"בירדמן", שמסתמן בשבוע האחרון כמועמד רציני לזכייה באוסקר, אינו סרט רע. נהניתי לצפות בו, הוא עשוי היטב, ויש בו כמה סצנות משעשעות למדי. עם זאת, סרטו של הבמאי המקסיקני אלחנדרו איניאריטו רחוק מלהיות אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה, והוא בוודאי אינו מתקרב ליצירת המופת הגדולה של איניאריטו, "אהבה נושכת".
בכלל, זה לא יהיה פרובוקטיבי מדי לומר שמאז "אהבה נושכת", שיצא למסכים בשנת 2000, איניאריטו נמצא בנסיגה מתמדת. האומללות המלודרמטית־טרגית־גלובלית שמעטרת את סרטיו הפכה לסוג של קלישאה קיטשית, לסוג של סימן היכר צפוי ומתיש. ואם בהתחלה הבלוף עוד עבד על הדיוטות כמוני (ע"ע "21 גרם"), "בבל" והסרטים שבאו לאחריו כבר חשפו את הפוזה במלוא חלילותה המנייריסטית. "בירדמן" אולי מסמן שינוי כיוון מבורך עבור הבמאי המוערך - ככלות הכל, זוהי הקומדיה הראשונה שהוא עושה - אבל הפוזה המיוסרת היא אותה פוזה מיוסרת. ובשורה התחתונה, שוב יש לנו עסק עם סרט שמנסה לשכנע אותנו שהוא הרבה יותר חשוב ומשמעותי ועמוק ממה שהוא באמת.
השחקן הנהדר אך הנשכח מייקל קיטון (שהגיע לשיא הצלחתו כאשר גילם את גיבור־העל באטמן בשני בלוקבאסטרים שהופקו לפני כעשרים ומשהו שנה) מגלם את ריגן תומפסון - כוכב הוליוודי מפונק ודועך שהגיע לשיא הצלחתו כאשר גילם את גיבור־העל בירדמן בשלושה בלוקבאסטרים שהופקו לפני כעשרים שנה. כיום, בעוד עמיתיו הצעירים יותר עושים חיל בעולם הסופר־גיבורים, תומפסון הוא לא יותר מתשובה לשאלה במשחקי טריוויה. ההערכה העצמית שלו נמוכה עד לא קיימת, והוא כמה לקאמבק; לתהילה מחודשת שתזין את האגו המורעב שלו ותספק לו סיבה טובה להמשיך לחיות.
כדי להשיב את עצמו לאור הזרקורים תומפסון מחליט לכתוב ולביים עיבוד בימתי שאפתני לכתביו של הסופר האמריקני האלכוהוליסט ריימונד קארבר. מובן שהוא גם מלהק את עצמו לתפקיד הראשי. באמצעות הפקה מכובדת זו, כך הוא אומר לעצמו, יזכה בהערכה שכה מגיעה לו, ויוכיח לכל המלעיזים שמוקדם להספיד אותו. אך מובן שהדברים לא הולכים כמתוכנן.
איניאריטו, שכתב את התסריט עם שלושה שותפים נוספים, ממקם את "בירדמן" מאחורי הקלעים של ההפקה, שעולה בתיאטרון היסטורי בברודוויי, ומתמקד בימים האחרונים והמאוד מבולגנים של תהליך החזרות. המצלמה משוטטת לה בתוך המסדרונות המבוכיים וחדרי ההלבשה, ומציגה את הכאוס המתמיד שעימו מתמודד תומפסון - שחקנים לא ממושמעים, עיתונאים חטטנים, תקלות לא צפויות וכיו"ב. בין לבין, הצופים גם מתוודעים לדמויות המרכזיות בחייו של גיבורנו: בתו התוססת והחוצפנית, שיצאה לאחרונה ממוסד גמילה (אמה סטון); מנהלו הנאמן, שיעשה הכל כדי שההפקה תצליח (זאק גאליפנאקיס); כוכבת המשנה שלו, שתמיד חלמה להגיע לבימות ברודוויי (נעמי ווטס); והבוי־פרנד הלוהט שלה, שנקרא לדגל ברגע האחרון כדי להחליף את אחד השחקנים הראשיים בהצגה (אדוארד נורטון). אם בכל אלה אין די, תומפסון גם זוכה לביקורים תכופים מצד בירדמן - אותו גיבור־על שגילם בעבר - וזה אינו פוסק לרדת עליו וללעוג לתהומות שאליהן הידרדר.
אמה סטון. הבת שיצאה ממכון גמילה
עם הצלם המחונן עמנואל לובצקי, איניאריטו מעניק לצופים את האשליה ש"בירדמן" צולם בטייק אחד ארוך. הסצנות הארוכות ועתירות הכוריאוגרפיה זולגות זו לתוך זו באופן מרשים, ויוצרות רצף וירטואוזי של המולה יצירתית־קומית. מצד אחד, הטריק הנ"ל - שמוכר בעיקר מעולם הווידאו־קליפים - הוא השוס הגדול של הסרט. מצד שני, הוא גם תורם לתחושה שאיניאריטו שם את הצורה לפני התוכן. והתחושה הזאת רק מתעצמת כאשר מתברר שהתוכן שאותו יצק אל תוך הכלי אכן אינו שווה יותר מדי.
אז לא, ממש לא סבלתי מ"בירדמן". מאוד נהניתי לראות את מייקל קיטון חוזר למרכז העניינים, לאחר שנים ארוכות שבהן בילה בשולי התעשייה, וגם אדוארד נורטון מגיש כאן את אחת מהופעותיו המשוחררות והמצחיקות ביותר זה זמן רב. אבל הסבל הקיומי המתמשך של תומפסון (שמצטייר כלא יותר מתינוק מפונק) והתסכול הקומי־טרגי שלו לא שיכנעו אותי ולא נגעו לליבי. וההתנפלות הקטנונית והדי מכוערת של הסרט על מוסד הביקורת, שמקבלת ביטוי בכמה סצנות מרכזיות - ושכנראה חושפת את חוסר שביעות הרצון של איניאריטו מהדרך שבה התקבלו יצירותיו האחרונות - יורה ל"בירדמן" ברגל.
כמו כן, במהלך שתי הצפיות שלי בסרט היה לי קשה שלא להשוות אותו בראשי ל"סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן - יצירה לא פחות שאפתנית אך הרבה יותר תובענית ומוצלחת, שהתרחשה גם היא מאחורי הקלעים של עולם התיאטרון - והיה לי קשה שלא לדמיין מה במאים דוגמת ספייק ג'ונז, מישל גונדרי או וניה היימן היו עושים עם חומרי הגלם שעמדו לרשות איניאריטו.
סרטו של איניאריטו מתיימר לתקוף את הוליווד ולהציג אותה כמי שעסוקה בלייצר סרטים חסרי חשיבות, שהצלחתם נמדדת אך ורק על פי הישגיהם הקופתיים. אך מעבר לגימיק הצורני, שבעיקר מאפשר לבמאי לעוף על עצמו ולהראות לכולם למה הוא מסוגל, המתקפה הזאת אינה נעזרת בטיעונים מקוריים ו/או אמיצים במיוחד, אינה הולכת עד הסוף, והיא בטח ובטח אינה מציבה שום אלטרנטיבה בעצם קיומה.
"בירדמן" אולי עושה כאילו הוא בא לירוק אל תוך הבאר שממנה הוא שותה, אך העובדה שהוא עוד עשוי לגבור על "התבגרות" ולזכות באוסקר מלמדת שהחתרנות היא ממנו והלאה. והזעם הקדוש שמתדלק את מנועיו הוא בסופו של דבר לא יותר מתחינה חנפנית ומתרפסת של אמן בעיני עצמו שזועק "תאהבו אותי!". קצת פתטי אם חושבים על זה.
"בירדמן" ("Birdman"), במאי: אלחנדרו איניאריטו. ארה"ב 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו