העיפרון, העט וגם המקלדת

התגובות הבולטות למתקפת הטרור הרצחנית בפאריס הן ויזואליות בעיקרן: עשרות מאיירים מרחבי העולם, שצפו באימה בסיוט האולטימטיבי שלהם קורם עור וגידים, השחיזו בתגובה את העטים ובראו שלל תגובות נגד מאוירות הנעות בין הלם ליגון, לזעם ולהתרסה. אבל גם כותבים רבים לא טמנו ידם בצלחת והביעו בדרכם, דרך שלל נגזרות המדיה, את תחושתם הקשה למראה המתקפה האגרסיבית של הטרור האיסלאמי הג'יהאדיסטי. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

באופן אירוני למדי, התגובה הבולטת ביותר היתה שתיקה רועמת – מישל וולבק, שהיה אמור לערוך מסיבת עיתונאים מתוקשרת ממש באותו יום לכבוד צאת ספרו החדש והפרובוקטיבי "כניעה" – דיסטופיה עתידנית המתרחשת ב־2022 ומתארת השתלטות איסלאמית על אירופה – הפסיק את קידום המכירות לספרו ועזב את פאריס ליעד לא ידוע. ברנארד מאריס, אחד ההרוגים במערכת העיתון, היה חברו הקרוב של וולבק. 

ואולם סופרים אחרים – סופרים, תסריטאים, קומיקאים – הביעו את דעתם בנחרצות. "הנה הצהרתי הקצרה לגבי האירועים הנוראים בפאריס: 'Vive Charlie Hebdo!'", צייץ הסופר סלמאן רושדי, שכזכור היה חשש לחייו בנסיבות דומות – ספרו "פסוקי השטן" שפורסם ב־1988 עורר עליו את זעמם של מוסלמים רבים, בשל הדרך שבה מוצגת דמותו של מוחמד, והאייתוללה חומייני אף הוציא פתווה המורה על הוצאתו של רושדי להורג. 

ג'יי.קיי רולינג בחרה להפנות את עוקביה לאיור מעורר ההדים שיצר רובן ל. אופנהיימר, שבו מתוך עיתון המושלך על הקרקע מבצבצת יד, אוחזת מכחול מוכתם בדם וזוקפת אל על אצבע משולשת; "לפעמים איור אומר זאת טוב יותר מכל כותב", הוסיפה רולינג ואגב כך הביעה את תמיכתה בקהילת המאיירים. כך גם עשתה הסופרת הקנדית מרגרט אטווד, שהפנתה לקריקטורת המחאה של רוב טורנו. הסופר הבריטי איאן מקיואן כתב בעמוד הפייסבוק שלו כי "האיסלאם הרדיקלי הפך למוקד משיכה עולמי עבור פסיכופתים", וכי "נקודות האור בלילה החשוך הזה היו התגובות המתונות בהתכנסויות ההזדהות השקטות ברחבי צרפת". 

"דת של שלום?"

הקומיקאי המושחז ריקי ג'רוויס עקץ ברשת בנימה אתאיסטית בכותבו "אם היית מאמין באלוהים כל יכול, הייתי גם מניח שהוא יכול לחולל את הרציחות שלו בעצמו", ואילו מי שמכנה את עצמו "אלוהים" בטוויטר סיכם זאת בתמציתיות כשצייץ "בזמנים כאלה הייתי שמח אם באמת הייתי קיים". 

כפי שקורה בדרך כלל במקרים טרגיים מעין אלה, הוויכוח לא נותר בגבולות המעשה עצמו אלא גלש מצד חלק מהכותבים לגינוי האיסלאם באשר הוא. "יורים על המאיירים שצחקו על מוחמד? זו בטח טעות; האיסלאם היא הרי דת של שלום", צייץ הקומיקאי והסופר ג'ים נורטון. "כל הנביאים שלי יודעים איך להתמודד עם בדיחות", הוסיף הקומיקאי והכותב מייקל איאן בלאק. 

מנגד, לא מעט כותבים ביקשו לבדל את עצמם מהכרזת ההזדהות הוויראלית "Je suis Charlie" שסחפה את הרשת, ואף הצהירו על התנגדותם לה, תוך שהם יוצרים דיון על גבולות חופש הביטוי. "עבור לא מעט אנשים, 'שרלי הבדו' פירסם בעקביות קריקטורות פוגעניות וגסות רוח, שלעגו לכל אשר נקרה בדרכן, מפוליטיקאים דרך האפיפיור ועד מוחמד", כתב הפובליציסט ג'יל לואולס במאמר שפורסם ב"ניו יורק טיימס", וציין כי למרות ההזדהות עם חופש הביטוי והיצירה, חלק מהקריקטורות שהתפרסמו במסגרתו לעולם לא היו מוצאות דרכן ל"גרדיאן", למשל, בשל פוגענותן; מנגד, ציין לואולס במאמרו את אלה שבחרו בדרך שלישית – "Je suis Ahmed" – סיסמה שהתפשטה בתגובה במחווה לאחמד מרבט, השוטר המוסלמי שנהרג בעצמו על ידי התוקפים. 

"אני לא שרלי, אני אחמד השוטר", כתב למשל הפובליציסט הלבנוני דיאב אבו ג'אג'א. "שרלי עשה צחוק מהאמונה שלי ומהתרבות שעליה גדלתי ואני נהרגתי תוך הגנה על זכותו לעשות זאת".