"פאודה" היא חרדה מהנה, המתפשטת בהדרגה לכל האיברים בגוף וגורמת לדפיקות לב מואצות, מתח והזעה. מסצנת הפתיחה המצוינת ועד לתום פרק הבכורה, דרמת האקשן הישראלית החדשה תשאיר אתכם דרוכים, מחכים לסצנה הבאה. הסיפור הוא סיפורם של המסתערבים, וגם של הפלשתינים שמולם. שתי נקודות המבט, המובאות דרך דרמה ולא דרך כתבות קצרות במהדורות חדשות, יגרמו לכם להרהר מחדש בדבר הזה שלא מרבים לעסוק בו ונקרא הסכסוך הישראלי־פלשתיני. אז איך חיים פה יחד, אם בכלל, ומה המחיר? "פאודה" לא מנסה לחנך, לא מבקשת להטיף ולא מתאמצת למצוא חן - ואלו בדיוק הסיבות שבגללן מדובר ביצירה אינטליגנטית ומקורית, שכדאי להתעכב עליה. סלאם עליכום.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כמו בכל דרמת אקשן המכבדת את עצמה, יש אויב המתכנן מתקפה גדולה. כמו "הומלנד", גם "פאודה" זקוקה לנבל. כאן קוראים לו תאופיק חאמד ("הפנתר"), ואם תרצו להשוות אותו למוחמד דף, למשל, אתם יכולים. "הבן זונה רוצח. בן מוות. בן מוות", מסכם ראש הצוות את התדרוך לפני יציאה למבצע, האמור להביא ללכידתו של הטרוריסט, איש חמאס, שדם של 116 ישראלים מזהם את ידיו. המבצע המתוכנן הוא שיאו של פרק הבכורה, והוא מתרחש בחתונת אחיו של המבוקש. חבורת המסתערבים חודרת לאירוע, בסיקוונס מופתי המתחיל בהתחפשות תיאטרלית ומסתיים במרדפים בסמטאות עוינות. בלי לגלות יותר מדי, אפשר לחשוף ש"הפנתר" מצליח לחמוק. מצד שני, הגופות בשטח רק מתחילות להיערם. "פאודה", כשמה, מבטיחה כאוס ומהומה - ומקיימת.
כמה רכיבים הופכים את "פאודה" לדרמה איכותית ויוצאת דופן. בראש ובראשונה, הרעיון. החל מהבחירה להציב במרכז דמויות בלתי שגרתיות - ומרתיעות - כמו מסתערבים. מדובר, לכל הפחות, בהימור נועז. מי ירצה לראות גברים לא מגולחים בתפקיד ראשי? כשנזכרים כי ניסיונות קודמים לדו־קיום טלוויזיוני הסתיימו במפח נפש ("כוונות טובות") - נכון, למעט "עבודה ערבית" הקומית - עולה הסיכון שלקחו על עצמם יוצרי הסידרה, ליאור רז ואבי יששכרוף. אבל כשהסיפור הוא טוב, חזק וליוצרים יש היכרות עם הטריטוריה, אפשר להעז ולהביא חומר חדש. מתברר שגם לגברים לא מגולחים יש רגשות. אחרי הרעיון מגיעה הכתיבה. הכתיבה מאחורי "פאודה" אותנטית, קולחת, חיה את השטח. ניכר שמדובר בתסריטאים שחוו חוויות דומות לאלו שחווים גיבורי הסידרה (החוק הראשון של לימודי תסריטאות: תכתוב על מה שאתה מכיר). השימוש בדו־לשוניות חיוני, והמעבר בין העברית לערבית, הנעשה בטבעיות גמורה, מוסיף עוד ניחוח ריאליסטי לדרמה. "אנחנו מתחתנים ומביאים ילדים, מקימים משפחות למרות הכיבוש, זו הנקמה שלנו", אומר קרוב משפחה של "הפנתר" בחתונה, מביא את הקול שכמעט לא נשמע. הכתיבה מצליחה לגעת ברגש, מבלי לגלוש לקיטש או לעגמומיות. כשבנו של דורון (ליאור רז), מסתערב בדימוס, תופס את אביו עוטה כאפייה, לא נוצר דיאלוג חינוכי. אין צורך להסביר את הקונפליקט - הבנו - הסצנה מסתיימת בשיאה. נהדר.
הבימוי של אסף ברנשטיין קולח, משאיר לצופים לחבר לבד את הנקודות, ורוב הזמן מדויק (שאלה קטנונית: אם המסתערב עזב את היחידה לתקופה ארוכה, איך ייתכן שקוד הכניסה לדלת לא הוחלף?). עיצוב הדמויות לוקה בשטחיות אבל כשהם יחד, כיחידה, ניכר שהם קבוצה מלוכדת. היחסים בין הדמויות מעולים, וחרף העובדה שמדובר במשחק, נראה שיש פה כימיה. שחקנים טובים יודעים למשוך את תשומת הלב, שחקנים גדולים יודעים לעבוד ביחד. כזו עבודת צוות לא ראיתם. יאללה, פאודה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו