דבר אחד חייבים להגיד לזכותו של טור שבועי בעיתון: אף רגע מביך ושום מפח נפש לא יישארו ללא שימוש, מוטלים סתם כך על רצפת חדר העריכה של חיי היומיום. כולם יחכו בנימוס לתורם לשמש חומר גלם לסדנת כתיבה יוצרת.
ולא שהעליתי על דעתי שנושא כזה עומד להיקרות בדרכי, כשנכנסתי באחד הבקרים הסוערים של השבוע לקליניקה של פרופסור נחשב לרפואת עיניים לצורך בדיקה תקופתית. זה לא שמשהו בראייה השתבש באופן דרמטי, חלילה, אבל בזמן האחרון שמתי לב לכמה תופעות מינוריות ששווה אולי לברר.
טוב, האמת היא שאין תופעה גופנית שאינה מצדיקה מבחינתי בירור רפואי מקיף, ויפה שעה אחת קודם. כמי שמתגאה בתואר מוסמכת ברפואה מטעם עצמה, בתום הכשרה מפרכת של שנים בגוגל ובוויקיפדיה (כולל בחינות הסמכה בפורומים הרפואיים של "תפוז"), אין בעולם סימפטום קל ככבד, שאני לא יכולה לצוות לו בתוך שניות - בווירטואוזיות מדהימה - דיאגנוזה רפואית שאין שום קשר בינה לבין המציאות. הציבור עדיין לא ער לזה, אבל עם הזמן אני מקווה לגייס את מאגר המידע העצום שלי כדי להתנדב לטובת אחרים. אני יכולה לכהן כרב פירר של הדיאגנוזות השגויות והמידע הרפואי המופרך.
במסגרת הקייס האחרון שאני מתגאה בו - רק כדי לתת לכם מושג באיזו מיומנות מדובר - הצלחתי לקחת מקרה שגרתי של בת חמש שעשתה ניסיון די נפוץ וגזרה לעצמה בסתר קצת מהפוני, ולייחס אותו (בתהליך אבחון מהיר) לתופעת לוואי נדירה ביותר של נשירת שיער בתגובה לתרופת מרשם סטנדרטית שהילדה קיבלה כמה ימים קודם. דיאגנוזה שהציתה לא רק גאווה מקצועית מוצדקת, אלא גם התקף חרדה נורא.
• • • •
טוב שההסבר האמיתי לקווצת השיער המסתורית שמצאתי מתגלגלת על השטיח בחדר הילדים התברר לפני שיצאתי להציג את המקרה הנדיר בכנס רפואת הילדים בשטוקהולם. יכולתי לזכות בעת ובעונה אחת בפרס וולף וגם בצו מעצר של האינטרפול על התחזות.
המקרה הזה מרשים, אני יודעת, אבל הוא ממש לא יוצא דופן. הוא בוודאי לא מתעלה על רגעי שיא אחרים בקריירה שלי כרופאה חובבת, כמו המקרה שבו אחד הילדים - לא אסגיר מי מהם, שכן כאשת מקצוע אני מחויבת לסודיות רפואית – קם בוקר אחד, כשהיה בן שנתיים או שלוש, הודיע שכואב לו הראש, הקיא על רצפת הסלון (דבר שילדים בגיל הרך עושים לעיתים קרובות כמפגן חיבה ספונטני לשטיח) - ומייד אחר כך עצם את עיניו ונרדם. רצף האירועים הזה הריץ אותי בשעה עשר בבוקר למיון ילדים באיכילוב בחשד - שמצאתי לו ביסוס מדעי מוצק בתגובה 76 של "אמא לתאומים" באחד הפורומים - לאירוע נוירולוגי. ואכן, בבית החולים התברר שהחושים החדים שלי דייקו שוב, ונדרשת במקרה האקוטי הזה התערבות רפואית דחופה. או כפי שרופאת הילדים במיון ניסחה את זה, מייד אחרי שסיימה לבדוק ביסודיות את הילד: "מממ... ניסית לתת לו אקמולי?"
החיים קצרים, ומספר המילים בעמוד מוגבל, ורק מסיבה זו לא אחלוק עימכם באריכות את אחר הצהריים ההוא שבו הילדה נשנקה מפופקורן, השתעלה וכיחכחה בגרון עד שהתאוששה בזכות תושייתי הרפואית - מזגתי לה כוס מים. זה רק כדי לפתח יומיים אחר כך שיעול חשוד. אני גאה לומר שבמקרה הזה הצלחתי, במאמצים, להניח לעניין בלי להיכנס להיסטריה. מייד אחרי בדיקה יסודית של מומחה לרפואת אף־אוזן־גרון לשלילת תרחיש של שאיפת גוף זר.
אם המומחיות שלי מרשימה מישהו מבין הקוראים, או אפילו מעוררת עכשיו השראה אצל איזה ילד או ילדה בפריפריה שחולמים על קריירה רפואית מפוארת כשלי - אני רוצה לומר לכם: גם אתם יכולים! זה אולי נראה קשה להשגה, אבל כל מה שצריך זה נטייה הורית בסיסית להיסטריה וחיבור מהיר לאינטרנט.
כפי שאפשר להבין, כשהתיישבתי השבוע בעצמי בכיסא המטופל מול רופא העיניים, הייתי מוכנה - או ככה לפחות חשבתי - לגרוע מכל. הפרופסור (באמת מומחה בתחומו) שמע את תיאור התסמינים, בחן את שתי העיניים מקרוב, הורה על בדיקות פשוטות כפרוטוקול סטנדרטי, אבל עוד קודם, ובלי להזדקק לכל אלה, פסק: "מה שאת מתארת נשמע לגמרי שגרתי אבל בלי קשר לזה ומטעמים קוסמטיים בלבד (כאן בא שינוי מסוים בנימת הקול - פחות ד"ר רוס ב"ER", יותר ירון פאר בערוץ הקניות), את יודעת שאת זקוקה לניתוח עפעפיים".
מי היה מאמין שמומחית מנוסה מסוגי תמצא את עצמה מופתעת כל כך מאבחנה רפואית - "מומחית לשעבר", צריך לומר לאור החלטתי הנחרצת להתנזר מכאן והלאה מרופאים ולפרוש לגמרי מהתחום. כלומר, זה לא שלפני זה לא הייתי ערה להשפעתם המצטברת של החיים על עפעפיי - השפעה טבעית ולחלוטין תואמת גיל - אלא שלתומי חשבתי, לפני שהרופא תקף אותי בברוטליות באמצעות המכשיר החד הידוע בשם "האמת", שיש לי עוד עשר או עשרים שנים לפני שתהיה לי סיבה מוצדקת אפילו לשקול התערבות רפואית. הנה לכם שאלה מעגלית שאין שום דרך לענות עליה: הייתכן שמצב העפעפיים שלי נעלם מעיניי? ואם כן, אולי זה בגלל מצב העפעפיים?!
"אז מה הרופא אמר?", שאל עופר, שמכיר אותי כבר יותר מדי טוב, מתוך התעניינות חלקית. הגשתי לו סיכום רפואי אחרון בעל פה, לפני שאני תולה את הנעליים: הבשורה הטובה היא שאני לא אמות מזה. הבשורה הרעה - קצת חבל.
(איור: יעל בר)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו