חשבתי השבוע על סבתא אסתר, שהיתה יהודייה תמימה ויראת שמיים והיה בה שמץ מדורות קדמונים. כשהגעתי להלוויה שלה, הייתי חייל במדים. נדמה לי שההלוויה היתה היציאה הראשונה שלי עם הכומתה האדומה, כך שהראש שלי היה מלא דאווין, אלא שאבא שלי תפס אותי, הצביע על מיטתה של אמו, ואמר לי: "תביט בה, זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה נחה". זה היה חזק מאוד, וזאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה.
איור: עציון גואל
אבא שם את האצבע על אמת עמוקה. סבתא התחתנה בגיל 12 ובגיל 27 לערך כבר היתה סבתא. לא נראה לי שהיתה לה ילדות, וגם נעורים לא היו לה. חוץ מתשעת ילדיה, היא הניקה פה ושם גם את הנכדים. מה לעשות, לפעמים האימהות הצעירות היו עסוקות בכביסה ובבישולים, והרי היא המשיכה ללדת גם אחרי שבאו הנכדים. קשה לי היום להאמין למילים שאני כותב, אבל כל זה קרה במאה שבה גם אנחנו נולדנו, ובמרחב מצומצם - תשעת הילדים גדלו בדירה קטנה של חדר וחצי או שניים. בתחילה בעיר העתיקה, ואחרי שגורשו משם על ידי השכנים הערבים - בשכונת מאה שערים. חלק מהילדים נשארו לגור שם גם אחרי שהתחתנו, ותהרגו אותי אם אני מבין איפה בדיוק הם שמו את מכשיר ההליכה. לעולם לא אשכח את התיאור של ההכנות לשבת. לקראת כניסת השבת היו מפרקים את הדלת מן הצירים, משכיבים אותה על שני ארגזים ופורשים מפה לבנה. זה היה שולחן השבת. בשאר ימות השבוע הסתדרו.
כשאני חושב על סבתא אסתר, עולה בדמיוני אותה תמונה. שבת בבוקר. בית הכנסת. פותחים את ארון הקודש ומוציאים את הספרים. וסבתא מסיטה קלות את הווילון של עזרת הנשים, ומביטה בספרים במבט נכסף שאין לי כל דרך לתאר. פעם אחת עשיתי את הטעות והבטתי לאחור בזמן שהוציאו את הספרים, וזהו זה. מאז, בכל פעם שהיינו יחד בשבת, רגע הוצאת ספר התורה היה רגע שבו הבטתי לעזרה וחיפשתי את סבתא. היא כרגיל עמדה שם כמי שממתין לאהוב שחזר ממרחקים. עיניה זלגו, ידיה נופפו בתנועה שקצת הזכירה לי את המעגלים האלה שהיתה מסמנת מעל לנרות שבת, ונפשה יצאה אל הספרים, או אל כל מה שהם סימנו עבורה. עקבתי אחרי סבתא בכמה בתי כנסת שהמשפחה התפזרה אליהם. לפעמים ספר התורה היה ספרדי ומפואר ונתון בתוך בית עתיק של עץ וכסף, שהתקשט כצוענייה בצעיפים צבעוניים. לפעמים היינו בבית הכנסת הנזירי של קיבוץ עין צורים, והספר היה נתון במעיל קטיפה פשוט והחבר שהחזיק בו היה במכנסיים קצרים וסנדלים. לסבתא זה לא שינה. היא תמיד הגיחה מאחורי הווילון, עם אותם מבטים, כיסופים, ידיים ודמעות.
• • • •
כל בניה של סבתא אסתר למדו בישיבת פורת יוסף, והחברים שלהם היו בני בית אצל סבתא. מכיוון שהיו לה, כזכור, חדר וחצי ורק 9 ילדים, היא תמיד הרגישה איכשהו שהבית קצת ריק, ושמחה להכין ארוחת צהריים לכל מי שרק רוצה. תלמידי חכמים צעירים ומוכשרים הגיעו לביתה פעם או פעמיים בשבוע, וסבתא התייחסה אליהם בדיוק כשם שהתייחסה לספרי התורה. כך קרה ומהסופריטו של סבתא שלי, וגם מהאורז עם השעועית, ואפילו מהמעמולים המושלמים שלה, אכלו בתיאבון כל הבחורים הצעירים שהפכו עם השנים לשכבת ההנהגה הרוחנית של תנועת ש"ס. הרב עדס. והרב שלוש. הרב חיים דוד הלוי, הרב בן ציון אבא שאול ומעל כולם הרב עובדיה יוסף. זכר כולם לברכה. כל אחד מהם חבר נפש של הדוד הזה או הדוד ההוא.
רבנים גדולים, גדולים באמת, היו תמיד חלק מהתמונה המשפחתית שלנו, מהשמחות המשפחתיות שלנו. התפקיד שלי באופן אישי היה לעשות בושות. אני מדבר בעיקר על ה"קוקו" שגידלתי אי אז, ושגרם לשיבושים קרדיאליים לא מבוטלים. מדובר היה בסך הכל בכמה מחלפות שיער שנקלעו בגומייה, ובשיגרת היום־יום רוב הדודים התרגלו וכמעט לא הציקו, אבל באירועים ובשמחות, כשהרבנים היו בסביבה, מייד הפך הקוקו המסכן לכתם של ביזיון על משפחת לוי כולה. לעולם לא אשכח איך חכם ציון לוי זצ"ל, הרב של פנמה, הדוד האהוב שלי, והחבר הכי טוב - ואולי היחיד - של הרב עובדיה, הציג אותי בפני חבריו. הוא משך לי בקוקו ואמר משהו כמו "זה בן אחי. הוא אמנם נראה כמו סוחר סמים קולומביאני אבל הוא יהודי כשר". באותו רגע נדמה היה לי שזאת המחמאה המרעישה ביותר שהורעפה עלי אי פעם.
כשהכל הפך לפוליטיקה, הדברים נעכרו. באופן אישי אף פעם לא התלהבתי מהבשורה של ש"ס. הבנתי את הכעס ואת המחאה, אבל לא האמנתי לסיסמאות של החזרת העטרה ליושנה. לא אהבתי את הרטוריקה הכוחנית והמנחשלת, ואת השימוש - חסר בושה או תבונה - בקמעות, בכריזמה דתית, בברכות ובקללות. לא יכולתי לחמוק מן התחושה שמדובר במפלגה שכל הפעילות שלה היא בעצם משא ומתן קואליציוני שלא מסתיים לעולם. לא יכולתי לסבול את האופן שבו נוהגים בש"ס לחסל כל חבר כנסת מוכשר ו"עצמאי" מדי. האופן שבו מחקו את הרבנים עזרן ואמסלם הזכיר לי את "הסנדק". אבל יותר מכל תיעבתי את השימוש הכוחני והמניפולטיבי שהמפלגה הזאת עושה במאמינים ובמאמינות ובעצם האמונה הפשוטה. חשבתי ואני חושב עדיין שמי שרותם לעגלתו את העיניים התמימות של הסבתא שלי, ואת המבט ההוא של בוקר שבת והוצאת ספר התורה - אין אלוהים בליבו.
אבל במשפחה תמיד ביקשו שלא אכתוב על זה ולא אדבר ברדיו. מהיום שבו עשיתי את צעדיי הראשונים בעיתונות, הפצירו הדודים, ואבא ממש התחנן שלא אומר דברים בוטים על ש"ס ועל העומדים בראשה. יש כל כך הרבה נושאים אחרים, אמרו לי. אל תיגעו במשיחיי. אל תצער את הדוד מפנמה. כל מילה של ביקורת היתה סכין בבשרם. לא כל כך בגלל עצם הביקורת, כמו בשל החוצפה להתייחס לפעילותו של הרב עובדיה כאילו מדובר בבן אדם כמוני כמוך.
• • • •
השבוע התבררו כמה דברים. בכלל, היה זה שבוע של בהירויות חדות, והתרת ספקות במידה שיכולה לסחרר את הדעת. בין השאר התברר השבוע שהיחידים בחברה הישראלית שאין להם שמץ של כבוד כלפי הרב עובדיה הם ראשי ש"ס עצמם. הם אלו ששמו מילים בפיו בזקנותו, וגם אחרי מותו ממשיכים לנבור בשיירי התהילה שהותיר, ולהתקוטט כשני עלובים שאוחזין בטלית של תכריכים, זה אומר כולה שלי וזה אומר "כולה" פוליטיקה. חשבתי השבוע על סבתא אסתר, ועל התמימות המופלאה שלה, שהזינה 30 שנה של פעילות פוליטית חסרת שמץ של תמימות. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו