מתקשה להותיר חותם

"שקופים" הוא סרטו העלילתי השני של מושון סלמונה, שעוסק בניסיונותיו של צעיר בדואי מהדרום לגבש לעצמו תוכנית לעתיד לאחר השחרור מהצבא. הדיון ב"שקופים" גורר עימו השוואות בלתי נמנעות לשני סרטים.

הסרט הראשון שמתבקש להשוות אליו את "שקופים" הוא "וסרמיל", יצירת הביכורים המוצלחת יותר של סלמונה מ־2007, שהתרחשה גם היא בדרום הארץ, ושהתחקתה אחר כמה דמויות משולי החברה. הסרט השני הוא "שרקייה", סרטו המצוין ומלא העניין של עמי ליבנה מהשנה שעברה, שהקדים את "שקופים" בכמה חודשים טובים והיה לפיצ'ר הישראלי הראשון ששם במרכזו דמויות בדואיות.

"שקופים" רחוק מלהיות סרט רע, אך הוא בהחלט טוב פחות משני הסרטים שהוזכרו לעיל. הדמויות שלו אינן חדות, מעניינות או מקוריות מספיק, הקונפליקטים שמעסיקים אותן משומשים מדי, והמהלך העלילתי שמוביל אותן לשיא הדרמטי בסוף המערכה השלישית - מתנהל בדיוק כפי שהייתם מצפים שהוא יתנהל.

גיבורו של הסרט הוא ראיד (מוחמד שלבי), משוחרר טרי מצה"ל שחולם לפתוח מסעדת דרכים בסגנון בדואי. תוך כדי ניסיונותיו הנאיביים וחסרי הסיכוי לממש את תוכניתו, הוא מתאהב בנופר (בת חן סבג), תלמידת תיכון יהודייה שיוצאת עם בן דודו הפושטק והנתון בחובות, סלימן (אדם אל־הוזייל הכריזמטי).

זהו סיפור מינורי, שמסופר בסגנון מינורי. סלמונה והצלם שלו, דניאל קדם, אמנם מיטיבים ללכוד את עולמם המדברי והמאובק של גיבוריהם, אך הדיאלוגים היומיומיים ונטולי הברק שעליהם נסמך התסריט אינם מצליחים לגרום לשום דבר מסעיר להתרחש, והדמויות עצמן נותרות נעולות ולא מוסברות. מהרגע הראשון ברור שלראיד הפאסיבי והשתקן אין שום סיכוי להצליח - לא ביוזמה העסקית שלו ולא בשאיפותיו הרומנטיות, ומהרגע הראשון ברור שבסיפור הזה לא יהיו מנצחים. רק מפסידים. "שקופים" אולי מבצע את עבודתו ביעילות ובמקצועיות, אבל בדיוק כמו הגיבור שלו, הוא מתקשה להותיר חותם.