הדשא בקמפוס המכללה למינהל בראשון לציון רוחש ג'ינסים מעודכנים, ענני בושם והורמונים צעירים. אלי לוי מתעלם מההמולה ומתקדם בנחישות לעבר כיתת החשבונאות הריקה. "אני חייב להקדים", הוא מצביע על מכשיר השמיעה שבאוזנו, "צריך לתפוס מקום מול המרצה, אחרת לא אשמע טוב".
לשאיפה לרכוש השכלה אין תקרת גיל, אבל לוי, תת־אלוף בדימוס, לוקח את זה לאקסטרים. בגיל 84, בשלב בחיים שבו רבים מבני מחזורו נשארים בבית עם התה, הלימון והיד על הערוץ הראשון, לוי משנס את מוחו ולומד בחברת סטודנטים צעירים שהיו יכולים להיות נכדיו או ניניו.
לפני ארבעה חודשים התחיל ללמוד לתואר שני במינהל עסקים, ומאז מתייצב לוי במסלול האקדמי במכללה למינהל פעמיים בשבוע, בחמישי ובשישי, עם המחברת, הספרים והסקרנות שלא נגמרת. את תעודת ההסמכה הוא עתיד לקבל, אם יסיים, כשיחגוג 87, ואז? מבחינתו הכל פתוח.
השמיעה אבדה בים
במזנון "הפיצוצייה" במכללה מרכלים על "הכוכב הבא" ועל הסרטון הוויראלי התורן ששבר את האינטרנט. איש לא פנוי להביט בלוי שמטפס במעלה המדרגות, תרמיל גב מהודק לכתפיו וסוודר קרדיגן שמוט על חזהו, כמו לועג בזדון לכל חוקי הפאשניסטה.
אתה במעוז הקוּליות. זה בחזקת פשע להסתובב כאן ככה.
"נו, שוין. זה לא מעניין אותי. אני בא ללמוד. בסוף כל שיעור אני נכנס מייד לאוטו ונוסע הביתה. את הדשא אני משאיר לצעירים".
לוי מגדיר את עצמו "גמלאי לא רגיל", גם אם הבלורית כבר אפורה ומדולדלת. הוא מתעורר בכל בוקר בשש ושוכב לישון לא לפני 11 בלילה. "הרופאים אומרים שבגילי אני צריך להקפיד על שמונה שעות שינה, אבל אני לא מסוגל להתבטל. אני משתדל לישון שעה אחת אחר הצהריים כדי להמשיך את היום".
יקה מדופלם, מאלה שאפשר לדייק לפיהם שעון אטומי. שמיעתו נפגעה בשירותו בחיל הים, שם עשה קריירה צבאית מפוארת בת 29 שנים. "זה קרה ב־1972, בסירת 'דבור'. יצאנו לסיור מבצעי מול לבנון, על פי מידע מודיעיני, ונתקלנו בסירת מחבלים מול העיר צור. ירינו בהם מייד במקלעי אפס־חמש, ומה לעשות, כשאתה עומד חצי מטר מהצרורות - השמיעה שלך הולכת לעזאזל. עם השנים ההידרדרות בשמיעה שלי רק מחמירה".
היום נזקק לוי למכשיר שמיעה בכל אוזן - ומרבה לבקש שיחזרו על מילים בקול רם. "בלי האוזניות אני שומע מריחה עמומה של צלילים ולא מסוגל להבין כלום".
איך אתה עוקב אחרי המרצים בשיעורים?
"למזלי, במכללה משתמשים במיקרופון. היתה מרצה אחת שהפסיקה בשלב מסוים, אבל לבקשתי היא חזרה. בלי המיקרופון אני מתקשה מאוד לקלוט מה נאמר".
לוי נולד בעיר נירנברג שבגרמניה. ובגיל 6 חזה מקרוב בלא אחר מאשר אדולף היטלר. "זה היה במצעד של המפלגה הנאצית ב־1936. אני זוכר את הצורר עומד על רכב שנסע לאט ומצדיע לקהל. זה היה יום חג של המפלגה, וכל נירנברג היתה מקושטת. אני זוכר את ההתרגשות שהיתה באוויר".
שלא לדבר על הסכנה שריחפה מעליכם, כיהודים.
"היו לי אז רעמת שיער בלונדיני ועיניים בהירות. באחד הימים נסעתי עם אמי בחשמלית, ולידנו עמדו ארבעה בריונים נאצים במדים חומים. הם סברו בטעות שאני 'ארי' ובישרו לקרון בגאווה: 'תסתכלו עליו, זה העתיד שלנו!' ואז הם פנו אלי, 'ילד, איך קוראים לך?' ובתמימותי עניתי: 'לוי!' אמי החווירה כולה, וירדנו מייד בתחנה הבאה, לפני שהספיקו לעשות בנו שפטים".
לוי עלה מעט אחרי התקרית לפלשתינה וגדל בתל אביב ("בבן יהודה שטראסה"). בנעוריו הצטרף לפלוגה הימית של הפועל, התגייס להגנה המרחבית של הפלמ"ח ולמד חשמלאות בקיבוץ סער. "תמיד אהבתי את הים. כנערים היינו יוצאים לטיולי סירות בלי חגורות הצלה ובלי מכשירי קשר. אבל תמיד נהגנו בבטיחות ובאחריות. לא אבדה לנו בים אפילו נפש אחת".
אחרי קום המדינה הצטרף לשייטת הנחתות של חיל הים, סיים ב־1955 בהצטיינות קורס חובלים ומילא תפקידים שונים בחיל עד לפרישתו בדרגת תת־ אלוף, כראש משלחת משרד הביטחון וכנספח צה"ל בגרמניה ("סייעתי לא מעט בפיתוח טנק המרכבה. הגרמנים עזרו לנו בזה מאוד").
ב־1956, מעט אחרי מבצע קדש, היה מעורב בלכידת מטוס מיג 15 מצרי בצפון סיני. "הטייס נאלץ לנחות חירום בימת ברדוויל, עשרים קילומטרים מפורט סעיד, והמטוס פשוט עמד במים. צבאות המערב התעניינו באותם ימים במיג הזה, שנחשב לתפארת הסובייטית, אז נשלחנו לחלץ אותו. רבצנו שם שבוע, עד שהרמנו את המטוס על בלונים וגררנו אותו באוניית משא לחיפה. ההתרגשות היתה גדולה, כי זה היה אחד המיגים הראשונים שאפשר היה לבחון מקרוב בשלמותו".
לוי הקים בסוף שנות השישים את מתקן התרגול הממוחשב הראשון של חיל הים והיה שותף בפיתוח הטיל גבריאל ("בצבא קראו לי 'אמפייר בילדר'. אמרו שאיפה שאני משרת - שם צומחים וגדלים דברים"). במלחמת ששת הימים בילה חודש על סיפון המשחתת המפורסמת אח"י אילת, שטובעה בסוף אותה שנה בידי הצבא המצרי. "במלחמה עצמה לא היו לחיל הים קרבות ימיים כלל", הוא נזכר.
הוא היה מפקד פלגת סטי"לים מוערך, אבל את הפיקוד על חיל הים החמיץ, לדבריו, מסיבות טכניות: זמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים הושאל לתפקיד זמני אחר, וכך נבצר ממנו לפקד על קרבות מבצעיים בזמן המלחמה, תנאי שהיה הכרחי לקבלת המינוי הבכיר. "הסתפקתי בכך שאמרו לי שהפלגה שלי היתה מוכנה כראוי למלחמה. זאת היתה המחמאה הכי גדולה שקיבלת בחיי".
אתה הסטודנט הכי מבוגר במכללה, הצעירים סביבך יודעים על מעלליך?
"אני לא עושה מהעבר שלי סוד, אבל גם לא תולה אותו על מנורה. בוא נגיד שהם לא יודעים ולא ממש מתעניינים. אני גם לא מצפה שיתעניינו. את הצעירים של היום לא מעניינות שנות החמישים. מעניין אותם יותר מה יקרה ב־2020. דואגים לקריירה ולעתיד, ובצדק. מה להם ולסיפורי נעבעך מהעבר".
עם אשתו, אורה, כתת־אלוף, 1983. "בצבא קראו לי 'אמפייר בילדר'" // צילום: אלבום משפחתי
ממליץ ל"משוגעים" כמוני
מסדרונות האקדמיה לא זרים ללוי. לפני 47 שנים, במהלך שירותו הצבאי, סיים תואר ראשון בכלכלה ובסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים. מאז חיכה להזדמנות לחרוט גם תואר שני על הקת. "לאורך חיי התחלתי כמה פעמים תואר שני, ומסיבות שונות לא סיימתי. פה הקריירה הפריעה, שם גידול הילדים, והזמן פשוט חלף. הדבר הזה תמיד הציק לי. השנה עמותת 'חבר', שמטפלת בגמלאי צבא הקבע, הציעה הנחה משמעותית ותשלומים נדיבים למעוניינים ללמוד - אז קפצתי בשמחה על ההזדמנות".
לוי בחר במינהל עסקים, והוא משלם 1,100 שקל בחודש על הלימודים, סכום שהוא "יכול לעמוד בו", כהגדרתו. ולמה דווקא מינהל עסקים? "זה תחום שמשך אותי מאז ומתמיד. אני מתעניין בכל מה שמניע את הכלכלה מאחורי הקלעים. השליטה בתחום הזה נותנת הבחנה יותר דקה של מה שקורה. אני אוכל לקרוא אחרת את העיתונים ולהבין על מה הכותרות מדברות".
בגיל כזה המוח עדיין בנוי לספיגת חומר חדש?
"אני מניח שזה לא בא בקלות כמו פעם. אין לי בעיה להבין חומר חדש, אבל יש לי יותר בעיה לזכור אותו. בגיל שלי חשוב להיות מודע לבעיות הפיזיות והמנטליות. לא מזמן קיבלתי במייל משפט נחמד: 'אם אתה מודע לכך שיש לך בעיות בזיכרון - סימן שאין לך אלצהיימר'".
היום כבר לא צריך לשנן. הכל נכנס למחשב הנייד או לסמארטפון.
"אני כסיל גמור במחשבים ובטלפונים ניידים. אני לא גולש באינטרנט אפילו דקה אחת ביום, לא מתעסק בפייסבוק ובכל האתרים. אני רק בודק מיילים ועונה למי שצריך. בנייד אני מקפיד רק לשוחח, מקסימום שולח מדי פעם סמס. יש לי סמארטפון לא הכי חדיש, בלי שום אפליקציות. בבית הוא כבוי".
היית ממליץ לבני גילך לצאת ללמוד כמוך?
"לא יודע אם הייתי ממליץ להיכנס לעול של לימודי תואר, אלא אם כן הם משוגעים כמוני. אבל בהחלט חשוב להישאר פעיל בדברים שמחייבים הזזה של המוח. לשחק ברידג' או שחמט, למשל, זה מצוין. בגיל שלי אין חוכמות: כשאתה נח - המוח מתנוון".
הגיל נותן לך זכויות יתר בלימודים?
"אני לא מבקש שום זכות מיוחדת. היה רק מקרה חריג אחד: באחד הקורסים אמרו להכין תרגילי בית. אז הכנתי, אבל משום מה לא הייתי מודע לזה שצריך להגיש אותם למתרגלת. פתאום התברר לי ששלושה תרגילים לא הגשתי. אז ניגשתי בנימוס למרצה, והיא הסכימה שאעביר לה את התרגילים במייל. פה היתה בפירוש התחשבות בנסיבות שלי. אני מתאר לעצמי שאילו הייתי סטודנט צעיר, המרצה היתה מעקמת מולי את האף".
לוי ממהר לכיתת חשבונאות למנהלים, שם מצפה לו שיעור על דו"חות כספיים, נכסים בלתי מוחשיים ועלויות מופחתות בנדל"ן. בכל שבוע הוא מתמקם בשורה הרביעית, באלכסון ללוח ("משם אני שומע הכי טוב"). המרצה בשיעור, לימור אדרי, מחייכת למראהו: "מבחינתי זו זכות גדולה ללמד אדם בגילו ובמעמדו של אלי. זה יפה בעיניי שהוא משתוקק לדעת לא פחות, ואולי אפילו יותר, מהצעירים כאן. הוא תלמיד בהחלט שקדן".
בינתיים לא הקיף את עצמו בחברים צעירים, למעט סטודנט בגיל העמידה שמקפיד לשמור לו מקום בכיתה. "יש כאלה שאומרים לי 'בוקר טוב' ו'שיהיה יום נעים', אבל לא ממש נוצר בינינו קשר עמוק. רק פעם סטודנטית ביקשה ממני חומר כתוב משיעור שהיא לא הגיעה אליו, ומובן שנעניתי בחיוב. אני לא צריך להסביר לך מה זה יקה: הכל רשום אצלי במחברת בכתב מסודר".
אתה מכיר סלנג של הצעירים היום?
"אשקר אם אגיד שאני יודע על מה הם מדברים. היום השפה נלעגת. בצעירותי היו מדברים עברית יותר עשירה, יותר נאמנה למקורות. בני נוער לא יודעים היום עברית, וגם לא אכפת להם. הכל זה 'סבבה' ו'אחי'. הסופר אחד העם כתב על זה פעם מאמר.
"הכל מאוד רדוד היום. כשאני כותב מייל למישהו, אני מרחיב לשלוש מילים כל מה שהייתי כותב פעם במילה אחת, מפחד שהצד השני לא יבין. כל ההטיות נעלמו. אין יותר 'בני', 'אבי', 'נכדי'. אם תגיד למישהו 'הבן אותי' הוא לא יבין מה אתה רוצה מחייו. אני ממשיך לדבר אותה עברית, לא מנסה לחקות מישהו צעיר. חוץ מזה, יש לי יתרון עם מכשירי השמיעה. לפעמים עדיף פשוט לא לשמוע".
מה דעתך על רמת החינוך היום?
"אסור לעשות הכללות, אבל בזמני, כשלמדתי ביסודי, כל מורה אכן היה דמות מופתית. מורה לתנ"ך ידע תנ"ך, בלי חוכמות. מורים לא היו צריכים להשליט משמעת בצעקות. היום אתה רואה מורים צעירים נשלחים לכיתות אחרי שבקושי סיימו סמינר, והתגמול הכספי שהם מקבלים נמוך מאוד. לא פלא שמורות נכנסות להריון בכוונה בתאריכים שיאריכו להן את החופשה מבית הספר".
בכיתה. "אני לא עושה מהעבר שלי סוד, אבל גם לא תולה אותו על מנורה" // צילום: יהושע יוסף
"עסק אני כבר לא אפתח"
לוי נשוי כבר 55 שנה לאשתו אורה (80), גמלאית בנק לאומי, והשניים מתגוררים בדירה שקטה ומטופחת בהרצליה הוותיקה, עם מטפלת צמודה שדואגת לצורכי הבית ולבריאותה של אורה. לזוג שלושה בנים וחמישה נכדים, אחד מהם, גל, שיתגייס בקרוב, מתכנן לשרת בסיירת ("הוא העדיף לא ללכת בעקבות אבא וסבא לחיל הים, וזו בהחלט זכותו").
הנכדה בת ה־24 שלך, טל, היא סטודנטית בעצמה. בשבתות אתם משננים יחד את החומר?
"הנכדים שלי לא מתפלאים עלי. הם מכירים אותי. הם נהנים מהעובדה שיש להם סבא סטודנט, ועדיין עם ראש צלול".
המשרד לאזרחים ותיקים רשאי להשתמש בגאווה בלוי כפרזנטור. "הגיל אינו מהווה כיום חסם לשום פעילות", מסכים מנכ"ל המשרד, גלעד סממה, "בוודאי לא לפעילות שדורשת הפעלה של המוח. לכל אזרח ותיק יש פוטנציאל לצבור תואר ראשון, שני ושלישי, והסטודנטים שחצו את השבעים והשמונים, כמו לוי, הם ההוכחה לכך".
שלוש פעמים בשבוע, בשבע־אפס־אפס, הוא מתייצב בחדר הכושר של מועדון הגמלאים בהרצליה, מתעמל בתוכנית אימונים "יפה ומאוזנת" שקבע לו מדריך צעיר. "אני עושה חצי שעה הליכון, ואחר כך חצי שעה של תרגילים עם מכשירי כושר ומשקולות. זה שומר אותי בסדר מבחינה גופנית. בהמשך היום אני מתרוצץ בסידורים, ואחר כך מתפנה לחברים. אני אוהב להתעסק בתחזוקת הבית. בהשכלתי הבסיסית אני חשמלאי, ואני מתקן דברים בעצמי. תמיד יש מה לעשות".
בילויים?
"אנחנו יוצאים שלוש פעמים בשבוע, להצגות, קונצרטים, חברים. בטלוויזיה אנחנו צופים רק בחדשות ובתחזית מזג האוויר. לא מעניינות אותי הפרסומות, אני משתיק את זה. לריאליטי אין לי סבלנות. אני יודע שזה מה שהולך היום, אבל יש לי דברים יותר טובים לעשות עם הזמן שנותר לי".
לפני כעשר שנים החלים מסרטן הערמונית. "לשמחתי, הבדיקות התקופתיות תקינות. אני גם סוכרתי, אבל כיקה ממושמע אני מקפיד על תזונה, כך שבדיקות הדם מאוזנות טיפ טופ. אני מתכנן להמשיך כך עד גיל 119, כדי שבהלוויה שלי יגידו 'מת טרם זמנו'".
לוי מתקיים מגמלה צה"לית של תת אלוף, אבל מודה ש"זה סכום שאפשר לחיות איתו, לא לעשות דברים גדולים. אבל אסור להתלונן. בקרב שכבת גילי יש רבים שהם קשי יום, וגם כאלה על סף חרפת רעב".
אחרי התואר במינהל עסקים תוכל לפתוח עסק משלך.
צוחק: "אני כבר לא אפתח שום עסק. אני לומד לשם ההנאה. תמיד הייתי איש שיווק. אחרי שהשתחררתי מהצבא, ב־1984, עבדתי במפעל הצבאי של תדיראן ובמפעל ביטחוני. הייתי אחראי לשיווק של רפאל באירופה. וגם נציג אוניברסיטת בן גוריון שם".
לפני עשרים שנה השלים בהמלצת חבריו קורס מורי דרך, "סתם למען הכיף", ומאז הוא משווק את ישראל לקבוצות מזדמנות של תיירים. בחודש שעבר הוביל טיילים נוצרים לאילת, למצדה, לירושלים ולנצרת. "פעמים רבות התיירים באים הנה עם דימוי תקשורתי שגוי. אני משתדל להוציא אותם עם מבט חיובי על ישראל. מסביר להם שלא כל מה שקורה כאן הוא רק באשמתנו. שיש עוד צד בסכסוך על חבל הארץ הזה".
מבין את הנהירה לברלין
במשך שנים היה פעיל במועדון החברתי־פילנתרופי "רוטרי", וליווה חיילים בודדים בגמר שירותם הצבאי. לא פעם שלף את הארנק וסייע להם גם מבחינה כספית. "אני לא יכול לעמוד מנגד בלי להקל במקצת את הנטל שרובץ עליהם. זו חובתי כאזרח ותיק לעזור להם להתערות במדינה".
ומה דעתך על הצעירים הישראלים שחולמים על ברלין?
"אני לא מעודד את התופעה, אבל אני יכול להבין את מי שמנסה את דרכו במקום אחר. לא נעים לראות אותם עוזבים, אבל קשה להיות צעיר היום בישראל. הפערים בחברה כל כך גדולים, שזה דוחף חבר'ה החוצה. להם אני אומר: יש לנו רק מדינה אחת. אי אפשר להחליף אותה, לכן צריך לנסות לשפר אותה".
אתה לא מקנא בחיילים שמשרתים היום בחיל הים - עם מסכי המגע והטילים המונחים?
"כל אחד תורם בזמן שהגורל ייעד לו. הדורות מתפתחים ומתקדמים. מדברים תמיד על 'דור מפונק', אבל לטעמי הצעירים היום משרתים ותורמים לא פחות מבני הדור שלי. הם אפילו יותר חכמים ויותר מוכשרים מאיתנו. כל דור טוב מקודמו".
אתה מתכונן לטקס קבלת התואר?
"בגילי אתה לומד להעריך כל יום שעובר. כשנגיע לטקס, אם נגיע, נחשוב עליו".
איפה נמצא אותך בעוד עשר שנים, שוקד על דוקטורט?
"ראשית, בוא נקווה שלא תמצא אותי בבית עלמין, למרות שאין לי כוונות למהר לשם. לגבי המשך הלימודים - אסתפק בתואר השני, וזהו. את הריצה אחרי דוקטורטים נשאיר כבר לנכדים". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו