רבים מהטקסטים שעוסקים באליס מונרו נוטים לשאול רגע, מה בעצם מיוחד באליס מונרו? יש לנו לפעמים ציפייה מהספרות ללהטוטים, אש ותמרות עשן, עד כי אנחנו משתאים כאשר ההפך הגמור לכאורה - קובץ סיפורים הממוקמים כולם באותו אזור נידח, כפרי, כשלכאורה דבר כמעט לא מתרחש בהם או בו - בכל זאת מתברר כשרשרת פנינים שכל אחת מהן מזדהרת בייחודה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
יותר מארבעה עשר קובצי סיפורים פירסמה מונרו עד היום, וכמעט בכל אחד מהם עשתה את אותו בלתי אפשרי, על כן אותה קריאת שמחה חוצת יבשות כאשר זכתה בנובל לספרות 2013. אחד הפעלים היוצאים של זכייה בנובל הוא תרגום מוגבר ומחודש של יצירות, ויש לשער שזו אחת הסיבות ששנה וקצת לאחר פרסום הקובץ המופתי "חיים יקרים", זכינו כעת ב"ריקוד הצללים המאושרים".
כל ספר של מונרו שמתורגם לעברית הוא יום חג, אך תרגומו של "ריקוד הצללים המאושרים" הוא מאורע משמח במיוחד; זהו קובץ סיפוריה הראשון, שפורסם לראשונה ב־1968 והביא להכרה בכישרונה. וכפי שמרתק תמיד לצפות בסרטו הראשון מבין רבים של במאי מוערך, כך גם קריאה בקובץ הביכורים מאפשרת הצצה חמקמקה למעבדה הספרותית שבה נרקח הקסם.
זו הצצה חמקמקה, יש להדגיש, שכן מונרו היא סופרת מתוחכמת. סיפוריה מתעכבים באורך רוח, כמעט בנחת, על אנסמבל מצומצם של דמויות ומלווים אותן בחייהן נטולי הרעש, עד כי לעיתים, גם לאחר תום הסיפור קשה להבין מה בדיוק היה הדבר שמחץ את הלב בעוצמה כזאת; מה הרעיד את כל הנוף שמתארת מונרו, אותם הרים אדירים, היערות והנהרות השוקקים שבצידם?
הרי אחרי פחות מרגע חלף הכל; לא פעם גם הדמות יישרה את צווארונה וחזרה למלאכת היום כאילו לא קרה דבר. אותה אבחה מפלחת המופיעה כמעט בגניבה לקראת סופו של הסיפור, שלא תמיד אפשר לתפוס ולאחוז בה ובכל זאת ממשיכה להפיק מתוכה אדוות עדינות בשלל צורות וצבעים, אפשר אולי להעז ולהגדירה כמעין סימן היכר - חמקמק כמובן - של הסיפור הקצר של מונרו. פשטות, כאמור, היא תמיד שיא התחכום.
מה שמחזיר אותנו לעיתוי המשמח שבתרגום הקובץ: מה שכל כך מרתק בו הוא שעדיין רואים בו את התפרים הראשוניים והבלתי מהוקצעים. בעוד מונרו המאוחרת הפכה למאסטרית של תפרים פנימיים ומכפלות מסובכות אך מבוצעות בחן לא יתואר, "ריקוד הצללים המאושרים" עוד מאפשר לנו, לרוב ממש לקראת סוף הסיפור אך לעיתים גם במהלכו, לחוש במעין "שורה תחתונה"; לא מודע של הסיפור שקצה קצהו מבצבץ לפתע.
בעוד מונרו של "חיים יקרים" זיקקה את אמנות הסיפר שלה לשלב שבו הקורא לא תמיד יודע שאותה אבחה מרעידה כמעט נוגעת בקצה שרוולו, מונרו של 1968 מאפשרת לנו לחוש בה מתקרבת, אם במהוסס ואם בצעדי ענק. אין זה הופך קובץ זה לקובץ פחות טוב, להפך; כמו אצל כל כותב גדול השלבים המוקדמים והמאוחרים ביצירה לאו דווקא שונים זה מזה בחינת איכות; הם פשוט שונים זה מזה.
חלק מאותה ראשוניות באה לידי ביטוי בעקבות אוטוביוגרפיים, שפחות ופחות מהם יופיעו בקובצי סיפוריה הבאים. אביה של מונרו היה חוואי שגידל שועלים ועופות למחייתו, וביותר מסיפור אחד מרמזת מונרו לאמביוולנטיות שעורר בה עיסוקו של אביה, כפי שהיא מרמזת לתפקיד המשמעותי והאמביוולנטי אף הוא של אביה בחייה. לא במפתיע הספר אף מוקדש לאביה.
כמו כן, בראיונות לאורך השנים מונרו אף סיפרה על קשייה כסופרת מתחילה שהיתה רוצה להקדיש את מיטב מרצה לכתיבה, אלא שבעיירה פרובינציאלית וצפופה, ובסביבה פטריארכלית, מעשה שכזה מתפרש כגחמה תימהונית, שאינה הולמת את מידותיה של אישה מכובדת, נשואה ואם לילדים. ואכן, בסיפור "המשרד", שאין לדעת עד כמה יש בו מן האוטוביוגרפי, מספקת מונרו גירסה משעשעת־מטרידה ל"חדר משלך" בנוסח אונטריו, בדמות סיפור על אישה שמעוניינת לשכור חדר ולעבוד בו, ואף על פי שבעלה לא עומד בדרכה, דווקא בעל המשרד יהיה זה שיתברר כמכשול.
וכפי שעקבות מהאוטוביוגרפיה האישית של מונרו ניכרים בקובץ, מעניין אף להיווכח עד כמה נוכח בו, מהסיפור הראשון ועד האחרון, הטבע האופייני למחוזות ילדותה. מונרו שייכת לאותו קומץ כותבים, שתיאורי הנוף אשר יוצאים תחת ידם טבועים בעומק היצירה, ממש כמו הדמויות. לא מעט מגיבוריה בקובץ שייכים דווקא למעמד הנמוך, ולעיתים מתפרנסים מעבודת כפיים. לפי מונרו, הם חיים את איתני הטבע כמעין חוש נוסף. מעניין להבחין כיצד הדמויות ההולכות ומתנתקות מן הטבע, וחיות בשכונות מטופחות, סובלות לפי מונרו מנכות רגשית קלה.
חוט השני ששזור לאורך כל יצירותיה של מונרו הוא היכולת המופלאה של דמויותיה לעבור, כמעט מתוך אפס עלילה, שינוי תודעתי מהיר, המבזיק במעט מילים ומנהיר עד כמה תסכול יכול להפוך לחמלה, תמימות מתחלפת בבגרות עצובה, העצמי מתמלא פתאום והופך לעולם כולו. לפעמים זה גילוי זעיר, לעיתים זאת התגלות שקטה. וזה, בעיניי, לפחות אחד הדברים שהופכים את הקריאה בספריה של מונרו ובקובץ זה בפרט לחוויה כה יוצאת דופן. זה מה שמיוחד בה.
ריקוד הצללים המאושרים / אליס מונרו
מאנגלית: אורטל אריכה; מחברות לספרות, 236 עמ'
• • •
מה הוריש לי דיקנס?
פרויקט דיגיטציה עצום מימדים העלה לרשת 41 מיליון צוואות - מ־1858 ועד ימינו - ובהן גם של סופרים מיתולוגיים
נכון שגם אם נדע שפושקין היה מעשן כבד או שדוסטוייבסקי היה מכור להימורים - זה לא מה שיסייע לנו להבין את היצירות שלהם יותר לעומק. אבל עדיין רבים מאיתנו נמשכים ללמוד פרטים עסיסיים על הסופרים האהובים, ולא נתנגד להיתקל בעדויות כתובות או מצולמות שחושפות קצה קצהו של האדם מאחורי היצירה.
ובכן, בקרוב נוכל להתפלש בחדווה באינסוף חומרים אישיים על אודות כותבים אהובים - ולא רק הם - ומדובר בסחורה מהזן הלוהט. השבוע הודיעה ממשלת בריטניה כי ארכיון שלם המכיל צוואות של תושבי אנגליה ושל ויילס, עבר דיגיטציה ומעתה יהיה חופשי לעיון ברשת. מדובר בכ־41 מיליון צוואות, שנכתבו משנת 1858 ועד ימינו.
המשמעות היא שאנשים יוכלו לחקור ולקרוא צוואות, תכתובות ומשאלות אחרונות שהשאירו קרובי משפחתם על ערש דווי בלחיצת כפתור ובתשלום בסך 10 פאונדים, אך על הדרך ייתקלו גם בצוואות של אישים מפורסמים לא מעטים, כגון ג'ורג' אורוול, שנהג למיין ולתייק את כל אשר כתב כולל טיוטות, או צ'רלס דיקנס שסלד מספרי זיכרונות וחיבורים ששאפו לסכם את חייו ואף הצהיר בצוואתו כי הוא אינו מעוניין שתוצבנה מצבות זיכרון לכבודו.
לא רק סופרים נמצאים בארכיון. גם אישים רמי מעלה כגון ווינסטון צ'רצ'יל, הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס - שביקש בצוואתו להשמיד את כל תכתובותיו האישיות - או אלן טיורינג, שמת מהרעלת ציאניד וסיפורו עובד לאחרונה לכדי סרט קולנוע. טיורינג הותיר אחריו צוואה המחלקת את רכושו שווה בשווה בין כמה קולגות וכן אמו.
המהלך, שזכה לתשומת לב רבה, הוא שלב נוסף בתהליך הדיגיטציה הנרחב של ארכיונים בריטיים: קודם לכן הועלה לרשת ארכיון המכיל צוואות של כ־230 אלף חיילים שנהרגו בקרבות החזית של מלחמת העולם הראשונה; בהמשך יעלה הארכיון הלאומי לרשת מסמכים שונים למן המאה ה־14 ועד היום. מהנהלת הארכיון נמסר ל"אינדיפנדנט" כי "פתיחת הארכיון לציבור והנגשתו ברשת מאפשרות מבט לחיי האנשים הרגילים, לכאורה, כמו גם לחייהם של אישים יוצאי דופן; כל אחד סייע לעצב את המדינה והעולם בדרכו". האם נזכה אי פעם לראות פרויקט מסוג זה בישראל?
נטע הלפריןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו