חברים וחברות, קוראות וקוראים, הטור הזה הולך להיות חברתי. הוא חייב להיות חברתי, כי חברתי זה מה שהולך היום. כמו בכל מערכת בחירות, גם הפעם לא יהיה מנוס מאיזו מילה אחת בודדה שתזכה להבלטה חסרת פרופורציה, תתרבה ותשכפל את עצמה ותכבוש בטירוף את כל השיח הפוליטי. הפעם, אתם יודעים, זה הולך להיות חברתי. זה כבר קרה בעבר עם מילים - יקרות כשלעצמן - למשל "שלום", "עובדים", "ארץ ישראל" והיו גם ריקי מחדרה והזקנה מהמסדרון - שכיסו את עין הארץ כמו שנאמר על מכות מצרים. הקלישאות הנבחרות השתלבו בכל נאום, כרזה או ראיון; צצו מכל עבר כמו סיוט המטאטאים ב"שוליית הקוסם", התפשטו ללא בושה כמו בתקופה ההיא של הפרוזן יוגורט זצ"ל, וכמו בלהת הפסיפלורה, שגם לה - לא להאמין - היתה תקופת זוהר ויראלית שבמהלכה לא הפסיקו להציע לנו את ריר הגרגרים החמצמץ - בקינוח ובקינואה, בשמפו, בגלידה, במטהרי אוויר ובקרם לישבן התינוק. הניסיון מלמד שמגיפות מן הסוג הזה מסתיימות תמיד בטריקת דלת ובמיאוס. רגע לאחר ספירת קולות הימאים אי אפשר עוד לשמוע את המילים ההן, ואין דרך מכובדת לבטא אותן.
וזה חבל. כי חברתי זה באמת עניין חשוב מאוד. בדיוק כמו "שלום", ו"עובדים" וגם ריקי. הבעיה היא שהרבה יותר פשוט וזול להגיד שוב ושוב את המילה מאשר לעשות משהו בנדון. באופן הכי אישי, הריני מכריז בזאת שאין לי עדיין שמץ של מושג למי אני הולך להצביע. בכל הענווה, התמיכה האישית שלי במפלגה היא לא עניין של מה בכך. לא רוצה להשוויץ, אבל אין טעם להתכחש לעובדה שיש לי רקורד. בכל מערכות הבחירות האחרונות, המפלגות שתמכתי בהן נשארו הרחק מתחת לאחוז החסימה. אני לא מכיר רבים שיכולים להצביע על הישג דומה, וזאת הסיבה שהפעם אני עומד להיות הרבה יותר זהיר. המפלגה שאצביע לה - בסתר ובחשאי כמובן. הו, הנאחס! - תהיה זאת שתשכנע אותי שסדר היום שלה עומד להיות חברתי באמת. אחד הסימנים לכך תהיה העובדה שהם לא ירבו להשתמש במילה. כפי שיהודי מאמין נזהר שלא לגלגל על לשונו את השם המפורש, כך גם הם יישבו שבעה נקיים, ויטבלו במי קרח לפני שירשו לעצמם לפטפט עד כלות את הקדוש להם.
עולם חברתי הוא עולם שבו כספו של האזרח הקטן יקר בדיוק כמו אוצרותיו של בעל ההון, או הקופה הציבורית. אחד הסיפורים שאהבתי לאחרונה הוא המקרה של טכנאי שנסע לעשות תיקון קטן במועצה מקומית בצפון. כשסיים את העבודה הוא גילה שהחנה את רכב העבודה שלו במקום אסור, והפקח המקומי תקע לו דו"ח. ברגע זה המועצה היתה חייבת לטכנאי 500 שקלים על העבודה, ואילו הוא חייב להם 100. כעבור חצי שנה הוא עדיין לא קיבל מהם את שכרו, ועדיין לא שילם את דו"ח החניה, ובכל זאת היו שני הסכומים שווים. הפתרון לחידה המתמטית הוא פשוט עד כדי כך שאפשר לבכות: על האיחור בתשלום השכר המועצה תשלח התנצלות במקרה הטוב. על האיחור בתשלום הדו"ח, הטכנאי ישלם כפל קנס, והוצאות גבייה, ועם קצת מזל הוא והמועצה ייצאו "פיטים". האם יש מפלגה שמתכוונת לשנות את המציאות הזאת?! הלו?
בעולם חברתי יותר יש סיכוי ל"תספורת", לא רק לברוני גז וכרישי נדל"ן, אלא גם למשפחה קשת יום שהסתבכה בתשלומי המשכנתא. האם יש בסביבה מפלגה שהולכת לקדם את זה?
בעולם מתוקן הדברים אמורים להתנהל בדיוק כך. על פי השכל הפשוט והישר. מה הבעיה? הבעיה היא שאותו שכל פשוט וישר לא מבין כלום בכלכלה. בדיוק כמונו. באופן די מופלא, התחום היחיד שבו הישראלי מתנצל על בורותו, הוא הכלכלה. שיהיה ברור, יש גורמים בעלי עניין שמטפחים את תחושת הבורות הזאת. ההתנצלויות שלי ושלכם מכניסות להם כסף. לשם ההשוואה, הבה נזכור שלרובנו אין מושג ירקרק גם בספרות אירופית, בכדורגל מקצועני או בביטחון, אבל איש מאיתנו לא מרגיש צורך להתנצל. אנחנו פשוט קובעים, ובצדק, שבית"ר שיחקה גרוע מול הפועל, יו נסבו הוא סופר מצוין, וכוחות הביטחון הצרפתיים הם בדיחה.
רק כשמדובר בכסף שלנו, ובתחושה העמוקה שמשהו לא בסדר קורה איתו ועם הסיכוי להפוך את זיעת אפנו לדירת 5 חדרים במיקום סביר, רק אז אנחנו מתנצלים פתאום. "באמת סליחה. אני לא מבין כלום בכלכלה..." - העמדה האפולוגטית הזאת היא אינטרס עליון של המנוולים ששואפים להרחיב ככל האפשר את פערי ההכנסה. לכן הם בראו את שפת הקודים האזוטרית שבה נכתבים עיתונים כלכליים. לכן תלוש משכורת נראה כמו הירוגליף פרעוני עתיק. בעולם חברתי יותר, אני ואתה אמורים להרגיש הרבה יותר נוח להתווכח עם הבנק. עם סוכן הביטוח. ועם מנהלי קרנות ההשתלמות והפנסיה שמתעקשים לדבר מנדרינית כשמדובר על העתיד שלנו.
הנה דוגמה אחת מני רבות בנושא שכבר הבטחתי להרחיב בו. כידוע לכולנו העולם כבר ממוחשב, והמחשבים משוחחים זה עם זה מעל ראשינו וגם מאחורי הגב. לכן כשמישהו מאיתנו נפטר מן העולם חלילה, הנתון העגום הזה מוזן מייד במערכת ונועל חשבונות בנק וזכאויות. כל גוף שנהג להעביר כספים למנוח, מתעדכן מיידית וסוגר את הברז טוב־טוב. תנוח דעתכם, אפילו אגורה מיותרת לא תזלוג במקרה. אנשים תמימים נוטים לחשוב שבאותה מידה העובדה הפטאלית הנ"ל אמורה להגיע גם אל ביטוחי החיים של האיש, להפעיל אותם אוטומטית וגם את שאר חסכונותיו, לייעל תהליכים ואולי גם לשלוח עדכונים אל יורשיו השרויים באבל.
אבל לא, חברים! נא לקום ולהתעורר. בכל הנוגע לזכויות שלי ושלכם, אין מחשב ואין קידמה. בתפנית מפתיעה ויצירתית, ברגע שכסף אמור לזרום מהגופים הגדולים אל בעליו החוקי והקטן - כלומר בניגוד לחוקי הטבע - פתאום כולנו מתבקשים לחזור עשרות שנים לאחור. אף אחד לא מספר לך שום דבר מיוזמתו. עליך להגיע פיזית לכל משרד וסניף שבו אי פעם התנהל דבר מה, ולעבור מסכת ביורוקרטית שלא היתה מביישת את מיטב המערכונים של אפרים קישון. אתה תחתום על עשרות טפסים שאיש לא יעיין בהם, תעלה שתי קומות ותרד לארכיון, ובסוף יספרו לך שלמעשה החשבון הספציפי הזה לא פעיל כבר 35 שנה. אחרי שני סיבובים כאלה אתה עשוי לוותר מראש על מספר החשבון הבא, ולדבר הזה קוראים שיטת מצליח. כשהיינו צעירים יותר וגם תמימים, האמנו ש"שיטת מצליח" היא עניין ששמור לחומוסיות, לחנויות מכולת ולדוכני פלאפל. שטויות! המגרש הביתי של מצליח הם המשרדים הבוהקים והמשוכללים ששוכנים במרומי המגדלים של תל אביב. בעולם חברתי יותר, ליד הגרפים עם השפיצים, מאחורי גבו של המנכ"ל, מישהו גם יתלה את מאמר חז"ל "יהיה ממון חברך חביב עליך כשלך". האם יש בסביבה מפלגה שמעוניינת לקחת אותנו לשם?! האללללו!
(איור: עציון גואל)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו