השבוע שעבר הורה מנהל המטה שמעון בטאט על חקירת פוליגרף נגד עובדים שבהם חשד כי הדליפו מידע ללא אישור. אגב, הרצוג היה צריך לדעת: לקחת את בטאט - קיבלת פוליגרף. גם כששימש מנהל המטה של שאול מופז בעבר, ניהל בטאט מסע ציד נגד עובדים שחשד כי הדליפו מידע.
כשהדבר נודע למנהל המטה איתן כבל, מיהר לעדכן את הרצוג על הנזק שעומד לחולל מנהל המטה והורה על ביטול העניין. במפלגה אישרו את הפרטים, אך הדגישו כי היה מדובר ביוזמה שהוסרה מסדר היום דקה אחרי שהועלתה. זה לא לגמרי מדויק. בדקה הארוכה הזו, שארכה כמה ימים, הספיק בטאט להורות לקב"ט המטה להכין חדר לצורך הבדיקה, לארגן ממכון פוליגרף מכשיר ומאבחנים, ואף התחיל לזמן כמה מהעובדים.
במרצ מרוצים מההתפתחויות. לבני היתה זו שבלעה אותם ב־2009, כשעמדה בראשות קדימה שקיבלה 28 מנדטים והותירה את מפלגתם עם שלושה בלבד. עכשיו מצליחים במפלגת השמאל להמשיך את הקו המתבדל מ"המחנה הציוני". בשבוע־שבועיים האחרונים הם אף רשמו חיזוק וביססו את מעמד ששת המנדטים בסקרים. בניגוד להרצוג וללבני, שהיססו ביחס לתגובה על דו"ח המבקר, זהבה גלאון תקפה את נתניהו בחריפות. גם בסוגיית פרס ישראל היה למרצ יותר מה לומר. כפי שבימין מסתופפים בצילו של המנהיג כשרואים שהוא מותקף באכזריות על ידי יריבי המחנה, כך בשמאל חוזרים למקורות כשערכיהם מופקרים לעין כל.
אבירי הדמוקרטיה לא יכלו לסבול את התערבות הימין בנחלתם הבלעדית - הספרות, הסופרים, חקר הספרות ומה שביניהם. המרוויחה העיקרית מכך היא מרצ.
הקרב הדתי־לאומי
נפתלי בנט ממשיך לפעול כדי למנוע זליגת קולות מהציונות הדתית בעקבות פרשת אלי אוחנה. אף שהדבר התרחש לפני שלושה שבועות, הוא עדיין מותיר את רשמיו על המפלגה הדתית־לאומית. השבוע ביקר בנט במכינה הקדם־צבאית בעלי, כשבמקביל עושים אנשיו מאמצים גדולים לגייס תמיכה מכמה שיותר רבנים.
עיקר זליגת הקולות של הדתיים, ובפרט החרד"ליים, הוא לכיוון מפלגתו של אלי ישי. היא כבר התבססה מעל אחוז החסימה, ומאז זרם התמיכה לשורותיה לא פוסק. דוגמה ללחץ שפוקד את הבית היהודי בעקבות ההתפתחויות אפשר היה למצוא השבוע: נציגי תקומה קיבלו שריון ברשימת הבית היהודי, אולם רוב רבני המפלגה כבר הודיעו על תמיכה באלי ישי. אחד מהם הוא הרב דוד חי הכהן. השבוע בישרו גורמים בבית היהודי כי הרב חתום על מכתב שלפיו הוא "מייחל להצלחתה של הבית היהודי בבחירות".
שמחתם היתה מוקדמת: אחרי פרסום המכתב, הוציא הרב חי הכהן הבהרה חד־משמעית כי תמיכתו נתונה למפלגת "יחד" של אלי ישי.
הרב יורם אברג'יל, עד היום מעוז תמיכה מוצק של ש"ס, הודיע גם הוא השבוע כי הוא תומך בישי. נוסף על ציבור מזרחי גדול, לאברג'יל גם אלפי תלמידים ומעריצים בקרב הציונות הדתית. עד היום נאלצו לבחור בין רבם, שהלך עם ש"ס, לבין השקפת עולמם הימנית המיוצגת על ידי הבית היהודי או האיחוד הלאומי. מפלגת "יחד" פותרת להם, לראשונה, את הדילמה.
בכנס שקיימה השבוע המפלגה הכריז הרב דב ליאור - מראשי רבני תקומה שעבר ל"יחד", בעוד נציגי תנועתו בכנסת משוריינים בבית היהודי - כי הצורך החשוב ביותר הוא שמירה על עולם התורה. מנגד, ראש הכולל בישיבת כיסא רחמים החרדית שנכח באירוע, הרב דוד עידן, קרא לשמור על ארץ ישראל השלמה. עולם הפוך: הדתי־לאומי מדבר על התורה, החרדי - על ארץ ישראל. במפלגה רואים בתופעות אלו, שמתרבות לאחרונה, לא פחות ממפץ פוליטי של המגזר הדתי והחרדי. השותפות והאחדות הזו, הם אומרים, מתגלה והולכת כמתכון מנצח. עכשיו הם מקווים שהעניין יבוא לידי ביטוי גם בקלפי.
ביטחון פנים
מאז פרש ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין מתפקידו, אין כמעט במה שהוא לא מנצל כדי להטיל רפש ולהכפיש את ראש הממשלה. האחרון, כזכור, לא האריך את כהונתו פעם נוספת כפי שקיווה. לא פעם השמיע דיסקין דעות המתאימות למחנה השמאל, מה שמעניק מעבר לשיקולים האישיים גם מניעים אידיאולוגיים למתקפה על ראש הממשלה שלא הולך בתלם שלו מייחלים אנשי מחנה זה. זו כמובן זכותו של דיסקין להביע עמדה בכל נושא, כפי שזו זכותו של כל אחד אחר.
זו גם זכותו לנצל את מעמדו הביטחוני הרם לצורך כך, כפי שעשו רבים וטובים לפניו ויעשו מן הסתם גם אחריו.
זכותו גם לא לומר אמת, ולהטיל בכך צל גדול על יושרתו האישית והמקצועית. כך עשה כשקבע כי סרטון "המעון המתפורר" שהעלה המעצב מושיק גלאמין אחרי ביקור במעון ראש הממשלה בבלפור הוא "פרצת אבטחה", ושאויבינו היו מוכנים לשלם כסף רב כדי להשיג סרטון שמציג את החדרים במעון ראש הממשלה.
אילו היה שומר על ארשת ביטחונית, עוד היו מתפתים להאמין לו. למרבה המזל, דיסקין לא יכול היה להתאפק - ושוב צירף לחוות הדעת הביטחונית המלומדת הכפשות והשמצות בשפתו העילגת האופיינית.
אם עד עכשיו המתינו ארגוני הטרור לסרטון כדי להשיג קצת מידע על בית שנבנה כבר ב־1938, ומשמש בית ראש הממשלה מאז 1974, על בית שעברו בו עשרות אלפי אנשים שהיו יכולים לתת תיאור מדויק על הנעשה בבית, במסדרונותיו ובחדריו, אז כנראה אין לנו כל כך ממה לחשוש.
ואם לא מצאו אותם שוחרי רעתנו את האחד שינדב להם מידע על הבית השמור בארץ, יכלו מן הסתם להגיע לארכיון הציוני, ולמצוא שם שרטוטים מדויקים של המעון, כולל מידות ותיאורי אורך ורוחב.
אבל מה זה לעומת הסרט של גלאמין, שלפי דיסקין, הוא לא פחות מסיוע לאויב?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו