הבית הלבן מציג: חיזור גורלי

עשרה ימים באמריקה לימדו אותי עד כמה היום יש ברק אובאמה ויש אמריקה והם לא תמיד משדרים על אותו גל. גם מצביעים דמוקרטים שפגשתי היו ביקורתיים כלפי מדיניות החוץ של הנשיא אשר מפקיר את ישראל לטענתם. נשאלתי פעמים רבות במהלך ההרצאות שלי אם ראש הממשלה בנימין נתניהו צריך לנאום בפני הקונגרס. עניתי שכן. 80 אחוזים מהקהל מחאו כפיים. בישראל העדיפו להבליט את 20 אלף היהודים המתנגדים לנאום. משום מה קולות התומכים לא הגיעו לישראל.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בשבוע האחרון שוב גילינו שלפרויקט הגרעין האיראני שלום. העולם אינו עוסק במהות ודואג יותר לעתידו הפוליטי של נשיא איראן, חסן רוחאני, מאשר לזה של בנימין נתניהו. המערב מניח למהות - האיום האיראני, ובוחר להתמקד בדרך, משמע נאומו הצפוי של נתניהו בקונגרס ללא אישורו של הנשיא ברק אובאמה. וכשזה הלך הרוח, כפי שהרגשתי בביקורי בשבוע שעבר בארה"ב, אין פלא שהשבוע בטהרן לא ידעו אם לצחוק או לבכות - מאושר כמובן.

לאיראנים יתרון על המערב. הם כבר מזמן קיבלו את הרושם כי וושינגטון רוצה הסכם. טוב או רע, העיקר לחתום על הסכם. הדיפלומטים של האייתוללות ממולחים ומיישמים אחד לאחד את מורשת הבזאר הפרסי. כך הם עומדים להשיג, בעזרת אללה, הסכם במחיר מצוין - הרי הם לא יגידו לא לסופר דיל המתקרב.

רוחאני משפשף את עיניו כשהוא רואה איך הממשל האמריקני שואף למעשה לבוא לקראת ארצו בסוגיית הגרעין, בכל סעיף וסעיף: אי פירוק הצנטריפוגות, אפשרות להעשיר אורניום וגם אור ירוק למתקן המים הכבדים באראק. כשזו הגישה של הבית הלבן, לאיראנים אין סיבה לוותר על אף אחת מהדרישות שלהם.

הסימנים מוושינגטון, מבחינת טהרן, מאוד מבטיחים, עד כדי כך שציניקנים המביטים על רוחב הלב של נציגי ממשל אובאמה במו"מ, בטוחים שעוד רגע והם מספקים לאיראנים קופונים למרכיבים החיוניים להרכבת הפצצה. אלמלא ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל עומדים על הפרק, יכול מאוד להיות שלפנינו פוטנציאל לתסריט משעשע למדי - הגירסה האמריקנית־פרסית לסרט המתח "חיזור גורלי".

שר החוץ האיראני מוחמד זריף מרגיש כי הרגע המיוחל מבחינתו הולך ומתקרב - הסכם הביניים מנובמבר 2013, שנחתם בז'נבה, יוחלף בהסכם קבע. התוצאה: לאובאמה תהיה סוף סוף מורשת ("כך דחיתי את פצצת הגרעין האיראנית", הוא יתהדר) וגם לאיראנים תהיה אחת משלהם, ממש בעתיד הקרוב ("כך התחשבנו באובאמה ואולי נמתין לראות מה קורה עם הנשיא הבא"), ואבוי למי שיעז לקלקל את המסיבה המפחידה הזאת.

ל"הורס המסיבות" באזורנו יש כמובן שם - קוראים לו נתניהו, כרגיל. במערב יצביעו על אוסלו, על ההתנתקות, על אביב העמים הערבי ועל הסכם גרעין עם איראן - ויאשימו: בכל פעם שיש לעולם תקווה לשינוי במזרח התיכון, מופיע הורס החלומות מירושלים בדמות נביא זעם ומפריע.

נתניהו. "הורס החלומות מירושלים" // צילום: אי.פי.איי

אויב או חבר

הבעיה הגדולה היא שהחוגגים, במכוון, מתעלמים מכך ש"נביא הזעם" צודק. זאת כנראה גם הסיבה שאינם רוצים לראות ולשמוע אותו נואם בקונגרס ב־3 במארס. לא הממשל (בכירים דמוקרטים ייעדרו, ובהם סגן הנשיא ג'ו ביידן) וגם לא האיראנים, שחשים לחץ בחזה נוכח המאמץ הישראלי למנוע את ההסכם הרע. הם לא מאמינים בפרשנים הישראלים, שמפקפקים ביכולתו של נתניהו לעשות זאת באמצעות הנאום המדובר.

כמי שמשמש הפה של טהרן אל מול העולם, זריף שידר כי כישלון המו"מ יביא לסופו הפוליטי המוקדם מדי של הנשיא החדש יחסית, רוחאני "המתון". שר החוץ האיראני עשה עבודה טובה, כי לראיה המערב, שטוען כי הוא תמיד פועל בשם המוסר, קיבל את המסר ודוהר כעת אל עבר ההסכם שישמור על רוחאני ויחזק את "המתונים", בדרך לאיראן אחרת.

אל מול הסיטואציה הזאת עומד מנהיגה הרוחני של איראן, עלי חמינאי, ולא מאמין שהמערב בלע כל כך בקלות את הפיתיון (רוחאני), כבר מהרגע הראשון. זו הצלחה איראנית, ללא ספק, בעיקר כי המערב מוכן לבלוע עוד פיתיונות, בעיקר בוושינגטון - בבית הלבן.

בגבעת הקפיטול הסיפור שונה, ולכן החליט מי שהחליט בקונגרס כי יש לשים סוף לפארסת שיחות הגרעין בין המעצמות לאיראן. הכל זוכרים שהשיחות האלה החלו ב־2003, הופסקו ללא כל הישג איראני, אך חודשו בז'נבה ב־2009, בעידן אובאמה, ומאז המערב לא מפסיק לוותר, לקורת רוחם של האיראנים, כמו גם הרוסים. לפתע, היריבים של אתמול (והיום) נתפסים מבחינת הממשל כשותפים פוטנציאליים. זה בדיוק סיפור ההצלחה של איראן. הטעיה מושלמת.

במהלך שהותי בארה"ב ראיינתי את הסנאטור הוותיק מאריזונה, ג'ון מקיין, מי שהיה המועמד הרפובליקני לנשיאות ב־2008. הוא אמר לי ש"הממשל חושב כי ישיג שותפות גדולה עם האיראנים", כשבפועל הוא מסביר - "אין ספק שהאיראנים משקרים". מבחינתו של מקיין, נתניהו אף היה צריך להקדים את נאומו בוושינגטון, כדי לפקוח לאמריקנים את העיניים.

גם חבריו הרפובליקנים של מקיין מבינים שאובאמה מוביל את ארה"ב היישר לתוך המלכודת האיראנית. מאחר שאמריקה של אובאמה שבעה ממלחמות, היא שואפת כי אחרים יעשו למענה את העבודה השחורה - ומה טוב יותר מאשר איראנים שיעים שיילחמו בשבילה בארגונים כמו אל־קאעידה ודאעש.

בטהרן מזהים את המתנה האמריקנית הלא צפויה וממשיכים להרחיב את אזורי המעורבות שלהם. אחרי סוריה, עיראק ולבנון, השלימו האיראנים בשבועות האחרונים את התפשטותם לתימן, זאת בעזרת השבטים החות'ים. אלה פועלים בשבילם ובאדיבותם.

דמיינו לרגע את התסריט הבא: שליטה איראנית על באב אל־מנדב, המיצר המפריד בין אסיה לאפריקה. בפועל זה מה שכבר קורה. תימן, שלא מזמן אובאמה ראה בה מודל מוצלח, הפכה היום למדינה שהאלטרנטיבה לה היא איראן. מי היה מאמין שתסריט בלהות שכזה יהפוך למציאות ויחייב אותנו לחפש את משמעות השם באב אל־מנדב בערבית - ובכן, "שער הדמעות". והדמעות האלה זולגות על המפרץ הערבי, מרטיבות מדינות דוגמת ערב הסעודית, האמירויות ובחריין, שמתקשות להבין מה קורה להן ממש מתחת לאף.

הממשל האמריקני שינה אסטרטגיה. בזמן שמחיר הנפט בעולם צונח, עתודות הנפט בארה"ב נמצאות בעלייה מתמדת, כך שלפתע הקשר עם הסעודים הפך לנטל, בעוד איראן הפכה לשותפה פוטנציאלית. היה מי שאמר, נוכח הקו הנוכחי של הממשל האמריקני, כי היום כבר עדיף להיות יריב של אמריקה מאשר ידידה.

המלך הסעודי החדש, סלמאן, מבין היטב את המצב החדש. הגעתו של אובאמה לריאד, כדי לחלוק כבוד אחרון למלך עבדאללה שמת לאחרונה, לא גרמה להתרגשות יתר בקרב עשרות הנסיכים. הזמן, הם מבינים, פועל היום דווקא לטובת איראן. לכן, באופן מפתיע, יש להניח כי ריאד, גם אם אינה יכולה להודות בכך, מברכת אף היא על כך שיו"ר בית הנבחרים האמריקני, ג'ון ביינר, שלח לנתניהו את ההזמנה לנאום בקונגרס.

רוחאני // צילום: אי.פי.איי

צביעות וזחיחות

הבית הלבן הפך את הוויכוח על חשיבות הגרעין האיראני והחרפת הסנקציות נגד טהרן - לפוליטי. בשהותי שם יכולתי לראות איך בטלוויזיה האמריקנית דנים שעות בנאום הצפוי של ראש הממשלה בקונגרס, ומבקשים להבין אם היו צריכים הרפובליקנים להזמין את נתניהו בלי ליידע את הנשיא אובאמה.

גם הטענה כי נאומו של נתניהו הוא חלק ממערכת הבחירות בישראל עלתה. הרבה צביעות יש בטענה הזו, כפי שהסביר שגריר ארה"ב לשעבר באו"ם ג'ון בולטון. לדבריו, באופן אירוני, אובאמה עצמו היה זה שביקש מראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון לעשות לובי, מול חברי הקונגרס, להתנגדות הממשל להחרפת הסנקציות נגד האיראנים.

קמרון הודה בכך, ובעת מסיבת עיתונאים משותפת עם אובאמה אמר כי הוא מוכן להמשיך ולהיפגש עם סנאטורים, כדי לשכנעם כי קיימת סכנה בהטלת סנקציות נוספות - רפובליקנים ודמוקרטים כאחד. בוושינגטון, כמה צבוע, שכחו לציין שבדומה לנתניהו, גם לקמרון יש בחירות בקרוב, ב־7 במאי. בולטון אף מעריך שאובאמה חושש כי נאום ראש הממשלה הישראלי יאפיל על מאמציו של המקביל הבריטי.

מישהו אמר טרור?

בירושלים יש מספיק סיבות לדאוג. הזחיחות האיראנית, אל מול התנהלותם המאוד לא ברורה של האמריקנים, מרמזת על היום המתקרב שבו איראן תהפוך למדינת סף.

אובאמה, שנכשל עד היום במדיניות החוץ שהכתיב במזרח התיכון (מצרים, סוריה, עיראק, הביטחון כי חיסל את אל־קאעידה, הערכה שגויה של עוצמת דאעש, קציבת תשעה חודשים לפתרון הסכסוך הישראלי־פלשתיני), ממשיך במקביל לסרב ולהוציא מבין שפתיו את צמד המילים הכל כך ברור: "טרור איסלאמי".

בשבוע שעבר, כשארגון דאעש שרף למוות את הטייס הירדני המסכן, הפרשנים בארה"ב ציפו לשמוע מכבוד הנשיא מילים קשות. סוג של עליית מדרגה ביחסו לארגון המדינה האיסלאמית המשתולל. במקום זאת אובאמה נשאר רגוע והסתפק בהצהרה מינורית כי "האידיאולוגיה של דאעש פשטה את הרגל".

אובאמה, לא רק שלא מסכים לקבל את רעיון הטרור האיסלאמי, הוא לא מוכן לרשום את הדיאגנוזה הנכונה למחלה שממנה סובל העולם כולו. הוא אפילו טען כי "מה שמדמם מוביל את כותרות החדשות" ("if it bleeds it leads"), ובכך ביקש להוריד את רמת האיום שמהווה טרור זה על העולם.

כמו כן, בראיון שהעניק לאתר VOX, התייחס הנשיא לפיגועים בפאריס בחודש שעבר, וטען כי היורה בהיפר הכשר רצח בני ערובה "אקראיים". דבריו עוררו תהיות בקרב כתבי הבית הלבן, שביקשו הבהרות, יחד עם אלה המכסים את מחלקת המדינה. מדבריו של אובאמה ניתן להבין כי יהודים לא היו היעד של המחבל הג'יהאדיסטי.

"הקורבנות לא נהרגו בגלל זהותם, אלא בגלל שהיו שם במקרה", הוסיף דובר הבית הלבן, ג'וש ארנסט, חטא על פשע. היו שם גם לא יהודים, כך טען. ציטוט תמוה זה מצטרף לדברים שאמר ארנסט לאחרונה, שלפיהם ארגון הטליבאן הוא מחתרת ולא ארגון טרור. ממשל אובאמה מהפכני במובנים רבים - הטובים הפכו לרעים והרעים לטובים. כנראה באמת רק אובאמה יכול.

מפגינים בטהרן // צילום: איי. פי

סכנה מתואמת

אבל הסיפור שלנו בשבועות הקרובים הולך להיות ה"דיל בכל מחיר" שעליו עומד הנשיא אובאמה לחתום. הסנאטור הרפובליקני מרקו רוביו סבור כי אובאמה יעשה הכל כדי להגיע להסכם, כדי שאחרי שמונה שנים בבית הלבן תהיה לו, כאמור, בכוח, מורשת כלשהי.

"אני חושב שההסכם הזה ישאיר את המדינה שלנו במצב מאוד מסוכן ואת בעלת הברית המרכזית שלנו במזרח התיכון, ישראל, במצב עוד יותר מסוכן", אמר רוביו. רבים מחבריו בקונגרס חושבים כמוהו. גם דעת הקהל האמריקנית חוששת מההתגרענות של איראן ובעיקר מההשלכות שיהיו לכך על התגרענות המזרח התיכון כולו.

לצד ההליכה הדווקאית של אובאמה אל עבר ההסכם, אמר השבוע חמינאי כי הוא תומך בהסכם הוגן. במקביל, פתאום, גם רוחאני לא מדבר נגד הסכם גרעין ואף מצביע על כך שהעם האיראני לא יקבל הסכם רע, שמבחינתו זה אומר ויתורים רבים מצד טהרן. ואילו הנשיא האמריקני, מצידו, אמר כי אין סיבה להאריך את השיחות מעבר לתאריך היעד, 31 במארס. "אני לא רואה כל סיבה להארכת השיחות אם לא נגיע להסכם", אמר אובאמה. בתיאום כמעט מלא, זריף, שר החוץ האיראני, אמר דברים דומים. מדהים עד כמה, כשהם רוצים, יכולים האמריקנים והאיראנים להשאיר בצד את המחלוקות ולהישמע מתואמים.

הייתי שם, בז'נבה, בחודש נובמבר 2013. אני זוכר היטב את כל הסיבוכים וההתרוצצויות בין הצדדים ואת השמועות והלחשושים כאילו השיחות עומדות בפני משבר ולמעשה נמצאות על סף פיצוץ. שטויות, בפועל מה שבאמת היה הוא שהדיפלומטים כבר ניסחו את הסכם הביניים. דומה כי זה בדיוק מה שקורה היום לקראת הסכם קבע בין המעצמות לאיראן. כל הצדדים רוצים אותו הדבר. כולם רוצים הסכם. כל צד וסיבותיו.

אז האם יש עוד מישהו שבאמת תוהה מדוע נתניהו חייב לצאת לנאום בתחילת מארס בקונגרס? האם יש עוד מישהו שבאמת חושב שצריך לתת ל"הסכם מינכן" מודל 2015 להיחתם, בלי לפחות לנסות לבלום אותו?

זאת אומרת, להוציא את האייתוללה עלי חמינאי כמובן... והנשיא האמריקני ברק אובאמה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו