כמו להרבה פוליטיקאים וח"כים ישראלים, גם לח"כ יעקב ליצמן מיהדות התורה יש אוסף פתקים, "צעטלך", בלשון הפוליטיקאים. על פתק אחד הוא שומר במיוחד. הפתק הזה מתעד את הסיכום של יהדות התורה עם מפלגת קדימה מ־2009 על כניסה ל"ממשלת לבני", בבחירות שבהן זכתה מפלגתה במנדט אחד יותר מאשר נתניהו, 28 לעומת 27.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ליצמן רשם על הפתק את עיקרי ההסכמות הקואליציוניות בין שתי המפלגות, הסכמות שלא מומשו מעולם. "ההבטחות הכספיות שקיבלנו שם היו יותר נדיבות מאשר הסיכומים עם נתניהו והליכוד", זוכר ליצמן, "הדבר היחיד שנשאר פתוח היה סוגיית ירושלים. הרבנים דרשו ממני שאוציא מלבני מכתב שהיא מתחייבת לא לנהל מו"מ על ירושלים. לבני, למרות רצונה העז להרכיב את הממשלה - ייאמר לזכות היושרה שלה - סירבה". ליצמן הלך עם נתניהו, שהצהיר בכנסת שלעולם לא ינהל מו"מ על ירושלים, וסייע לו להקים את ממשלתו השנייה.
לבני - שתקה, הרצוג - שתי בירות, נתניהו - יציב בעמדתו, ליברמן - דרך הפוכה, לפיד - מפלגה חצויה, דרעי - חידה, ישי - איים בפרישה // צילומים: דודי ועקנין, יהושע יוסף, אורי לנץ, יונתן זינדל, קוקו, ליאור מזרחי
ליצמן סיפר על כך לחברי כנסת מהליכוד בדיוק לפני שנה, בדצמבר 2013. באותם ימים אימצה ועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק פרטית של ליצמן, שכונתה "חוק סינדול ירושלים". שרי הליכוד והבית היהודי הצביעו בוועדה בעדה. לבני, שרת המשפטים שהיתה אחראית למו"מ עם הפלשתינים, רתחה מזעם. היא הודיעה לנתניהו שתעזוב את הממשלה אם ההצעה לא תיקבר.
נתניהו ידע שהצהרות לחוד והתחייבויות בינלאומיות לחוד. הוא ירש מקודמיו את סעיף ירושלים בהסכמי אוסלו, שקבע כבר ב־1993 שהצדדים ידונו בסוגיית ירושלים במו"מ על הסדר הקבע. הוא החליט אפוא שלעת ההיא - שלמות הקואליציה חשובה יותר. כש"חוק סינדול ירושלים" הגיע לקריאה ראשונה במליאה, עזבו הח"כים של הליכוד והבית היהודי את אולם המליאה ולא תמכו בו. הצעת החוק נפלה. הפעם היה זה תורו של ליצמן לרגוז.
• • •
עכשיו בחירות, ובוויכוח המתלהט סביב השאלה אם ומי יחלק את ירושלים, קשה יותר ויותר להבדיל בין עובדות לבין תעמולה. אין מחלוקת על כך שמאז ממשלת רבין השנייה והסכמי אוסלו, כל ראשי הממשלה מדברים עם הפלשתינים ועם ארה"ב על ירושלים. המציאות הבינלאומית שכפו עליהם אדריכלי אוסלו מביאה אותם לכך, מי מרצון ומי מאונס. אחרי אוסלו ירושלים אינה עוד טאבו.
השאלה האמיתית לכן היא לא האם מדברים על ירושלים, אלא מה מדברים עליה? עד לאן כל אחד מראשי המפלגות שמעלים עתה את ירושלים על ראש מערכת הבחירות שלהם, ולחלופין מצניעים אותה, היו נכונים להרחיק לכת? מי מהם מוכן היום או היה נכון בעבר לחלק את ירושלים או לוותר על חלקים ממנה? ומי דבק בעמדה הישראלית המסורתית, שעל פי סקרי דעת הקהל זוכה עדיין לרוב בציבור היהודי, נגד חלוקת ירושלים וויתורים בבירה?
אבו מאזן, בוש ושרון // צילום: אי.פי
כותבים זיכרונות
שבעה ראשי מפלגות בהווה, שרובם כבר היו שם ומדברים עכשיו על ירושלים, רלוונטיים לצורך העניין. הם נדרשו לעמוד במבחן לא בעונת בחירות אלא ב"מאני טיים": ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראשי מפלגת העבודה־התנועה: ציפי לבני ויצחק הרצוג, יו"ר ישראל ביתנו ושר החוץ אביגדור ליברמן, ראש יש עתיד יאיר לפיד, יו"ר ש"ס אריה דרעי, ויו"ר העם איתנו אלי ישי.
התנהלותם של השבעה אינה מנותקת כמובן מקורותיהם ומעמדותיהם של שלושה ראשי ממשלה שליוו אותנו בעשור וחצי האחרונים: אריאל שרון שנפטר לפני כשנה, אהוד ברק ואהוד אולמרט. השניים האחרונים הסכימו עקרונית ב־2001 (ברק) וב־2008 (אולמרט) לחלוקת ירושלים ואימצו למעשה את מתווה קלינטון, שמחלק את העיר דמוגרפית בין השכונות היהודיות, שיישארו בידי מדינת ישראל (גם אלה שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים מעבר לקו הירוק), לבין המדינה הפלשתינית העתידית שאליה יועברו השכונות הערביות.
ספרי הזיכרונות של אולמרט והנשיא בוש, כמו זיכרונותיהם של רבים מהמעורבים במו"מ, ובהם קונדוליסה רייס, גלעד שר, שר החוץ לשעבר שלמה בן־עמי ואנשי קלינטון, וכן מסמכי אל־ג'זירה ואתר ההדלפות ויקיליקס, מספקים לנו תמונה נאמנה למדי באשר לוויתורים המפליגים של ברק ואולמרט שנגדו את כל התחייבויותיהם לציבור הישראלי בעבר, אך נדחו הן על ידי ערפאת בקמפ דיוויד 2000 והן על ידי אבו מאזן במסלול השיחות החשאי שלו עם אולמרט ב־2008.
הנסיגה של ברק
מי שתיעד לאחרונה בספר חדש את המגעים החשאיים והגלויים בסוגיית ירושלים בין ישראל לפלשתינים בשנים 2011-1993 הוא החוקר ליאור להרס, ממכון ירושלים לחקר ישראל ("משא ומתן על ירושלים - עיון בתהליכי המו"מ הישראלי־פלשתיני בסוגיית ירושלים"). זהו ספר חובה לכל מי שרוצה להבין מי באמת היה מוכן לחלק את ירושלים וכיצד, ומי היה נחרץ לשמור עליה מאוחדת, גם במחיר המשך הוויכוח עם העולם. אהוד ברק,
למשל, נזכר בספר כמי שהיה נכון לחלוקת העיר העתיקה באופן שעל הרובע המוסלמי והנוצרי תחול ריבונות פלשתינית ועל הרובע היהודי תחול ריבונות ישראלית. ברק גם הסכים לאפוטרופסות פלשתינית על הר הבית, והיה מוכן לוותר על הריבונות הישראלית בשכונות הפלשתיניות החיצוניות במזרח ירושלים.
כשקלינטון שב לקמפ דיוויד ביולי 2000 מפיסגת G-8, ברק הודיע לו שהוא נסוג מהצעתו לגבי ירושלים כיוון שערפאת דחה אותה. אבל ב־28 בדצמבר של אותה שנה אישרה ממשלת ברק ברוב של עשרה תומכים מול שני מתנגדים ושני נמנעים את רעיונות הנשיא קלינטון, שמשמעותם היתה חלוקה של ירושלים לכל דבר ועניין, כבסיס להמשך המו"מ. ההחלטה התקבלה כשברק כבר היה פאסה מבחינה פוליטית, והבחירות לכנסת שבהן שרון ניצח כבר עמדו בפתח.
אריאל שרון, שהחליף את אהוד ברק, הירבה בהצהרות נאמנות לירושלים המאוחדת בירת ישראל וקבע שלא יהיה כל עיסוק בסוגיות הקשורות להסדר הקבע, ובכלל זה ירושלים. עם זאת, ממברקים של משרד החוץ האמריקני וממסמכים פנימיים של מחלקת המו"מ של אש"ף, שהודלפו בשנים האחרונות, עולה ששרון הביע באוזני בכירים אמריקנים נכונות להעביר שכונות קצה ערביות בירושלים לריבונות פלשתינית, ובתנאי שהמו"מ לא יוביל לחלוקה ממשית של ירושלים. שרון גם הדגיש, על פי המסמכים הללו, שלעולם לא ימסור את הר הבית, את הר הזיתים ואת עיר דוד.
התפטרות - ואז ויתור
מהלכיו של אהוד אולמרט בעניין ירושלים הם הרלוונטיים ביותר לימינו, מכיוון שכשרת החוץ שלו כיהנה שותפתו הנוכחית של יצחק הרצוג, ח"כ ציפי לבני, וכסגן ראש הממשלה שלו כיהן אלי ישי.
בראשית 2008 הודיע ישי לאולמרט שש"ס תפרוש מן הממשלה אם יתנהל מו"מ על עתיד ירושלים, ואולמרט הבטיח לו שנושא ירושלים "אינו עומד על הפרק במו"מ". ההבטחה לא עמדה במבחן המציאות: לבני, שאמנם ניהלה מו"מ בשני ערוצים מקבילים, האחד עם אבו עלא והאחר במסגרת 12 צוותי עבודה שהוקמו בעקבות ועידת אנאפוליס, נמנעה מלדון על ירושלים.
במסגרת ועדות המו"מ עסקו בכל סוגיות הליבה, למעט סוגיית ירושלים. מול אבו עלא לבני אף הקפידה להקשיב בלבד להצעות הפלשתיניות בסוגיית ירושלים ועל פי אבו עלא אף הבהירה: "אני לא אומר כלום. רק אקשיב".
אלא שבמקביל ניהל אולמרט ערוץ שיחות חשאי ישיר מול אבו מאזן. בספטמבר 2008, לאחר שכבר הודיע על כוונתו להתפטר מראשות הממשלה, אולמרט הציע לאבו מאזן שהשכונות היהודיות שנבנו בירושלים לאחר 1967 יישארו בריבונות ישראל (כולל הר חומה), בעוד השכונות הערביות יהיו בריבונות פלשתינית וישמשו בירתה של המדינה הפלשתינית. האגן הקדוש ובתוכו העיר העתיקה, כך הציע אולמרט, יוגדר כשטח נאמנות של חמש מדינות: ישראל, המדינה הפלשתינית, ירדן, ערב הסעודית וארה"ב.
בזיכרונותיו כתב אולמרט שאבו מאזן התחמק מתשובה, ולמעשה ברח. ליאור להרס, שחקר את התנהלות המו"מ בעניין ירושלים בספרו, אומר ל"ישראל השבוע" כי "לבני לא בהכרח ידעה בזמן אמת על הערוץ החשאי שבו הסכים אולמרט לחלוקת ירושלים. עם זאת, להרס כתב בספרו כי מסמכי השיחות מלמדים שהפלשתינים העלו את עניין ירושלים מול לבני ואף הציגו עמדות והצעות לגבי ירושלים כולל מפה". לבני אולי שתקה, אבל לא עזבה את החדר.
על פי להרס, כשהפלשתינים דיברו עם לבני על שתי בירות בירושלים כעיר פתוחה, לבני השיבה להם כי צורכי הביטחון מחייבים "גבולות אמיתיים" (כלומר גבול קשיח; נ"ש).
ציפי לבני עצמה נשאלה ישירות על ידי עיתונאים כבר בדצמבר 2005 אם תתמוך בנסיגה מירושלים המזרחית, והשיבה על כך כי "השאלה לא רלוונטית כרגע". גם ב־2009, בראיון שערך עימה ארי שביט ב"הארץ", לבני לא השיבה ישירות על שאלתו אם תחלק או לא תחלק את ירושלים, אלא הסתפקה באמירה כללית: "עמדת ישראל במו"מ היא ירושלים מאוחדת בדגש על המקומות הקדושים. במו"מ נמשכו הדיונים בחתירה להסכם".
"צריך להיות יצירתיים"
בוז'י הרצוג, שותפה של לבני לראשות העבודה־התנועה, אומר דברים מפורשים בהרבה. בימים אלה הוא אמנם מפזר הצהרות נאמנות לכותל המערבי, אבל בראיון ל"ידיעות אחרונות" בדצמבר 2013, מייד לאחר בחירתו ליו"ר העבודה, הבהיר הרצוג: "אני רואה את ירושלים כמשמשת שתי בירות פוליטיות: במזרח ירושלים בירת המדינה הפלשתינית ובמערב העיר - בירת המדינה היהודית..."
כשהרצוג נשאל אם ירושלים כולה תישאר טריטוריה ישראלית, הוא השיב כי אינו יורד לדקויות ולא מנהל מו"מ, והוסיף: "הכותל יישאר בידי ישראל. לגבי השאר צריך להיות יצירתיים".
גם קודמתו של הרצוג בראשות העבודה, ח"כ שלי יחימוביץ', תומכת בחלוקת ירושלים במסגרת הסדר קבע מדיני ברוח מתווה קלינטון. יחימוביץ' הצהירה על כך בדצמבר 2012 ואף הבהירה: "אני לא מגמגמת בנושא הזה". מצע מפלגת העבודה מבהיר כי "ירושלים על שכונותיה היהודיות היא בירתם הנצחית של העם היהודי ושל מדינת ישראל". הוא אינו מתחייב באשר ליתר חלקי ירושלים, ומציין כי "בעיר העתיקה ובאגן הקדוש יונהג משטר מיוחד אשר יביא לידי ביטוי את חשיבותו הבינלאומית של המקום ואת מעמדו המרכזי עבור שלוש הדתות. המקומות הקדושים ליהדות יישארו תחת שלטון ישראל".
ש"ס של אריה דרעי היא חידה בנוגע לשלמות ירושלים. על פי דברי הרב עובדיה יוסף בקלטת שפורסמה השבוע, דרעי הוא שהוביל את ש"ס לתמיכה בהסכמי אוסלו, שהכניסו לראשונה את ירושלים כסוגיה במו"מ.
דרעי עצמו תמך לפני שנה בהצעת "חוק סינדול ירושלים", והביע התנגדות להעביר חלקים מירושלים לרשות הפלשתינית בגלל הסכנה הביטחונית. אבל כאשר נשאל על ידי חגי סגל מ"מקור ראשון" לפני שלוש שנים וחצי, אם במצע הבחירות שלו הוא בעד או נגד חלוקת ירושלים, השיב דרעי: "אין לי פתרון לכל דבר. כשנגיע - נתמודד".
דרעי הבהיר כבר אז שהדברים יימדדו בראש ובראשונה מבחינה ביטחונית. הפלג של ש"ס בראשות דרעי מזוהה כיונה מדינית וכנץ ביטחוני, והוא מוקף עתה בחבורה שלפחות אחדים מאנשיה מוכנים לחלק את ירושלים: עדינה בר־שלום חברה במועצה הציבורית של יוזמת ז'נבה, שתומכת בחלוקת ירושלים ובהקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67' עם מזרח ירושלים כבירתה; יצחק סודרי, ממקורביו של דרעי ששימש בעבר דובר ש"ס ושידך עתה בין בר־שלום לבין דרעי, נמנה אף הוא עם יוזמי ז'נבה (סודרי, צריך לציין, עבד בעבר גם אצל אלי ישי וגם אצל נתניהו); וח"כ יצחק ועקנין מש"ס תומך ביוזמת ז'נבה, מבית מדרשם של ראשי שלום עכשיו, כ"בסיס להסכם שלום בסופו של דבר".
"דגל פלשתיני יתנוסס בעיר"
יאיר לפיד החזיק במפלגתו תומכים ומתנגדים לחלוקת ירושלים. יעקב פרי למשל, לשעבר ראש השב"כ, עמד בראש עמותת "ישראל יוזמת", שקראה לאמץ את יוזמת השלום הערבית שמדברת בין השאר על חלוקת ירושלים. מיקי לוי, לשעבר מפקד משטרת ירושלים, אמר בכנס רבנים באילת שהפתרון הוא חלוקה של ירושלים וגריעת שכונות ערביות מהעיר.
לפיד עצמו מרבה בהצהרות נאמנות לירושלים המאוחדת ואף עיגן השקפה זו במצע של יש עתיד. השבוע אמר כי "לא נחלק את ירושלים - גם במחיר של היעדר הסדר מדיני", ולפני שנתיים הצהיר כי "אם נתעקש, הפלשתינים יוותרו גם על מזרח ירושלים".
אלא שבבלוג "דיפלומאניה" של העיתונאי ברק רביד תועדה השקפה אחרת, מוקדמת יותר של לפיד, בראיון שהעניק למגזין הגרמני "דר שפיגל" במאי 2008. לפיד הביע באותו ראיון "תמיכה בלתי מסויגת בחלוקת ירושלים", כותב רביד ואף אמר: "הטרגדיה הגדולה ביותר של הסכסוך הישראלי־פלשתיני היא שכולם יודעים איך הוא יסתיים. אנחנו נחלק את השטח. ישראל תחזיר את רוב הגדה המערבית, והדגל הפלשתיני יתנוסס מעל מבני הציבור במזרח ירושלים".
אביגדור ליברמן עשה דרך הפוכה, ואולי הפכפכה: באפריל 2010 הוא הצהיר בפני נציגי הסגל הדיפלומטי בישראל כי "ירושלים תישאר בלתי מחולקת כבירתה הנצחית של מדינת ישראל". אך רק לפני חודשים אחדים, בראיון לערוץ 2, ליברמן לא הכחיש תמיכה בחלוקת ירושלים והגדיר עצמו כ"ימין פרגמטי".
לפני שנים שמעתי במו אוזניי את ליברמן מדבר, במהלך ביקור בעיר דוד, על הצורך להיפטר משכונות ערביות בירושלים. גם ב־2004 הוא הביע תמיכה בהעברת שכונות ערביות במזרח ירושלים כגון עיסאוויה וג'בל מוכאבר למדינה הפלשתינית העתידית. ג'בל מוכאבר דבוקה לשכונת ארמון הנציב. עיסאוויה דבוקה לגבעה הצרפתית ולבית החולים הדסה שעל הר הצופים. אין לדברים שלו משמעות אחרת, אלא חלוקה.
"ירושלים אינה התנחלות"
בנימין נתניהו עשה כברת דרך מדינית ארוכה ושינה את עמדותיו מהקצה אל הקצה בסוגיית הקמת המדינה הפלשתינית. אלא שאותם מקורות דיפלומטיים אמריקניים שמדווחים כבר כמה שנים על נכונות מצד רה"מ נתניהו להקמת מדינה פלשתינית על כ־92-90 אחוזים משטחי יו"ש, מדווחים בעקביות גם על עמדה עקבית של נתניהו בסוגיית ירושלים.
נתניהו, שהדגיש בנאום בר־אילן ב־2009 שיהיה מוכן לקבל מדינה פלשתינית רק אם ירושלים תישאר בירתה המאוחדת של מדינת ישראל, דבק ככל שידוע בעמדה הזאת.
אחת הסיבות שהביאו להפסקת השיחות עם ג'ון קרי היתה סוגיית ירושלים. הפלשתינים דרשו בשיחות הללו שהמסמך שעליו עבדו הצדדים יכלול אמירה מפורשת על כך שהבירה הפלשתינית תהיה במזרח ירושלים. נתניהו לא הסכים לכך; קרי ואנשיו הציעו שהמסמך רק יזכיר שהפלשתינים שואפים לכך שבירתם תהיה במזרח ירושלים. נתניהו, ככל שידוע, דחה גם זאת והתעקש על כך שבמסמך יוזכר רק שעניין ירושלים יעמוד למו"מ בהמשך הדרך.
האמריקנים דרשו מנתניהו בעבר שיכריז על הקפאת הבנייה גם בירושלים. נתניהו דחה את הדרישה בפומבי, אף שבפועל, למרות ההכרזות, מיעט לבנות בירושלים שמעבר לקו הירוק. נתניהו גם דחה את הדרישה הפלשתינית שהמו"מ עימם יתחדש מהנקודה שבה הופסק (הצעות אולמרט וברק).
במישור הפומבי התמיד נתניהו בהצהרות על אודות "ירושלים המאוחדת בירת ישראל" (21.5.2009). נתניהו אמר אז ש"ירושלים תמיד היתה ותמיד תהיה שלנו ולעולם לא תחזור להיות חלוקה וחצויה".
בנובמבר 2010 הבהיר נתניהו לבאי ועידת איפא"ק כי "ירושלים אינה התנחלות", ובנאומו בקונגרס האמריקני במאי 2011 חזר על עמדתו שלפיה "אסור שירושלים אי פעם תחולק".
ברוח זו מדבר נתניהו גם היום. לשכתו פירסמה הכחשה חריפה לידיעות שפורסמו בעבר בעיתון "מקור ראשון", על אודות הסכמה כביכול מצידו לכך (בשיחות עם השליח האמריקני הקודם ג'ורג' מיטשל), שהבירה הפלשתינית תוקם במזרח ירושלים ולשליטה בינלאומית במקומות הקדושים, כולל בהר הבית. התנהלותו מול קרי ואובאמה בארבע השנים שחלפו מאז מחזקת את הכחשתו.
להרס, בספרו שסוקר את המו"מ על ירושלים, לא העלה חריגה של נתניהו ממדיניותו המוצהרת, וחיים אורון (ג'ומס), מאבות יוזמת ז'נבה התומכת בחלוקת ירושלים, התרשם אף הוא מנקודת מבטו רק לפני חודשים אחדים (בראיון ל"הארץ"), כי "נתניהו פשוט לא מסוגל נפשית להיות חתום על חלוקת ירושלים ועל חזרה לגבולות 67'".
• • •
בבחירות 1996 הסיסמה "פרס יחלק את ירושלים" סייעה לנתניהו לנצח במירוץ על חודם של אלפי קולות בלבד. מאז נשלף "הנשק" האלקטורלי הזה כמעט מדי מערכת בחירות. זו שלפנינו, מן הסתם, לא תהיה שונה.
לבני והרצוג כבר ביקרו בכותל והכריזו שהמקום יישאר לנצח בריבונות ישראל. נתניהו מיהר לשאול אותם אם הם מתכוונים להגיע לשם בנגמ"שים. זוהי כנראה רק ההתחלה. את הר הבית, אגב, נמנעו הן הרצוג ולבני והן נתניהו מלהזכיר.
הבחירות הקרבות מחייבות בירור עובדתי של השאלה מי באמת מוכן לחלק את ירושלים, ומי מתכוון לשמור על הריבונות הישראלית בכל חלקיה, במסגרת המו"מ שלמעשה מתנהל עליה מאז 1993.
נדב שרגאי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו