"מה???!!!" זה הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מהפה כשחברה בישרה לי השבוע בטלפון, רגע אחרי שהזמנתי אותה לארוחת שישי משפחתית אצלנו, שבעלה, חברנו הטוב - גבר מחוספס, לוחם קרבי, איש מערות שאפשר לסמוך עליו שיצוד עבורך חזיר בר ויגרור אותו בשיניו למדורה - הפך לצמחוני.
למעשה, לא בדיוק "הפך" לצמחוני, ניסוח שמרמז לכך שהשינוי הבלתי צפוי חל אצלו לאחרונה; הוא צמחוני כבר חצי שנה, אבל רק עכשיו - כשארוחת ערב משותפת עלתה על הפרק - עידכנו אותנו. לנוכח גודל המהפך שבו מדובר במקרה הזה, כבר היה עדיף לשמור את היציאה מהארון לשעת הארוחה, כשכולנו סביב השולחן, ולפתוח כמקובל ב"מממ... יש לי משהו לספר לכם".
מכיוון שלהכחשה במקרה הזה לא היה זמן (אני בחורה פרקטית וצריך לתקתק ארוחת ערב), ולהתמקחות בנסיבות האלה לא היה טעם, דילגתי ישירות לשלב האבל. אבל מה יהיה עכשיו. איך ייראו החיים שלנו. מילא ארוחות שבת, אותן עוד נשרוד איכשהו, גם ככה כולנו חילונים שלא עושים קידוש, הילדים יכולים להסתפק בתפריט של קורנפלקס עם חלב והזנחה רגשית. אבל מה יהיה עם הנסיעות לצפון.
הלכו הנסיעות האהובות לצפון. מסורת בלתי כתובה שהתגבשה בינינו במשך השנים, ובמסגרתה כל שנה, בחול המועד פסח, אנחנו נוסעים יחד צפונה, שתי משפחות ממרכז הארץ עם צידנית מלאה בבשר שיכול להספיק לסולחה בין חלקו הישראלי לחלקו הלבנוני של הכפר הערבי רג'ר.
נסיעות שמתחילות בכל שנה בסיעור מוחות כדי להחליט על שעת היציאה המדויקת, זו שתאפשר לנו לעקוף בחוכמה את הפקקים הבלתי נסבלים של החג - "בשעה 07:20 נפגשים בתחנת הדלק, אף אחד לא מאחר". מגיעים להחלטה בחשאיות ואז שומרים בסוד כמוס את התוכנית הגאונית. כל כך גאונית, שכבר בירידה לנתיבי איילון בבוקר מתברר שעוד חצי מיליון מטיילים חשבו בדיוק כמונו.
אבל מה הן כמה שעות בפקקים, כשבסוף הדרך מחכים שני הצימרים שלנו בצפון, שהם כבר מזמן קטנים למידותינו אבל ממוקמים מול נוף נהדר מעל הכנרת וביניהם כר דשא רחב, שכל מה שנשאר לעשות כשמגיעים זה לפרוק עליו חבורת ילדים מאושרים ולספור אותם שוב כשעולים חזרה לרכבים כעבור ארבעה ימים. וכמובן, להדליק מייד את המנגל.
ביום הראשון כולם עוד מתוחים ועצבניים, משחזרים בינינו כמו הלומי קרב את זוועות הפקקים ("אני לא מאמינה, ארבעים וחמש דקות עד הפנייה ימינה בצומת מגידו") - אבל לקראת היום השני כולם כבר שוקעים ברגיעה שקרובה לנירוונה, שלווה מוחלטת שבה אין כמעט צורך במילים מלבד "מי רוצה עוד שיפוד?"
אני יושבת עם כוס יין על המרפסת ומשקיפה באהבה על ילדיי תוקעים בעליצות עוד חצי פיתה עם טחינה וקבב. אף אמא בעולם לא היתה מאושרת כל כך מאז שפאינה קירשנבאום הצליחה לסדר לבתה ג'וב נחשק במועצת הבקר. על פי החשד, כמובן.
אל תבינו אותי לא נכון. אני מכבדת לגמרי את החלטתו של אדם קרוב להימנע מכאן והלאה מאכילת בשר, מטעמים מוסריים, בריאותיים או מכל טעם אחר שיבחר. ממש כפי שאני מכבדת את החלטתה של חברה אחרת להתנזר לא רק מבשר ומדגים, אלא גם מביצים ומחלב. וכמובן את אי הסבילות ללקטוז, שאובחנה אצל בתם של זוג חברים אחר. ואת העובדה שאצלך אחיינית אהובה במיוחד התגלתה לפני שנתיים רגישות לגלוטן. ואת בחירתו של חבר אחר שלנו, שגדל בבית מסורתי, להפריד באדיקות בין בשר לחלב, וזה למרות שהוא נשוי לאישה חילונית לגמרי אבל צמחונית, שבניגוד אליו כן אוכלת פירות ים. תשמחו לשמוע ששניהם אוכלים דגים.
עכשיו רק נסו לכנס את החבורה הזאת לארוחת ערב בלי להזדקק לגיליון אקסל. אם אני בכל זאת מתעקשת לשמור על קשר עם כולם, בהרכב כזה או אחר, הגעתי למסקנה שהאפשרות היחידה להפיק ארוחת ערב היא להרים טלפון לנאס"א ולהזין את חבורת הטרחנים הזאת בקפסולות של אסטרונאוטים.
לפחות הם לא מתגרשים, ניחמתי את עופר, שתהה בעצב אם מעכשיו נצטרך להשתרך בחול המועד לצפון עם בגז' עמוס בקופסאות שימורים. לא סתם שלפתי את הטיעון הזה דווקא. במסגרת השינויים והתהפוכות שחברים יכולים להמיט על ראשכם, זה באמת אחד התסריטים הכי גרועים: ברגע אחד מקיץ הקץ על החבורה הנינוחה שהייתם, ואתם מוצאים את עצמכם מכהנים, בלי שביקשתם, בתפקיד וויליאם שאבאס, ראש ועדת החקירה של האו"ם לעניין "צוק איתן". וכמוהו, גם אתם מואשמים באנטישמיות.
וזה עוד בשלב הנוח יחסית מבחינת הסביבה, שבו כולם שבורי לב. אין לדעת מה צפוי לכם כשהצדדים יתחילו בשלב ראשון להתאושש, ואז גם יתחילו לפרוח. פתאום חבר קרוב, איש שקול והגיוני בדרך כלל - יתחיל לבקר לעיתים קצת תכופות מדי במכון, יעטה על עצמו טי־שירטס צמודות מדי ביחס לגילו ויסתובב באופוריה בעיצומו של הסכסוך המדמם סביבו, כמו תייר מבולבל שלקה בסינדרום ירושלים.
לא פחות גרועים הם כל מיני תהליכים רוחניים בלתי צפויים שפוקדים חברים - שכמה שתרצו, כבר מאוחר מדי להיפטר מהם. מה לא עברתי בתחום הזה. סדנאות ויפאסנה, קואוצ'רים מפוקפקים, ידידים שהתגלתה להם תורתה של ימימה, חברה אחת אפילו ניסתה לפתות אותי פעם להצטרף אליה לסדנת חוקנים.
הכי גרוע היה חבר אחד, שבעקבות סדנה רוחנית של שלושה ימים התקשר לכל מכריו, אני ביניהם, כדי להתנצל על הדברים הנוראיים שאמר עליהם לאורך השנים מאחורי הגב. טוב, לפחות במקרה הזה אפשר לסגור על "חבר לשעבר". גם לי יש גבולות.
(איור: יעל בר)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו