יום שישי, את יודעת
הזיעה ניגרת, הלב דופק כמו משוגע. לא, זאת לא פצצה מתקתקת, זה אוסף המטלות של יום שישי
שישי בבוקר הוא הזמן הרומנטי שלי ושל אשתי. השבוע שלנו עמוס ומעייף, השבת מוקדשת לבנות, למשפחה ולחברים, כך שהמשבצת היחידה שנשארה פנויה היא שישי בבוקר. זה הזמן שלנו לשבת יחד בבית הקפה השכונתי, להזמין הפוך חלש גדול ואספרסו כפול (תמיד), להחזיק ידיים (לפעמים), ולעדכן זה את זה בנעשה בחיינו ובתוכניות לעתיד. אנחנו מדברים על הבנות, על העבודה, על הבריאות של ההורים, היא מספרת לי מי מתגרש, מי בגדה בבעלה ומי עזב את אשתו לטובת מודל חדש יותר לרגל משבר גיל הארבעים/חמישים או סתם בגלל הבחירות. היא גם מעדכנת אותי על השיפוצים שהיא מעוניינת לעשות באמבטיה, ואני בתמורה מעדכן אותה במצב חשבוננו בבנק.
אלא שלאחרונה שמתי לב שאותם בקרים קסומים, שהיו אמורים להיות הפרומו לסוף שבוע רגוע, הפכו הרבה יותר גרועים מיום חול. הקפה השכונתי והשיחות על הא ועל דא עדיין שם, אבל אחרי שני אספרסו וכמה עוגיות גרנולה, אני חש אצלה מין עצבנות של מישהו שיש לו משהו יותר חשוב לעשות. היא מציצה בשעון, מרפרפת בנייד, מצקצקת בלשונה ושולחת מבט מודאג מעבר לכתפי. אחר כך היא מזמינה חשבון, תפקיד שמאז ומעולם היה שמור לי, מחזיקה את המפתחות, ובעיקר מפזרת רמזים שהיא רוצה לזוז הלאה.
בפעמים הראשונות לא הבנתי לאן כל זה הולך, אבל אחרי כמה וכמה ימי שישי כאלה, פתאום נפל לי האסימון (היום כבר בטח אומרים "נלחץ לי ה־send"): הבנתי שאני הנהג שלה. מכיוון שהיא מודעת להשלכות של המינוי, היא לא מעדכנת אותי בלו"ז, ואני נותר מבולבל כמו תלמיד שלא יודע מה נסגר עם לוח החופשות, המום כמו חייל בטירונות ולחוץ כמו פוליטיקאי לפני בחירות.
השבוע היא ביקשה שאקפיץ אותה לתופרת כדי להצר לילדה את המדים. המטרה בהחלט ראויה, החיילת הזו היא גם שלי, ואין סיבה שלא אירתם למאמץ. מה גם שהתופרת ממוקמת בפינת רחוב שאין בה חניה אפילו לחד־אופן. הורדתי אותה וחיפשתי מקום אסטרטגי שבו אוכל גם לחנות בלי להפריע וגם לתצפת על החנות של התופרת.
בסוף חניתי על חצי מדרכה, והתחלתי לספור את הדקות. בזמן ההמתנה סידרתי את המכונית, העפתי מטריות שבורות מהבגאז', הקשבתי לרדיו וניסיתי להוציא מסטיק שנדבק למאפרה.
כשהיא חזרה אחרי דקות ארוכות כבר ידעתי ממולי שפירא מה נחשב תרבותי ומה לא, ולאילו סרטים מומלץ ללכת. אשתי חייכה, "איזה מזל שאתה פה", והמשיכה: "יעזור לי לאללה אם תקפיץ אותי לקניון". עשיתי את זה, אלא מה.
בקניון כבר לא היה סיכוי לחניה, גם אם הייתי רכוב על קלנועית. נאלצתי לרדת למעמקי האדמה, לחניון מינוס 3, שם אין קליטת רדיו אבל יש גז ראדון בשפע. חניה לא מצאתי, ותהיתי איך זה שבעולם הדיגיטלי שלנו אין אפליקציה שמיידעת את השומר בכניסה שבחניון שיש בו 500 מקומות חניה ושנכנסו אליו 600 מכוניות, לא תיתכן חניה פנויה.
חשבתי שזה זמן טוב לבדוק את הרחיצה. אתה מוסר את האוטו לרחיצה, וככה גם מרוויח נקודות אצל האישה, גם עושה משהו מועיל בזמן ההמתנה וגם לא צריך לחפש חניה. אבל הרחיצה בשישי מפוצצת. כולם רוצים אוטו נקי לשבת ונקודות זכות אצל האישה.
יצאתי עם האוטו בחזרה החוצה והתחלתי להקיף את הקניון, בתקווה שאחרי הפעם השביעית הוא יקרוס וייפול. לאורך הרחוב, ספונים במכוניותיהם, ישבו עשרות בעלים ממורמרים והמתינו כמו נהגי בוס שממתינים לשר שלהם שייצא מישיבת הממשלה.
אחרי חצי שעה האישה התקשרה וביקשה שאגיע לכניסה. היא נכנסה לאוטו בעיצומה של שיחת טלפון. "בטח שתבואו. בשמחה. לא, אני לא מכינה כלום. תבואו ככה, עם הטרנינג".
הבנתי מייד שיש לנו אורחים הערב, מה שאומר שכל הסידורים עולים לרמת כוננות עליונה. עכשיו יש לה סיבה טובה להיות מתוחה. סתמתי מייד את הפה כדי לא לעצבן אותה עוד יותר, התרווחתי במושב והמשכתי לנהוג.
ליד המאפייה כבר פחות התחשבתי בסביבה. אימהות עם עגלות ורוכבי אופניים חשמליים נתנו בי מבט כועס. לא חסמתי את המעבר לגמרי, אבל אם לא הייתי שם זה בהחלט היה משמח אותם. אם הייתי רץ לבחירות והיה עכשיו סקר ברחוב, הייתי מאבד לפחות שני מנדטים. אבל מה יכולתי לעשות? שישי זה חוקים אחרים.
מהמאפייה קפצנו לחנות פרחים ולדוכן של נרות ריחניים. יש באזור שלנו לול של תרנגולי הודו, וחייבים לבשם את האוויר, כי ריח לא נעים יבאס את האורחים ויהרוס להם את הערב. מעניין שעל הערב ההרוס שלי אף אחד לא מדבר.
•••
הנייד צילצל. חבר שממתין לאשתו בחניון של דיזנגוף סנטר הזכיר לי שקבענו מחר לפיקניק, ואני צריך להביא פיתות וסלטים. לעזאזל. שכחתי מזה לגמרי. עכשיו אני כבר לא רק נהג, אני גם זה שצריך לבשר את הבשורה הקשה שצריך לחזור לסופר.
שעון החול המשיך לתקתק. הקטנה עוד מעט מסיימת ללמוד, וביום שישי יש לנו מנהג משונה לאסוף אותה הביתה מבית הספר. אני לא זוכר שבמשפחה שלי הקפידו על המנהג הזה כשאני הייתי ילד. הייתי הולך ברגל ומגיע הביתה ממש לפני כניסת השבת.
אשתי הציעה פתרון יצירתי: "תאסוף את הקטנה ואחר כך תאספו אותי מהמספרה". עכשיו גם המספרה נכנסה למאזן האימה. אם לא היו אורחים, לא היתה מספרה. למה היא אמרה להם כן???
בזמן שאני מתעצבן, האישה ביקשה מזומנים, כי הספּר שלה לא עובד עם אשראי. נתתי לה את שארית המעות שלי ונסעתי לחכות ליד בית הספר עם עוד הורים.
אבא אחד העביר בין האבות הממתינים שואב אבק ידני. שאבתי את הספסל האחורי ואת השטיחונים, ומצאתי מטבע של שנקל על הרצפה. רגע של נחת.
עד שבתי החמודה הגיעה, סיימתי את התשחץ בעיתון והקשבתי לתוכנית הרדיו החיננית של אודיה קורן ונתן דטנר. נשארו לי רק המספרה, הפיתות בסופר, עלי הבייבי והכרוב הסגול לפיקניק, וזהו. יום שישי כמעט נגמר. שבת שלום.
(איור: טל לזר)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו