לפעמים עוברים לי בראש הרהורים די מטופשים. אני עובר ברחוב ליד בית בשיפוצים. מתבונן בערימה ענקית של שרידי ארונות מטבח ופגרי מערכות ההסקה המרכזית וחושב לעצמי אם באמת הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם זה הוא שתי נגלות של משאית זבל. או אז מגיח הרהור חדש, שתוהה: האם אין כאן מטאפורה בעצם? הרי כל העולם שלנו עובר בשנים האחרונות מין שיפוץ כזה. אף אחד לא מתקן כלום. כולם רוצים לגלח ולהביא חדש. פעם ברבע שעה בערך נוחת עלינו חידוש טרי ומסחרר, ומעיף לנו מהחיים עוד מכשיר, מכונה או הנחת יסוד, שעד אתמול פשוט לא יכולנו בלעדיהם. ועכשיו?... עכשיו הם תקועים לנו בחיים, כמו הרב רגע אחרי תום החופה.
אז יש מי שלא אכפת לו, שיהיה בריא, אבל אנחנו שוברים את הראש. נכון: רוב מכונות התפירה הישנות הפכו להיות שולחנות קפה מגניבים. נכון גם שמכונות הכתיבה עדיין שומרות - השד יודע בזכות מה - על איזה דוק רומנטי שמאפשר לתקוע אותן בתור קישוט לסלון, כמו שפעם שמרו גרמופונים ישנים ותרמילי פגזים. אבל מה יהיה עם המכוערים באמת? מה נעשה עם מכשירי הפקס? מה עשו עם המיקרופילמים?! אנה נשליך את מטולי השקפים הזוועתיים, מטחנות הבשר, הבלנדרים ופנסי הקסם? ואיפה נמצא מספיק מקום לאינספור מסכי מחשב וטלוויזיה כרסתניים, שרק לפני רגע נראו כמו העתידנות עצמה וכעת הם נראים כמו מישהו שהגזים עם הבורקס.
המכשירים הם כלום, חברים. היתה לי שכנה שהאמינה שאין בעולם דבר שאי אפשר להפוך לעציץ. אבל מה נעשה עם פתגמים שהתיישנו? לאן משליכים פסוקים, פניני לשון ואמרות כנף מחוכמות שהתרוקנו מאוויר וממשמעות. האם יש בכלל דרך למחזר את הפתגמים האלה שתמיד היו שם, כמו טפט ישן בבית של הדודה? צירופי מילים שפעם כולנו האמנו שהם מבטאים חוכמה נצחית, ובוקר בהיר אחד הם התחילו להביך ואפילו להדיף ריח לא נעים? מה יהיה עם שטויות כגון "כל עכבה לטובה"? מה אפשר לעשות עם התבונה האינסופית שמסתתרת מאחורי "הלך העורב אצל הזרזיר"? היו ימים שבהם דודים נתנו צביטה בלחי, אמרו את הפתגם שלהם (כולל המקור בלאדינו, ביידיש או בכורדו־איראנית), שאחריו תמיד הגיע רגע ארוך של שתיקה סתומה רוויית משמעות והנהונים, ולקינוח - צ'אפחה שלא באמת הצליחה להפוך את הפתגם ליותר מובן.
אף פעם לא הבנתי למה אי אפשר להחזיק את המקל בשני קצותיו, ומה פתאום "לכל סיר יש מכסה", אבל חשבנו שזה בסדר איכשהו לחזור על המילים האלה דווקא באוזניה של בת הדודה שלא הצליחה להתחתן, ודווקא בחתונה של אחותה. אני רוצה לראות את הרמש עלוב הנפש שיעז היום לחזור על המילים הללו באוזניה! ולא! היא עדיין לא התחתנה. תודה ששאלתם.
טוב, זהו פחות או יותר סיכום ההרהורים שחלפו במוחי השבוע כאשר יצאנו לחנות לצורכי תינוקות ופתאום - כשניסיתי לחשב מי במשפחה יצטרך למות חלילה כדי שנוכל לרכוש גם עגלה מדגם "רולס־רויס־קידס", גם מיטה מדגם "טאג'־מהאל־בייבי" וגם שידה תואמת - נזכרתי במשפט "עם כל תינוק באה הפרנסה שלו" - פתגם עתיק יומין, מלא חוכמה, וחסר כל קשר למציאות. פתגם שליווה משפחות רבות מלידה ללידה ומאוברדראפט לפשיטת רגל. כבר הבאתי לעולם ארבעה תינוקות ברוך ה', ועם הזמן הבנתי מה מביאים איתם תינוקות. שום פרנסה! המון שמחה הם מביאים. זה כן! ודאגה. אהבה גדולה. תחושה שאתה באמת באמת נחוץ למישהו בעולם הזה. אחריות. מעט מאוד שעות שינה. חיוכים עייפים וכתמי פליטה באזור הכתף על כל החולצות שיש לך. אבל פרנסה? את הפרנסה זה אני שהתבקשתי להביא, והיא עברה ישירות לידיהם המוכשרות של יבואני הציוד לתינוקות - הלוא הם הסוחרים הממולחים ביותר שידעה האנושות.
• • • •
זה לא חדש שעולם השיווק הוא עולם של גוזמאות חסרות בושה. כבר דחפו לנו מים ואמרו שזה השמפניה של הטבע, וגם המותג "נסיכת הנילוס" הוא חתיכת סופרלטיב לבשר הסתמי של מפלצת האגמים הקניבלית שמסתתרת מאחורי הכינוי הענוג. ובכל זאת, כשמגיעים לעולם הציוד לתינוקות, העסק יוצא משליטה והכל מותר. כל גיגית פלסטיק, סיר לילה או משטח החתלה זוכים לכינויים נוצצים. חלק מהם כבר הפכו לשם הרשמי של המוצר.
קחו למשל חתיכת בד פשוט, חצי מ"ר, עם קשת אלסטית שנמתחת מעליה מפינה לפינה ועליה תלויים שניים וחצי צעצועי פלסטיק, והיא נקראת "אוניברסיטה"! לא סמינר. לא מכללה אקדמית. אוניברסיטה! באריאל ירקו דם עד שזכו לתואר הזה! אמנם מספרים לנו שאין דבר שמפתח את דמיונו של העולל כמו תקיעת מבטים בצפרדע חייכנית שמרשרשת כשממשמשים בחלציה, אבל אני לא בטוח שהמל"ג אישרה את הכינוי היומרני. התעלומה נפתרת, כמובן, כאשר אתה מביט בתג המחיר. אוניברסיטה!
או "טרמפולינה". נו באמת. בעולם האמיתי טרמפולינה היא משהו שאמור להקפיץ גם את שאול יהלום כמו היה קטינה סלאבית. רק ברשתות לטף, המותג "טרמפולינה" מסתיר מאחוריו כיסא נדנדה קטן וחמוד, עם אפשרות לרטט קל. בתינוק הראשון נבהלתי כשהציעו לי טרמפולינה. אני לא הרפתקן גדול בכל הנוגע לילדים. וגם בלעדיהם, בואו נודה, אין לי שום עניין בספורט אקסטרים. היום אני מבין שאם יציעו לי מתקן באנג'י לתינוק, זה יהיה מן הסתם מנשא אורתופדי. אז למה? אתם בוודאי שואלים. למה ההיסחפות הזאת?! ובכן, הסוחרים אינם אהבלים. יש דבר אחד שהצרכן הישראלי שונא עוד יותר מלצאת פראייר, וזה לצאת קמצן.
בעיקר אנחנו לא מוכנים לחסוך בכל הנוגע לתינוקות שלנו. שם מתערבבים רגשי האשם עם האגו המזרח־תיכוני המפותח, והתוצאה היא שגם מי שנוסע בגרוטאות יד שלישית ובאוטובוסים לא מוכן לקנות לתינוק משהו שהוא פחות מרולס רויס. זה הבסיס והשמיים הם הגבול. בקיצור, הנוסח המתוקן של הפתגם חייב להיות "כל תינוק מביא איתו את הפרנסה שלך, ישר ליבואן".
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו