הורגת ברכות

"הנעדר" היא הפרעה קשה לשיגרת החיים. הופעתה של דרמת המתח של ה־BBC בתחילת 2015, כך, ללא אזהרות מוקדמות, תגרום לכם להזדקק לשמונה שעות היעדרות מהחיים. שמונת פרקיה של הסידרה הם דרמה מצמיתה שלופתת בגרון ולא מרפה. עבודה? משפחה? זוגיות? הם יצטרכו לחכות. מסצנת הפתיחה ועד לכתוביות הסיום, "הנעדר" שורטת את הלב ולא מאפשרת להתרכז בשום דבר אחר (בחיי שניסיתי). לו היתה ספר, הייתם מתחילים לקרוא אותו מהעמודים האחרונים. לו היתה סרט, הייתם מריצים אותו לסוף. מזל שהיא יצירה טלוויזיונית - עמוקה, מותחת ומהפנטת - שאפשר לגמוע בבית בסוף שבוע אחד. בקיצור, אם השנה אתם מתכוונים להשקיע רק בדרמה אחת, יש לנו כבר זוכה.

ג'יימס נסביט ("ג'קיל", "רגליים קרות") מגלם את טוני יוז, בריטי נשוי באושר ואב לאוליבר בן החמש. במהלך חופשה משפחתית בצרפת, על רקע משחקי גביע העולם של 2006, נעלם אוליבר מתחת לאפו של אביו. תעלומת ההיעלמות והשלכותיה על יוז ועל אמילי אשתו (פרנסס אוקונור), מלוות את הסידרה הנעה על ציר הזמנים שבין ההיעלמות לבין ההווה, המתרחש ב־2014 עתירת הטכנולוגיה. הדרמה הפסיכולוגית עוקבת אחרי ההורים ואחר הבלש המופקד על התיק ומלווה את המצוד אחר החוטף או החוטפים. רמזים הנשתלים לאורך העלילה מבהירים שיש דברים מעבר לנראה לעין - לא מדע בדיוני ולא זומבים, תודה לאל - ובעת הרכבת חתיכת הפאזל האחרונה אי אפשר לחוש הקלה, אבל גם לא רמייה. היוצרים לא עבדו עלינו, הם הוליכו אותנו עד לפתרון, שהיה שם כל הזמן, מולנו.

דרמה על החרדה הקמאית של כל הורה, שילדו ייעלם יום אחד, היא לכאורה בחירה קלה. בפועל, "הנעדר" היא הרבה יותר מדרמה על פשע מחריד: היא דרמה על בני אדם, המספרת סיפור על התמודדות עם הנורא מכל. המשחק העוצמתי של נסביט ואוקונור הופך את "הנעדר" לחוויה רחוקה ממחוזות המלודרמה. השניים מעוררים הזדהות ואמפתיה, ובלתי אפשרי לא לכאוב את כאבם. הדמיון בין "הנעדר" לבין "ברודצ'רץ", גם היא בריטית ובמרכזה גופת ילד בן עשר, מתחזק לאורך החקירה, ומגיע לשיא בסיום. אפשר לקוות שבגירסה האמריקנית - אין ספק שתהיה כזו - גם כאן יוכרז סוף שונה.

•   •   •

הצלחה עם רגליים

אולפן שישי, ערוץ 2, שישי, 20:00

דינה דואדי היא אישה עיוורת. הדרך שלה להגיע לכתבת צבע ב"אולפן שישי" חייבת לעבור דרך אחת מהתחנות המקובלות: בקשת עזרה מהארנק הרחום של כולנו, או הישג יוצא דופן המבדיל אותה מבעלי נכות דומה. ויש גם דרך שלישית. אילן לוקאץ' בחר ללוות את דואדי לא בגלל האתלטיות שלה (דואדי רצה, צונחת ומטפסת על הרים להנאתה) אלא בגלל עיסוקה: דואדי היא "הרפלקסולוגית העיוורת של המפורסמים". היא נוגעת בכפות רגליהם של צופית גרנט, יעל אבוקסיס, חיים כהן ואחרים. והיא עיוורת! בינגו!

מה שאמור היה להיות אייטם זניח בגיא פינס, הפך לכתבה שלמה באולפן שישי. לוקאץ' לא פיספס אף קלישאה נבובה ("בחלומות שלה דינה רואה"), לא חסך את החיבוק מהסלב הראשון בישראל, פרס - ולא דילג על אף סצנה בנאלית בדרך לייצור מסמך תיעודי חסר טעם וריח. המסקנה: כדי לקבל זמן מסך בחדשות 2 כדאי להתקרב לרגלי מפורסמים. הצעה לשבוע הבא: הסייעות בצהרונים של ילדי הסלבס. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו