אפשר לכתוב על "THE FALL" (משום מה ביס התעצלו לתרגם את שם התוכנית לעברית) שהיא תוכנית הטלוויזיה הכי טובה שאתם לא רואים. שבניגוד לכל מיני תוכניות אמריקניות, יש לנו כאן טלוויזיה בריטית במיטבה שלאמריקנים יהיה קשה מאוד לחקות, וגם אם יעשו זאת, בוודאי יצליחו לקלקל.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אפשר גם לכתוב על "THE FALL" שהיא פשוט הסידרה הכי טובה שמשודרת כרגע בטלוויזיה שלכם, אבל כל הסופרלטיבים הללו יפתחו דיון והשוואות. לכן העסק מיותר. מי שצפה בעונה הראשונה הבין שיש פה יצירה טלוויזיונית נדירה לימינו, מי שרוצה להצטרף לעונה השנייה שהחלה זה עתה מוזמן להשלים את העונה הראשונה ולהישאב אל תוך אחת הסדרות הבודדות, שכל פרק בה הוא מלאכת מחשבת לכתיבת טלוויזיה.
לכאורה העלילה קוהרנטית למדי. שוטרת מוצלחת (ג'יליאן אנדרסון, הלוא היא סקאלי המיתולוגית לדור שעוד יודע מה זה "תיקים באפילה") מנסה לצוד רוצח נשים אכזרי (ג'ימי דורנן שבקרוב יככב בגירסה הקולנועית של "50 גוונים של אפור", וחוץ מזה מדובר בדוגמן של קלווין קליין ובאקס מיתולוגי של קירה נייטלי), כשהתפאורה כוללת את בלפסט האפרורית ואת ההידוק של ה־BBC, שאחראית לסידרה הזו.
אבל "THE FALL" שומרת על מסורת בריטית מפוארת: קו ישיר עובר לו בין ארתור קונן דויל, אלפרד היצ'קוק והיוצרים של הסידרה המדוברת. העבודה הבלשית של סטלה גיבסון מזכירה היטב את העבודה של הולמס, לא רק בשל האווירה הבריטית הברורה אלא קודם כל כי כמו הולמס שפרץ מחדש את גבולות הז'אנר, הדמות בנויה כמו שבלשים גדולים בהיסטוריה של האמנות המודרנית כתובים: היא לא מסתכלת על התבניות, על הרמזים הברורים, אלא על מה שלא מסופר לה ולא מסופר לנו כצופים כל־יודעים. השיחות שלה עם הרוצח מובילות אותה, ממש כמו הולמס, לברוח מהתפיסה הבלשית, שעוקבת אחר מה שנאמר, דווקא אל מה שלא נאמר על ידי הרוצח שזה עתה שוחח עימה בטלפון.
"THE FALL" היא גם סידרה היצ'קוקית בדרך שבה היא משחקת בנו הצופים, המרותקים לספה בסלון או בחדר השינה. כן יש כאן רוצח, יש כאן סוטה מין, אבל יש כאן גם אדם שאין צופה אחד שלא יחוש לפרקים, ולו הקטנים ביותר, הזדהות עימו.
"איך הוא גורם לנו להרגיש ככה כלפיו", שואל כל מי שצפה בשני פרקים של הסידרה הזו, והתשובה היא אותה תשובה שהיצ'קוק היה נותן בסרטיו: בכולנו קיים היצר האפל הזה, זה שפרויד הגדיר אותו ובכך בעצם הכניס את כולנו אל תוך מקשה אחת של פראים, שבעזרת הגיבור הדמיוני בסידרה מגיעים לידי פורקן של כל היצרים שלנו. אנחנו רוצים מאוד שפיל ספקטור הרוצח ייתפס, כי אנשים רעים צריכים להיתפס ולשלם מחיר, אבל עד אז הדמות שלו לא מאפשרת לנו להוריד את העיניים מהמסך.
אם לא הצלחתי לשכנע אתכם להקדיש את סוף השבוע הקרוב ל־11 הפרקים המעולים של הסידרה הזו, זה בסדר. אבל לפחות שלא תגידו שלא כתבתי שמסתתרת לכם במעמקי הממיר חתיכת קלאסיקה בריטית מודרנית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו