בטח התקשרו כשהייתי בשבוע שעבר במספרה. ישבתי עם הצבע על הראש, שקועה כל כך בכתבה ב"לאשה", שלא שמתי לב שלמשך שלושים וחמש דקות תמימות השארתי את הטלפון רחוק ממני, קבור במעמקי התיק. איזו טיפשות וכמה חוסר אחריות מצידי. בטח ניסו אותי פעם, פעמיים או שלוש ואז התייאשו ועברו הלאה, בכל זאת החלטות כאלה מתקבלות ברגע ואין זמן מיותר לבזבז. על אחת כמה וכמה כשלא חסרים ברשימה מועמדים אטרקטיביים כמוני והרבה יותר מזה, וכשמייד אחרי שם המשפחה שלי באות ג' מחכה בה' עדן הראל.
כי אלא אם כן פיספסתי במקרה את שיחת הטלפון, אני באמת לא יכולה להבין איך נסגרו הרשימות בלי שפנו אלי מאף אחת מהמפלגות והציעו לי להצטרף לשורותיהן, פטורה מראש מהבלים טפלים כמו פריימריז ומשוריינת בבטחה במקום ריאלי. איך ייתכן שדילגו עלי?
קודם כל אני אישה ויש אפילו מי שיאמר "אישה דעתנית" - צירוף מילים נפוץ המרמז, אם אני מבינה נכון, על תופעה מעוררת השתאות: אישה שאוחזת בדעה. חוץ מזה אני מגיעה מהתקשורת, תחום שבשנים האחרונות הפך - שלא בצדק או שלא בצדק - למקפצה כמעט ודאית למקום גבוה ברשימה פוליטית, אם לא לתפקיד של שר בכיר. תוסיפו לכך את העובדה שאני נציגה גאה של העם, ויש תמונות שלי עם הילדים נרמסים יחד עם כל בית ישראל ב"גן גורו" בחול המועד פסח האחרון כדי להוכיח את זה. על כל הנימוקים האלה אפשר עוד איכשהו לחלוק, אבל עם הטיעון השלישי אין דרך להתווכח - לכל שאר העולם חוץ ממני כבר הציעו.
השאלה היחידה שנותרה עדיין פתוחה היא מהו הבית הפוליטי הנכון ביותר עבורי. סוגיה משנית במקרה הזה, שכן לעניות דעתי הייתי יכולה להשתלב בלי מאמץ בסיעות מכל קצות הקשת הפוליטית. אולי חוץ מהעם איתנו של אלי ישי, שקיימים בינינו פערים מסוימים, אבל גם לו - אם רק היה מסכים להתגמש קצת - הייתי יכולה לתרום תרומה משמעותית. בשלב ראשון, לנוכח המצב הירוד בסקרים, הייתי ממליצה לו להשיק, ויפה שעה אחת קודם, קמפיין באינטרנט. אם אני מתרשמת נכון, הקמפיין הוויראלי היחיד שהריצו אצלו עד עכשיו הוא להתעטש על עלוני "שיחת השבוע" שמחלקים בבתי הכנסת.
הקמפיינרים של ישי בטח לא יקבלו את עצתי, אבל בניסיון להפוך את המגמה הייתי מפצירה בו להפשיל שרוולים ולפנות לקהלים חדשים. במקום להמשיך להתקוטט עם אריה דרעי באמצעות קלטות על תמיכתו מעולם המתים של הרב עובדיה יוסף המנוח, הוא ויו"ר ש"ס צריכים לנהוג כמו מועמדים לנשיאות בבחירות באמריקה ולהתייצב לעימות טלוויזיוני. זה יכול להיות מפגש מרתק וגם יופי של הישג עיתונאי לתוכנית "זמן מיסטיקה".
אנשים אולי יופתעו אבל גם בבית היהודי יכולתי בקלות למצוא את מקומי. הייתי משתלבת בלי בעיה בסרטון ההומופובי של המפלגה שיוצא נגד נישואים חד־מיניים. כמו חבריי לדרך, גם אני מאמינה במשפחה הטבעית: הקשר המקודש בין גבר, אישה ואופר.
נכון שלא תמיד מסבירים פנים במפלגתו של בנט אבל אני אופטימית. אני אולי לא מוכרת או אהודה כמו אלי אוחנה, אבל הבן שלי הלך במשך שנתיים לאותו הגן עם הבת של איילת שקד. לא יצא לנו לדבר הרבה מעבר ל"בוקר טוב" אקראי בכניסה, אבל אני יכולה בכל הזהירות לקוות שאולי נאמר לה על ידי הסייעת שאני אינטליגנטית.
במחנה הציוני לא זקוקים במיוחד לשירותיי אבל הייתי יכולה להיות ליהוק מושלם לקמפיין "מיהו ציוני". שום ישראלית לא משוכנעת יותר ממני שאין לה ארץ אחרת. במיוחד מאז שעורכת דין הבהירה לי שמכיוון שסבתא ויתרה בפועל על אזרחותה כשהתחתנה עם סבא, אני לא זכאית לדרכון פולני.
בליכוד קשה להתברג אבל אחרי הבלאגן שהלך שם בפריימריז, אין ספק שהייתי מרגישה אצלם נוח. גם אני מתקשה לפעמים בתפעול פשוט של מחשב ופה ושם נעזרת לצורך חישוב בספירה ידנית.
אפילו עם ישראל ביתנו יכולתי למצוא בימים אלה שפה משותפת. כמו כמה מהחברים שם, גם אצלי אם מחפשים קצת אפשר למצוא אי סדרים כספיים, כולל התחככות בגורמים מהזן המפוקפק. כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי, הבנק החזיר לי פעם צ'ק בסכום של משהו כמו 500 שקלים. לא היה לי מושג שזה קרה עד שאחר צהריים אחד נשמעה דפיקה בדלת החורבה השכורה שגרתי בה ובפתח עמד גבר חסון מדי שנשלח מאיזו חברת גבייה, בעיניו מבט מאיים ועל פרצופו צלקת חיוורת שלא השיג כנראה באמריקן לייזר. אין צורך לומר שמיהרתי למסור לו את מלוא הסכום בכל הכסף המזומן שהרווחתי במלצרות כל השבוע. משאית הברינקס האנושית, שהגבייה שהלכה חלק מהצפוי פינתה לו כנראה חצי שעה, סקר את גופי המבוהל ובלי למצמץ הציע לי לזרום אתו לקפוצ'ינו בקפולסקי.
זאת אמנם לא הסביבה הטבעית שלי, אבל בלית ברירה אני לא פוסלת הצטרפות לרשימה המאוחדת של המפלגות הערביות. לא על הכל אנחנו מסכימים, אבל אולי תשכנע אותם העובדה שכבר שנים אני תומכת נלהבת בזכויות המגזר ובתהליך השלום, עובדה המתועדת היטב במסמכים. בעיקר בתצלומים שלי בתספורת קארה הקסדה שהסתובבתי בה כל שנות התשעים, המלמדים שלא רק תמכתי בהתלהבות בהסכם שלום כולל עם הערבים, אלא כנראה, כמחווה בונת אמון, גם הסתפרתי באותה תקופה אצל חינאווי.
• • •
השבוע אני נפרדת מהמדור אחרי מי זוכר כמה שנים שאני מפרסמת אותו בכל יום שישי. תודה מעומק הלב לקוראות ולקוראים שעקבו אחרי הטור מדי שבוע, ולמי שהציצו בו לפרקים וליוו בסבלנות את שיגרת חיי כשהתנהלה חלק ובעיקר כאשר חרקה קצת. תודה גדולה למאיירת יעל בר, ששידרגה בעקביות את המדור באמצעות הכישרון, הדיוק וההומור שלה. היה תענוג גדול לכתוב.
להתראות, עינב
(איור: יעל בר)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו