חלום בלהות תקף אותי השבוע, ואני כבר לא זוכר אם בהקיץ חלמתי אותו או בשנת לילה טרופה. בחלומי אני חלק מקבוצת כדורגל. צעיר ורזה באיזה 30 שנה ו־30 ק"ג. והנה אנחנו עולים בקלילות אל כר הדשא ועורכים אימון שגרתי. אינני מזהה איש מחבריי לקבוצה, אבל כולנו באימוניות ובתספורות חצופות, ואנו יוצאים לספרינטים קצרים, יורדים לתרגילי מתיחה ומתעתעים עם ובלי כדור בקונוסים שהמחסנאי שלנו גנב ממע"צ, ועל הכל מנצח המאמן האגדי שלנו. אותו אני דווקא מזהה. המאמן הוא האיש והתסרוקת שכולנו הערצנו עוד כשחקן, וגם כעת, כעבור שנים, כולנו מקפידים להשתמש אך ורק בשמפו שלו. אפילו שאין אצלנו בעיה של קשקשים. ואז, פתאום, כרעם ביום בהיר, נעצר האימון.
שני ברנשים, לא ספורטיביים בעליל, אחד עם כרס קטנה וכיפה גדולה והשני עם ההפך, מתקרבים אל המאמן. מייד התקרבנו גם אנחנו, מנסים להקשיב לשיחה שמתפתחת ביניהם. ההוא עם הכרס הקטנה מניח יד סמכותית על כתפו של המאמן ואומר לו בטון של בעל בית שהגיע הזמן לגוון את ההרכב.
- "די, אלי, תשמע מה שאני אומר לך, תתקדם עם הזמן".
השני מדליק סיגרלה קטנה בניחוח וניל ומפרט: "אתה מבין שהקהל שלנו מחפש משהו חדש. למה אני לא רואה ב־11 שלך יותר אקדמאים? עקרות בית? נערי גבעות?"
"מה זאת אומרת למה?" מתפלץ המאמן. "כי זה לא מה שאני צריך בהרכב. מה אני אעשה עם אקדמאים או פמיניסטיות?! עם כל הכבוד, אני צריך מגן ימני ברמה! ההגנה שלנו מלאה חורים. ועוד חלוץ אחד! דחוף. זאת קבוצת כדורגל, פור גאד סטייק!"
"אתה מתעקש לא להבין, מה? פשוט חבל עליך", מסנן ההוא עם הכיפה, או אולי זה בעצם השני עם הכרס. אבל אלי אוחנה לא מתבלבל לרגע. הוא זוקף את קומתו, מה שמאפשר לפוני הנהדר שלו להתנחשל קלות, ואומר להם: "תקפצו לי!"
ואז כולנו עומדים מסביב, שחקנים צעירים באימוניות, ועוטפים אותו בהערצה ובתשואות. תמיד ידענו שהוא הכי גדול. כשהוא עשה גולים משום דבר, וכשהוא חזר עם גביע אירופה ישר לליגה השנייה בישראל רק כדי לעלות עם בית"ר. אבל עכשיו, עכשיו אנחנו עדים לאחד הרגעים הגדולים באמת של אלי אוחנה. כפיים.
כשהתעוררתי, שטוף זיעה קרה, אלי אוחנה כבר היה עמוק בהרכב הפותח של הבית היהודי. פוליטיקה היא כנראה בכלל לא מקצוע. בניגוד לכדורגל, לבישול או לפיזיקה גרעינית - לחברוּת בכנסת ישראל אין צורך בידע מקצועי, במיומנות או בניסיון. וכמו שאתה לא באמת צריך להבין איך עובד שמפו כדי לפרסם אותו, כך גם בעסק העלוב והעצוב הזה שנקרא שריונים.
למען האמת, הייתי יכול להיות הרבה יותר אדיש לכל העניין השולי הזה, אילולא זכיתי אני עצמי לקבל את אותה שיחת טלפון משריינת יום אחד לפני כן. התינוק שלנו השתעל והחום עלה, והיו שם איזה שלושה לילות בלי שינה, אבל אני בכל זאת לא הצלחתי להתאפק מלצחוק כשנציג המפלגה הציע לי מקום בעשירייה הראשונה. משוריין!
רק לפני חודשיים הסכמנו כולנו שלא לגמרי ברור למה היה צריך לפרק את הקואליציה הזאת, ולמה לנו עוד מערכת בחירות. כעת אפשר להסכים שככל שיש פחות תוכן ממשי, כך המערכה גסה יותר, נמוכה ומטומטמת עד אין קץ. תסלחו לי, אתם שם למעלה, אבל העם הזה הרבה יותר חכם ומורכב ממה שאתם חושבים עליו, ומגיע לו הרבה יותר מהרטוריקה העלובה שמציפה אותנו בחודש האחרון.
באופן אישי, יש לי המון כבוד לעשייה הפוליטית. בניגוד להרבה מחבריי בתקשורת, אני גם חושב שיש לנו לא מעט אנשים מוכשרים וטובים שעוסקים במלאכה. חלקם, אגב, עברו לכנסת מתחומים שונים ומשונים כמו עיתונאות, אקדמיה או ספורט - וזה בסדר גמור ואפילו רצוי. אבל לו רציתי לעזוב את עיסוקיי בעשרים השנים האחרונות ולפנות לעשייה פוליטית, אני מניח שהייתי ניגש לזה ביוזמתי ומתחיל מאל"ף־בי"ת. הייתי לומד קצת, ממשש את השטח ואת העשייה, ולא מוצנח למערכת כמו מרי פופינס רק כדי לעזור קצת בקמפיין, לקושש תשומת לב תקשורתית ולהפוך לעצם בגרון של חבריי הפוליטיקאים ה"אמיתיים".
כי זה, מר אוחנה, בדיוק מה שהולך לקרות לך בזמן הקרוב, אם עדיין לא הבנת. עד לבחירות יזכירו החברים רק את מעלותיך. ימחאו כפיים בכל פעם שתחבוש כיפה או תצטט פסוק בלי להתבלבל. אבל יום אחר הבחירות, אולי יומיים - תלוי בתוצאות, אתה יודע - הם יתחילו לשאול את עצמם מה פתאום הם נתקעו איתך. לפתע יעלו שאלות מן העבר: רגע רגע, יאמר פלוני, העניין הזה עם הכדורגל לא התרחש בעיקר בשבתות?! ואיך זה שהמסעדה הירושלמית החביבה עליו היא דווקא "קבליר" הלא כל כך כשרה? ולמה הוא לא מבין שאת החילוניות אצלנו מפקידים אצל השומר בכניסה?! שאל את איילת שקד, אם אתה ממש מתעניין.
אבל אוחנה הוא בכלל לא הנקודה. הנקודה היא הכבוד למצביעים, ולפוליטיקה כמקצוע וכשליחות. הנקודה היא שיקול הדעת שעומד מאחורי השימוש לרעה בכלי החשוב שמכונה "שריון", שניתן לראש הרשימה כדי לתקן עיוותים בבחירות הפנימיות, ולא כדי להשתולל כמו ילדה שגנבה לאמא שלה את קופסת האיפור.
באופן הכי אישי, מחמיא לי מאוד שמישהו חשב עלי ועל אלי אוחנה באותה נשימה. הייתי שמח להחליף איתו דאבל־פסים בכל מגרש שהוא היה בוחר. אבל אז, כשאני עוצר ושואל את עצמי מה באמת משותף לי ולו, ומה פתאום שורבטו שמותינו על אותו פתק, אני נבוך עד לשורשי שערותיי. המכנה המשותף היחיד - אם נתעלם לרגע מההתמצאות ברחבה - הוא המוצא. שנינו באים מרקע עדתי. אם לומר זאת בלשון נקייה, באפריקה קראו לנו "צפונים". וזה פחות או יותר כל מה שעומד מאחורי שירבובנו לחיל השריון של המפלגה, לצד שמות נוספים כמו עדן הראל (אחלה מרוקאית) ויהורם גאון (סתם ספרדי).
וכל זה עקום וגם די מכוער. זה מכוער כי הציונות הדתית מוכיחה שוב שהיא מוכנה לעכל מתינות דתית ואפילו מסורתיות קלילה, אך ורק כשהיא באה מצד מזרחים מלידה. הרי המזרחי הוא ממילא לא כך כך רציני ולא בנוי לעומק המתחייב מן הצביון בלה בלה בלה. תנו לו לעשות קידוש ולפצח גרעינים בכדורגל. אשכנזי מסורתי או דתי ליברלי, לעומת זאת, לעולם ייחשבו כ"ניאו־רפורמים" וכסכנה לעצם עתידה של היהדות.
בש"ס לפחות מודים שאין להם עניין בנציגים אשכנזים. הם מוכנים לספוג את חרפת הגזענות, ומכריזים "כאלה אנחנו". בבית היהודי, לעומת זאת, גם בוחרים רשימה חד־עדתית, וגם מסרבים לקרוא לילד בשמו ומחפשים איזה פרענק תורן. הכל כדי לתבל את התבשיל התפל או למרק את המצפון. רק לא להתנצל!
(איור: עציון גואל)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו