הכל התחיל כשאשתי אמרה לי שאני חייב לעשות משהו עם החיים שלי. האמת - צודקת. החיים שלי משעממים, הקריירה שלי תקועה, המעמד החברתי שלי מתנדנד, הכסף שאני מביא הביתה בסוף החודש לא מספיק לחצי חודש, ולצערי גם לא נפגשתי מעולם עם פאינה קירשנבאום. לא שזה היה פותר לי את הבעיות, אבל אולי היה משפר קצת.
ואז הודיעו על הקדמת הבחירות. הרגשתי שזה כנראה אות משמיים, והודעתי לאישה שזאת ההזדמנות, אני פונה לחיים הפוליטיים ומתמודד בפריימריז, יהיה מה שיהיה. היא נתנה לי גיבוי מלא ואמרה שיהיה מה שיהיה, יעלה כמה שיעלה, העיקר שיקרה מה שיקרה ושיקרה איתי כבר משהו.
במוצאי שבת, בזמן שצפיתי בטלוויזיה, ניסיתי על דרך האלימינציה להבין מה הייעוד שלי - מי אני, מה אני, ומה אני לא. אני לא שמאל, וגם לא ימין. אני לא יונה ולא נץ. לא עורב ולא טווס. אשתי אומרת שאני בעיקר בולבול. אין לי אידיאולוגיה סדורה, אבל מצד שני, למי מהמתמודדים בפריימריז יש? אידיאולוגיה היא משהו שנבנה אחרי הבחירות, בזמן שאתה יושב באוטו בדרך מתל אביב לירושלים.
תכלס, אני לא בן־גוריון ולא מנחם בגין, אני אפילו לא ציפי חוטובלי, אבל אני יודע שאנשים מחפשים מנהיג עם חזון. נכון שאין לי חזון כרגע, אבל יש לי חודש לאלתר משהו, ויש מספיק יועצים פוליטיים שיכולים לעזור. החלטתי לגייס יועץ תדמית והתלבטתי בין שלושה: אדלר, רהב וארד. דני רהב (אין קשר לרני), יואל ארד (שינה את שמו מאורדון) ורפי אדלר (יש מצב שהוא משלישיית אדלר, אבל לא קשור לראובן).
בחרתי ביואל ארד, כי הוא עשה רושם מקצועי וכי הצעתו היתה הכי זולה. בהמלצתו גייסתי גם יועץ פוליטי, יועץ שיווקי, יועץ פרסומי ומעצב שיער. היועץ הפוליטי קבע שבעקבות קמפיין הקידוש של "שישי ישראלי", אני חייב לקרוץ גם למגזר המסורתי, ולכן אני חייב למצוא איזה רב שייתן לי תעודת כשרות וברכה. חיפשתי בזאפ וביד 2, אבל כל הרבנים המשפיעים כבר סגרו עם מועמדים אחרים.
אמרתי לארד שאני אוהב את הכיוון של הביטחוניסט. מעיל רוח יושב עלי טוב, ואני גם אוהב טיולי ג'יפים. יואל טען שזו עשויה להיות בעיה למי שהשתחרר בדרגת סמל אחרי שירות רווי סכנות (נדקרתי מנעץ!) בשלישות הראשית.
בעשירייה הראשונה של הרשימה יש מקום משוריין לנשים, ובעשירייה השנייה שמורים מקומות לצעירים ולבני מיעוטים. הצעתי שארוץ בתור טרנסג'נדר בדואי צעיר, ככה אוכל לקבל שריון משולש: אישה, צעיר ובן מיעוטים, פלוס תמיכה של הקהילה הלהט"בית. הצוות לא התלהב ואמר שאני מתפזר וחייבים פוקוס.
היועץ האסטרטגי בא ביציאה מדהימה: שארוץ כמועמד אזורי. הסברתי לו שמעמדי האזורי בקרשים, ועם כל הצער שבדבר, הכי רחוק שהגעתי היה להיבחר לגזבר ועד ההורים של כיתה ד' 3 (וגם אז נחשדתי במעילה).
יועץ התקשורת החליט שנעשה סקר כדי להבין מה הציבור באמת רוצה. עשינו סקר. התברר שהציבור הישראלי מעוניין בשלום עם הערבים, ללא ויתורים, ובטח לא כואבים. זאת אומרת, ויתורים ברמה של "איי", אבל לא של "אאוץ'". לציבור נמאס מיוקר המחיה ומהטייקונים, הוא מעוניין לנסוע לחו"ל פעמיים בשנה, פעם אחת לפחות בחברת Low cost.
הצעירים הישראלים רוצים לרכוש דירת שלושה חדרים במחיר של שניים, ואלה שבבעלותם כבר דירה אחת, רוצים לרכוש עוד אחת אבל במחיר סביר. הישראלי הממוצע חרד מהמצב הכלכלי ומהפערים החברתיים, מודאג מדו"ח העוני והשחיתות, ויצביע למועמד שנתפס כנקי כפיים, אמין, כריזמטי, חזק, קשוח, שיודע אנגלית על בורייה, ושייצג אותנו בכבוד בעולם. בקיצור, כל מה שאני לא.
אמרתי לצוות שכדאי להכין רשימה של ג'ובים שאפשר להבטיח לחברי המרכז, אבל הם אמרו ששבועיים לפני הפריימריז כל הג'ובים הטובים כבר תפוסים. בלית ברירה החלטנו לתת פוש חזק על הסביבה הקרובה. הילדים מקובלים מאוד בצופים, ואשתי פופולרית בפילאטיס ובחוג הזומבה.
הזמנו בלונים, סטיקרים, עלונים ושלטים עם הסלוגן "מוש נותן בראש", והוצאנו את המתנדבים למשימות. אגב, הסיסמה "מוש נותן בראש" היא רעיון שלי. המטרה היתה למצוא משפט שהוא גם סלנג, גם רומז שאני בחור עם ראש, וגם אחד שיודע להיות אגרסיבי כשצריך, אפילו שלא קוראים לי מוש.
הבלונים והסטיקרים עשו את העבודה. בשמונה בבוקר כבר צילצלו מהרדיו האזורי והתלוננו שאנשים לא הגיעו לעבודה כי הם היו צריכים להתעסק עם הבלונים והסטיקרים. שמרתי על קור רוח ועניתי שלהתעסק בשטויות כאלה בשעה כה גורלית לעם ולמדינה זה קטנוני ולא רציני, ומייד טענתי שדבריי הוצאו מהקשרם.
בערב דילגתי בין ארבע־חמש בר־מצוות של פעילים, וקפצתי לכמה חוגי בית זריזים. אכלתי ספינג' במזכרת בתיה, עוגת שמרים במושב שורש, מלאווח בראש העין ומקלובה באבו גוש. עשיתי סלפי עם אנשים שאני לא מכיר והתקבלתי בקריאות "הו־הא, לא לחשוש, רק מושון ייתן בראש".
• • •
רגע לפני הבחירות גיליתי, לצערי, שאני מופיע בחלק מרשימות החיסול במפלגה. בתגובה מיניתי קבלני קולות במגזר הערבי וסגרתי דיל עם המועמד הרוסי. במאמץ אחרון העליתי בטוויטר תמונה שלי עם דגל בחצר של בית כנסת בשדרות רוטשילד בתל אביב, בתקווה לקבל קולות גם מהיפסטרים, גם מדתיים וגם מנאמני הר הבית.
בעיתון כתבו שאני התקווה החדשה אבל לא ברור של מי, ואתמול הצלחתי לעלות לדקה וחצי לשידור ברשת ב' ולהגיד שאני בא מהעם ומייצג את העם. הבוקר שוב יצאתי עם הפעילים לתלות בלונים על מכוניות, וברגע האחרון דחפתי גם איזו ברית מילה בצהריים.
זהו. עשיתי כל מה שיכולתי למען עם ישראל. עכשיו הבוחר יגיד את דברו.
(איור: טל לזר)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו