זהו זה, בליכוד "כיבוי אורות, החגיגה נגמרת, שלום לכינורות". בנימין נתניהו הביס את דני דנון ובידיו שני מקומות שישריין למקורביו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לפי מניין חלקי של הקולות, אין הפתעות. יולי אדלשטיין ראשון או גלעד ארדן? למי זה חשוב באמת מלבדם? אם יש עניין ציבורי במיקום של המועמדים, הרי הוא בהתייחסות לשלטון החוק. משה (בוגי) יעלון יצא גבוה, אבל פחות מהראוי מפני שכיבד את החוק; ואילו מירי רגב - שיש ביניהם דם רע מהשנים שלבשו מדים - חדרה לצמרת אחרי שגייסה את ועדת הפנים למען שמעון גפסו העומד לדין בעבירות חמורות ותקפה בחריפות את בג"ץ.
ברגע שנכתבות שורות אלה אין תוצאה סופית. לליכוד רשימה צפויה. אין חידושים; יש שרים מוצלחים וגם מועמדים בעייתיים במיוחד שיבואו מן המחוזות, ויש יכולת עשייה מוכחת ברמת שרים (יעלון, ישראל כץ, ארדן ואחרים) ואין הגנה מספקת לעליונות שלטון החוק.
עוד כמה ימים וגם העבודה־התנועה והבית היהודי יסיימו את הליך הבחירות המוקדמות המתיש, ואז תתחיל מערכת הבחירות העיקרית.
לליכוד ניתנה הזדמנות פז. הסיבוך בישראל ביתנו ובש"ס - עם התרגיל של אריה דרעי ובלעדיו - מעניק לנתניהו הזדמנות להחזיר חלק מבוחריו המסורתיים למפלגתו ולהגדיל את סיעתו. מעקב מרתק.
שאר האירועים בשלב הנוכחי הם מענה לנטייה האנושית לעסוק ברכילות. אל הבית היהודי זורמים רבים המבקשים להתמודד. זו הוכחה לצפי כי הסיעה תתרחב, אך הוא מביא בכנפיו לא רק אישים ראויים אלא גם אופורטוניסטים. לא אחת דווקא הם זוכים במקומות הנכספים.
גם ב"מחנה הציוני" - צפויות ידיעות מעניינות מי קם ומי נפל, ובעיקר מי ישמש כמוביל הביטחוני של המפלגה. שאול מופז? עמוס ידלין? יום־טוב סמיה? מעניין, לא יותר.
הוא הדין ב"יש עתיד" וב"כולנו". מי יישמט מיאיר לפיד? ומי יגויס על ידי משה כחלון? נותרו מקומות פנויים. בינתיים ניתן להשתעשע. כמו בתוצאות טוטו, כמו בהגרלת מפעל הפיס. לא באמת חשוב. נשוב אחרי הפריימריז.
תחזרו למרטין שלאף
הם נסקו בשמי הפוליטיקה הישראלית כמעט שלובי זרוע, ילדי הפלא שלה. "אח שלי" הוא מונח מילולי של נפתלי בנט ויאיר לפיד, אבל מומש בפועל כבר לפני שנים רבות בפי אריה דרעי ואביגדור ליברמן.
היו ביניהם מחלוקות, אבל שיתוף הפעולה גבר וכיסה על חילוקי הדעות. המיזם האחרון שלהם היה הצבתו של משה ליאון כמועמד לראשות עיריית ירושלים. הם תמכו במי שחשוד עתה בחקירת השחיתות הסיטונית בישראל ביתנו.
השבוע החלה גם נפילתם שלובת הזרוע. מפלגותיהם הידרדרו בסקרים בשיעורים חסרי תקדים בפוליטיקה. ש"ס של אריה דרעי קרובה למשוכת אחוז החסימה. ישראל ביתנו של ליברמן התכווצה כדי 60 אחוזים מכוחה. ד"ר עוזי לנדאו פרש בהבינו כי אין לו מקום ברשימה לכנסת ה־20 לא רק מפני שליברמן רחק מרעיון ארץ ישראל השלמה אלא גם, ובעיקר, מפני שאין בה מקום מרווח כבעבר.
לא ברור אם הקריירה של דרעי וליברמן קרבה לקיצה. אין דבר כזה בישראל שבה כל פוליטיקאי הוא כעוף החול. שמעון פרס שקע בבור תחתיות של לעג ציבורי והמריא לראש הפירמידה, ואריאל שרון נחשב מחוסל אחרי מלחמת לבנון הראשונה ונסק לראשות הממשלה. אך המכה שניחתה על דרעי וליברמן אנושה.
אין סיבה לצהול. בתחילת דרכם לפני כ־20 שנים התקבלו בזרועות פתוחות. הממסד הישראלי, והחברה בכללה, רצו לראות בהם את מימוש "כור ההיתוך" של חזון קיבוץ הגלויות. הוא מרוסיה וחברו ממרוקו, והנה "מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".
הרצון הטוב של אז היה נותר על כנו אילו נהגו כמנהיגים ראויים ולא עסקו בקומבינות ציבוריות ופליליות. אך הם הקימו מפלגות שמבחינת המבנה - בניגוד לאופי רוב חבריהן מן השורה - דמו למשפחות פשע. זה חלק מהתמונה הפלילית החדשה הנחשפת בישראל, וכמותה התגלתה במסכת ההונאה והשוחד בפרשת הולילנד: לא עוד קבוצות עברייניות קטנות הנוטלות שוחד במסתרים אלא ארגוני ענק, שכולם יודעים על כולם וגוזלים את הקופה הציבורית לאור השמש.
האם פירוש הדבר שראוי לחתור לסיים את פרקן של מפלגות מגזר אלה? עדיף, אבל לא בהכרח. אם הן משכנעות עדיין אזרחים הגונים להצביע להן, אפשר שיש בהן צורך. אך ברור שלמענן ולכבודן דרעי וליברמן אינם הדמויות המתאימות לעמוד בראשן. גם אם הם נוהגים בהן כבעלי הבית, כבתוך שלהם.
שלשום בערב חשפה הטלוויזיה תמונה מכוערת של הסתה נגד אלי ישי בחזית ביתו של דרעי. "בוגד", הם צרחו, וזו רק ההתחלה. זו חרפה מביכה. הם אינם בולמים אותה מפני שדרעי לא התכוון לפרוש. הוא רוצה לחזור. רצונו לחזור לראשות ש"ס יגבר ככל שיקרב יום הגשת הרשימות לוועדת הבחירות. צריך מזל רב כדי שה"גמביט" שלו ייכשל ויישאר אזרח פרטי העושה לביתו.
ליברמן ודרעי ייטיבו עם הציבור התומך בהם אם יחזרו לחסות בצל כנפיו של מרטין שלאף ולהשתתף בחגיגותיו כדרך שנהגו עד שובם לפוליטיקה. מגיע להם לנסוע אליו. גם לציבור מגיע.
הם כמעט באו לעולם הפוליטי ביחד. יש להם הזדמנות לפנות את הזירה ביחד. "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?" ובלתי אם הסתלקו?
בין ירי לנתב"ג - לחרם
הדיפלומטיה האמריקנית־ישראלית רשמה לעצמה הישג, שמועצת הביטחון לא קיבלה את ההצעה להכיר בפלשתין כמדינה לכל דבר. מארה"ב נחסך הצורך להטיל וטו. בירושלים נשמו לרווחה. למען ישראל, לנוחות האמריקנים. רק שזה ניצחון פירוס. במקום החלטה מילולית בעייתית באו"ם יצוץ הסכסוך הישראלי־פלשתיני בדיוני בית הדין בהאג. מן הפח אל הפחת.
הפלשתינים בהנהגת אבו מאזן חומקים מהסכם שלום עם ישראל. גם בנימין נתניהו אינו מעוניין בפיתרון של שתי מדינות לשני עמים. רק שבעוד הקיצונים בליכוד ובבית היהודי תובעים בלשון פופוליסטית לספח שטחים ביהודה ובשומרון , ועלולים לזרז בלשונם חסרת האחריות את חרם העולם על ישראל - נתניהו מנסה לעכבו במתק שפתיים. הבעיה היא שגם הלשון הרכה הקוראת לחידוש המשא ומתן הגיעה לקיצה.
שני הצדדים גרמו לריק בזירה המדינית, אבל אירופה עוינת באורח חד־צדדי את ישראל ורואה בה אחראית למיסוך האופק. יש ביבשת הישנה רבים התומכים בישראל, אבל הם דוממים. אירופה מוכת שיתוק. היא חשה שמסוכן להכעיס את המוסלמים בפאריס ובהאג ובברלין (לפי דיווח של נשיא הטכניון הפרופסור פרץ לביא, אימה כזאת מטילים המוסלמים גם באקדמיה האמריקנית).
מנגד, המחנה הגדול של תומכי הפלשתינים נחלק בין תמימים המאמינים בצדקת עניינם לבין מי שהם אנטישמים זדוניים. אלמלא כן לא מובן כיצד אינם רואים את חלקו של אבו מאזן באחריות לשיתוק המדיני, ומטיחים את מלוא האשמה בנתניהו בלבד.
לרוע המזל, אבו מאזן הגיע למועצת הביטחון בתחילתה של מערכת בחירות לכנסת ה־20. במירוץ בין נתניהו לבין נפתלי בנט אין מי שיציע עתה מהלך ממותן וממוזג כדי להגיע להבנה עם אירופה המתקרבת בצעדים מדודים (אם כי איטיים) להחרים את ישראל.
למי שאינו מבין מה החשש, מוצע בזאת להתעמק בדרדור הרובל הרוסי. הסבר אחד הוא שירד מחיר הנפט, ורוסיה נקלעה לקשיים כלכליים, וזה נכון. הסבר אחר הוא שוולדימיר פוטין משלם את מחיר תוקפנותו באוקראינה, שנענית בחרם מערבי, וזה נכון, ואפילו מדאיג לישראל.
השבוע אמר לי משה (בוגי) יעלון בראיון כי אינו רוצה חלילה חרם, אבל בברירה בינו לבין ירי מרגמות על נמל התעופה בן־גוריון הוא מעדיף את החרם. גם זה נכון, אבל בין שתי האפשרויות משתרע מרחב ענק, והממשלה בקשיחותה אינה מתאמצת דייה להתמקם בו. לא עכשיו. אחרי הבחירות. אבל מייד אחרי הבחירות.
ג'ימי הופה שלנו?
צפיתי שלשום בדיווח בערוץ 2 שבו נראים אלפי עובדי התעשייה מובלים כצאן לקלפי של הליכוד בפקודתו של חיים כץ. ראיתי את המשגיחים, שאינם מרשים להם להתראיין. שתיקת הכבשים. זה מעורר סלידה.
מעליב לראות כיצד פוליטיקאים מתרפסים בפני כץ. היכן כבר ראיתי זאת? בימים של ג'ימי הופה באיגודים המקצועיים המושחתים של אמריקה? ביומני הקולנוע (טרם היתה טלוויזיה) בהם דיווחו על הבחירות בבריה"מ בהן 99 אחוזים הועמדו כך בתור לקלפי והצביעו בעד המפלגה הקומוניסטית?
כל ה"דילים" מכוערים. כל הניסיונות להשתלט על מפלגה בלתי ראויים. מכעיס גם שיותר מתנחלים מצביעים בפריימריז של הליכוד מאשר שיעור תמיכתם במפלגה בבחירות הכלליות. בכל זאת הדברים אינם דומים. התארגנות בלתי ראויה של מתנחלים נשענת על תפיסת עולם, ואילו עדר עובדי התעשייה האווירית הוא מחזה המבייש את מנהיגיו ומשתתפיו, ובמידת מה גם את חברי המפלגה, שאינם מעיזים לשים קץ לתופעה אלא צופים בה באדישות מדי מערכת פריימריז.
לכל איש יש שם
עוזריו של בנימין נתניהו פועלים למחוק מקרבת שמו את הכינוי "ביבי". מקורביו של יצחק הרצוג נאבקים לסלק ממנו את "בוז'י". פעם כיכב בזירה הפוליטית מישהו בשם דוד בן־גוריון. בעיתונים ובראיונות כינוהו ביג'י, ולא התרעם. ה־BG לא מנע ממנו לכהן כראש ממשלה מהקמת המדינה עד 1963.
נכון, "לכל איש יש שם", כלשון המשוררת זלדה, וזכותו שלא יוסיפו או יגרעו ממנו. עם הקמת מפלגת העבודה הישראלית כינו אותה בעיתונים בראשי התיבות מע"י. גולדה מאיר טילפנה אל גרשום שוקן וביקשה ש"הארץ" יחדל. המילה מע"י נושאת בחובה רמז סמוי של מעי עיוור או מעי גס, אמרה, ומכל מקום שמה של המפלגה הוא "העבודה".
שוקן נענה לפנייתה. יהיה מספיק על מה לריב איתה, אמר, לא צריך דווקא על בקשתה הלגיטימית. המונח מע"י נמחק מהנוף הלשוני של הפוליטיקה הישראלית. הוא נעדר גם עתה כאשר בוז'י (שימוש אחרון בכינויו) עומד בראשה.
מי גנב לביאליק?
הפרופסור זיווה שמיר משמשת ככוהנת הגדולה של שירת חיים נחמן ביאליק. בשבוע שעבר ראיינתי אותה ב"ערב חדש" לרגל צאת ספרה "מעל כל במה - ביאליק והתיאטרון".
פרק התיאטרון בחיי המשורר הלאומי עלום. מעטים יודעים כי שלח ידו גם לכתיבת מחזות. יום אחד שמעה שמיר מפי הפרופסור דב סדן, שביאליק כתב מחזה מקראי באורך מלא על שלהי תקופת דוד המלך. אך כתב היד אבד לנצח נצחים. מניין לו? סדן שמר על זכות השתיקה.
ביאליק לא השאיר אחריו צוואה. ב־1934 יצא לניתוח באירופה ונפטר. אז בחשו כמה ידיים של ידידים וסופרים ביצירותיו שטרם ראו אור.
התפתח מעין רומן בלשי מותח. שמיר הגיעה אל מנהל בית ביאליק המיתולוגי, משה אונגרפלד. זה שמע מפי הסופר שלמה הללס ב־1939 כי בין גנזיו של המשורר הלאומי נמצאה מחברת עם מחזה מקראי, שהאדמה כמו פצתה פיה ובלעה. חיזק אותו מי שהיה מזכירו של ביאליק יונתן פוגרבינסקי. הוא רשם "מסמך כמו משפטי" ובו גילה כי רק שניים - יהושע חנא רבניצקי ואשר ברש - שמעו מפי ביאליק על היצירה. אז לאן נעלמה? ומי גנב אותה?
עד שיום אחד נראה היה לשמיר כי פיענחה את התעלומה. היא עיינה בכתב עת ונתקלה במחזה מקראי חתום בידי סופר נודע אחר, שלא הגיע למעמדו של ביאליק. שמיר נועצה בעמיתיה, גם הם מומחים לספרות באוניברסיטה "ונתחזקה בי ההכרה שהטקסט שלפניי הוא המחזה האבוד של ביאליק".
בספרה החדש "מעל כל במה" הביאה דוגמה: "אחד המונולוגים במחזה שפורסם דומה דמיון מפתיע למכתב אהבה שכתב ביאליק לעלמה חיה פיקהולץ ב־1931". מכתב זה נתגלה במחקרה של שמיר שנים רבות אחרי שהמחזה פורסם על ידי הסופר החשוד. הוא לא ידע כמובן כי פיקהולץ קיבלה מכתב אהבה מביאליק, ששולב בכתב היד של מחזהו לפני שנעלם.
הסופר החשוד בגניבת המחזה לא נמנה עם המחנה הפוליטי של ביאליק. להפך, ביאליק תמך באגף המתון בתנועה הציונית וראה באשר צבי גינצברג (אחד העם) ובחיים ויצמן את מנהיגיו. לעומת זאת, הסופר החשוד בגניבה נמנה עם יריביהם וצידד במדיניות ציונית תקיפה מאוד. רק במחזה זה הביע דעות מתונות התואמות את אלה של ביאליק.
נדרכתי ושאלתי את שמיר במי מדובר. היא חמקה מתשובה. אין עדיין מספיק ראיות, שהוא אכן חיטט במגירתו של ביאליק לאחר מותו וגנב את המחזה המקראי. אבל מי זה? שאלתי בסקרנות, אפשר כבר לפרסם, הרי החשוד מת וגם צאצאיו כבר נפטרו ואיש לא ייפגע בהיוודע שמו, אבל שמיר שמרה בראיון על זכות השתיקה.
האורות באולפן הטלוויזיה כבו, ואז ניאותה לומר בשיחה פרטית מי הסופר החשוד בתנאי שאנצור את שמו בליבי. נדהמתי, מדובר ביוצר מוכר. כדאי שהציבור ידע, אבל שמיר בשלה: החקירה טרם בשלה לכלל אמירה מפורשת. שפתיי חתומות, לצערי.