המיליארדר אלן שוגר, בעבר הבעלים של טוטנהאם, תיאר את הסכם חוזה הטלוויזיה האחרון בפרמייר ליג (קצת יותר מ־5 מיליארד פאונד לשלוש שנים) כהרסני לעתידה של אנגליה בכדורגל בינלאומי. הוא מן הסתם צודק, כי זה יקטין עוד יותר את מספר השחקנים האנגלים בפרמייר ליג. האם המסקנה היא שבעלי הקבוצות באנגליה - הרוסי רומן אברמוביץ, האמריקנים סטן קרונקי, משפחת גלזר וג'ון הנרי ומשפחת המלוכה של אבו דאבי - איבדו קשר עם האוהד האנגלי?
חוזה הטלוויזיה הנוכחי, 1.7 מיליארד פאונד לעונה, מעניק את התשובה - לא. חשוב להדגיש, הסכום הדמיוני - ממוצע של יותר מ־100 מיליון יורו לעונה שיחולקו די בשוויוניות - אינו מגיע מחוץ לאנגליה. הסכומים מחו"ל עוד יגיעו בחוזי השידור הזרים הקרובים. זה הכסף שמשלמים השוק האנגלי והאוהד האנגלי. הקהל האנגלי מרוצה ומשלם.
בשיחות פאבים האוהד אולי טוען שהוא מתגעגע לימים שבהם פתחו בהרכב ארבעה ילדים שגדלו ברחוב הסמוך, אבל האמת שאת ארבעת הילדים הללו הוא מוכר מחר אם בכך תלוי המקום הרביעי של קבוצתו.
שחקני ברנלי. קבוצה עם רוב בריטי מוחלט // צילום: GettyImages
יש פה גם עניין תרבותי: אנגליה היא מדינה עם מנטאליות של אימפריה ושל איסוף. אם אתם לא חובבי אמנות אז דעו לכם: בנשיונל גלרי, הגלריה הלאומית המפורסמת, יש מעט מאוד מהלאומי. המדונה של רפאל והשגרירים של הולביין הם התמונות החשובות שם. דרך החשיבה האנגלית היא שאם מישהו הוא באמת טוב - צייר מהולנד, מתופף מקומי או כדורגלן מארגנטינה - הוא כבר יבוא אליהם.
טעות אחרת של האוהד המצוי היא לראות את סכומי ההעברות ולהחליט ש"מאוד משתלם לגדל שחקני בית". האמת מבחינת הליגה כולה היא אחרת. הרבה יותר משתלם לליגה להביא שחקנים זרים מאשר לשחק עם מקומיים, משום שכל שחקן זר מביא איתו את הקהל בארצו.
ואם אתם מתקשים להאמין תשאלו את עצמכם את השאלות הבאות: א. האם חשבתם לצפות העונה בברנלי, שמבוססת על שחקנים בריטים, אלא אם המשחק הוא מול קבוצתכם האהודה? ב. האם לא הייתם צופים בברנלי אם היתה מחתימה שחקן ישראלי?
שחקני סאות'המפטוון. קבוצה שמשבחת שחקנים לקבוצות הגדולות בליגה // צילום: GettyImages
ומה עם האקדמיות האנגליות? ובכן, כמעט בכל שבוע אפשר לראות שחקן כלשהו מקבוצה זוטרה נגד המועדון הגדול שגידל אותו וויתר על שירותיו. פיקנטריה נחמדה ולא יותר.
לצ'לסי ולמנצ'סטר יונייטד שחקנים לאורכה ולרוחבה של הליגה, אבל לא שחקנים שמתאימים למועדון עצמו. מנגד, סאות'המפטון גידלה שחקנים נפלאים וגילתה שהשחקנים טובים מכדי להישאר. תיאו וולקוט, אלכס אוקסלייד־צ'מברליין, גארת' בייל ולוק שואו נמצאים בכמה מהקבוצות העשירות בעולם.
השחקנים הללו הכניסו לסאות'המפטון כסף לא רע, שאולי מסייע לה בהישגים המאוד יפים שלה בשנתיים האחרונות. אז מדוע קבוצות גדולות לא לומדות ממנה? כי ההיגיון הכלכלי של סאות'המפטון שונה מאוד מזה של קבוצה גדולה. אם מנצ'סטר יונייטד תגדל שחקן טוב, היא לא תמכור אותו. מכירת שחקנים בינוניים בסיטונות, מה שיונייטד כאמור עושה, מכניסה כמה גרושים, אבל אם בסין היה שחקן מספיק טוב להרכב יונייטד - הוא היה שווה הרבה יותר ממכירת כל השחקנים הללו.
במילים פשוטות: הפרמייר ליג היא עסק בינלאומי. די טיפשי לנסות ליצור מוצר בינלאומי עם יותר מדי שחקנים ממדינה אחת, והצלחה של נבחרת אנגליה היא די חסרת משמעות עבור העסק.
טימופיי מוזגוב. הכוח מתחת לסל של קליבלנד // צילום: אי.אף.פי
מה שיש לדיוויד בלאט בקליבלנד כרגע זו חמישייה - וזה הרבה. נכון לעכשיו, כשטימופיי מוזגוב, ג'יי.אר סמית', קיירי אירווינג, קווין לאב ושחקן הבית לברון ג'יימס נמצאים במגרש, קליבלנד מנצחת את יריבותיה ב־21 נקודות לכל 100 פוזשנים. זה מספיק כדי לנצח 14 מ־15 המשחקים האחרונים. הניצחון אתמול לפנות בוקר על מיאמי כבר היה שירה סטטיסטית: שבעה שחקנים עם עשר נקודות או יותר, ארבעה שחקנים עם שישה ריבאונדים לפחות וחמישה שחקנים עם לפחות ארבעה אסיסטים.
לטעמי בלאט קיבל את השינוי האמיתי מהשחקן שאותו אימן בנבחרת רוסיה, למרות שבהנהלת קליבלנד טענו שניסו להשיג את מוזגוב כבר בקיץ בהמלצת ג'יימס. הנתון המרכזי לגבי מוזגוב הוא 0, או יותר נכון 0 מ־1 - מספר הקליעות לשלוש שהוא ניסה. לעומת זאת מראה האתר הסטטיסטי המצוין, Vorped.com, כי 72 אחוזים מניסיונות הזריקה של הסנטר הרוסי הם ממש מתחת לסל - ליי־אפים והטבעות.
מוזגוב לא עושה טרור לליגה, אבל הוא משחרר את לאב לכדורסל שהוא יותר אוהב. לאב הוא שחקן מוזר. למרות היותו אחד הריבאונדרים הטובים בתקופתנו (וריבאונדר התקפי מצוין) הוא לא אוהב כל כך את הרחבה מבחינה התקפית. יותר מ־35 אחוזים מניסיונות הקליעה שלו הם ל־3, והאחוז האפקטיבי של השלשה טוב יותר מבאזור הצבע.
אפשר לראות שבניצחונות האיכותיים יותר של קליבלנד - מול פורטלנד, לוס אנג'לס קליפרס ואוקלהומה - לאב חוזר למספר שלשות גבוה. לא בכל המשחקים הללו הוא קלע הרבה מהן, אבל המרחק בינו למוזגוב ריווח מאוד את הגנות היריבות. מוזגוב לא הספיק להציל את מעמד האולסטאר של לאב, שייעדר בצדק מהמשחק בברוקלין, אבל למי באמת אכפת ממשחק האולסטאר.
בהערת אגב: כשסנטר רוסי הוא הפתרון לבעיית הרכות של הקבוצה עם הגבוה האמריקני המבוקש ביותר של הקיץ, זה מצביע על הבעיה האמיתית של הכדורסל האמריקני במאה ה־21.
הקולג'ים כבר לא מייצרים גבוהים ממש טובים. קשה להצביע על איזשהו גבוה אמריקני שמתקרב לרמתו של שאקיל אוניל או אפילו פטריק יואינג או אלונזו מורנינג. אולי דווייט הווארד הוא סוג של התנצלות. מוזגוב גמלוני, בלי יותר מדי רכות בקליעה, אבל יש לו יסודות טובים של מיקום ותנועה. באן.בי.אי של היום זה המון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
