בקצה המזרחי של אגן הים התיכון, באזור קולנוע מוגרבי, משתרעת רפובליקה קטנה אבל גדולה: פרטאצ'יה־עילית. האקלים של ארץ זו הוא סובטרופי מאוד, הלחות והמסים גבוהים בה במיוחד, על כן נוצר במקום סוג חדש של אוכלוסייה בעלת אורח־מחשבה גאליצו־אוריינטאלי מובהק, הרי הוא שבט הפרטאצ'ים המפורסם.
את הפרטאצ'י הממוצע אפשר לזהות על פי סגולתו, שבשלוש וחצי הוא צריך להיות בחיפה. נוסף לכך, הוא מאחר. זאת אומרת, הוא איננו מאחר, הוא לא בא. אם אפשר למצוא אותו, אז בדרך כלל במקומות עם שלט "הכניסה אסורה בהחלט". אם הפרטאצ'י הקטן נכנס לאיזה מקום, הוא מייד נוגע בכל דבר, כדי לבדוק אם זה אמיתי. רואה סנדוויץ', נוגס ביס. רואה סוויץ', מסובב אותו. הוא אוהב לחטט, בכיסים, במגירות, באף.
הסימן הלאומי לנתין פרטאצ'יה־עילית, הוא הבקבוק למטה. בכל מקום בעולם שיושבים בו, באולם קונצרטים או בקולנוע, אם שומעים בקבוק מתגלגל ברעש קצוב בין הרגליים על הרצפה, תיכף יודעים ששם יושב פרטאצ'י.
ייחוד לאומי נוסף: המפתחות. בכיסו של הפרטאצ'י נמצאים 21 מפתחות בממוצע, מהם 12 בלתי־מזוהים. כשהפרטאצ'י מגיע הביתה, הוא מנסה בדלת ערב־ערב שמונה מפתחות, עד שהוא מוצא את הנכון, אבל לא איכפת לו, מפני שהוא פרטאצ'י. הפיתרון: לאבד את כל הצרור. הוא אוהב לאבד. סוכן ביטחוני אחד של ממשלת פרטאצ'יה הגיע החודש לאיסטמבול עם המסמכים החסויים של המודיעין, וכשפתח את התיק הדיפלומטי, הסתבר שזה תיק הקוסמטיקה של אשתו, זלמה לבית פרידמן. אז הוא טען, הסוכן הפרטאצ'י, שכך אמרו לו, להביא קוסמטיקה, והוסיף מה יש? קיבל נזיפה ופיצויים. עכשיו הוא סוכן ביטוח.
מאוד אופייני הוא יחסו העוין של הפרטאצ'י המצוי להוראות השימוש. אם כתוב על צידו של הארגז "צד זה למעלה!" הוא שם אותו למטה. אם כתוב באדום "זהירות, שביר!" הוא זורק את הארגז למעלה, אוטם אוזניו באצבע וקופץ הצידה. אם כתוב "לאכסן במקום יבש וקר", הוא שם את הזהו על הדוד החשמלי בחדר האמבטיה. לא קורה דבר, כי הדוד אינו פועל. הזמין את שטוקס לפני חודשיים, אבל לא בא. אז צבע את הדוד מחדש.
הפרטאצ'י הגזעי אוהב צבע טרי. אם משהו מלוכלך, צובע אותו. אם חלוד - עוד שכבה. לצורכי תיקונים שבהם יש צורך בריתוך חשמלי, הוא משתמש בדבק משרדי, במקום ברגים הוא עובד עם סקוץ'־טייפ. אם שם ברגים, אז רק אחד, מקסימום שניים, זה יחזיק.
הפרטאצ'י אוכל ברעש, הולך ברעש, מדבר ברעש. מתלונן על הרעש. אם הרדיו שלו שורק, כעבור שנה הוא מצלצל לטכנאי. הטכנאי אומר: נסה להרים צד אחד. הוא מרים, הרעש נפסק. שם קופסת גפרורים מתחת לצד השמאלי של הרדיו. אם הרעש מתחדש - מחליף קופסה. או מכה את המכשיר. בצד ולמעלה, מכות שטוחות. בכלל, אם משהו מתקלקל, הפרטאצ'י מכה. פאטיפונים במיוחד. אם לא זז, מחכה יום־יומיים ושוב מכה אותו בצד. אז בדרך כלל זז. סטריאו.
במכונות גדולות הוא בועט. ההסקה המרכזית שלו מתחילה לפעול זה תריסר שנים רק אם מקבלת בעיטה בתרמוסטט. הפרטאצ'י יורד כל בוקר למרתף ובועט. לבסוף הוא שובר את הבוהן. אז מזמין את שטוקס, שטוקס לא בא. נסע לחיפה בשלוש וחצי. הפרטאצ'י קונה שישה תנורי נפט חדשים במקום ההסקה. שניים מן השישה פועלים, תוצרת פרטאצ'ית.
במוצרים של פרטאצ'יה־עילית חומרי לוואי לרוב. בלחם יש מוטרה, בשקיקי חלב מי־שופכין, בפיתה ג'וק, בשימורים שעון. העם הפרטאצ'י הוא עם הספר, על כן אפשר לזהות כל ספר פרטאצ'י תוך שניות אחדות על פי החוטים הלבנים המודבקים בדבק חם על צד הכריכה, ועל פי טביעות האצבעות של מעמד הפועלים בשולי הדפים. אם ברז פרטאצ'י לא מטפטף, הרי מפני שסגרו את המים. גם חשמל סוגרים מדי יום ביומו. הטורבינות בתחנה הותקנו הפוך. עכשיו צובעים אותן. יוסקה.
פרטאצ'י אמיתי מאמין בגלגול נשמות של חפצים. במנקה ציפורניים הוא מחזק ברגים, בעיפרון הוא מנקה ציפורניים, בגפרורים שרופים הוא כותב. בדרך כלל הוא כותב מספרי טלפונים על צד קופסת סיגריות קרועה, בשביל לאבד. אם הפרטאצ'י עצבני, הוא מטלפן, כי הקול "תפוס" מרגיע אותו. אם לא תפוס, מוריד את השפוף, יודע שזו טעות. אם העצבנות גוברת, הוא לוקח משכנתא. נוסע. הפרטאצ'י הגאה אוהב חופש, סטייק לבן. קונה בתשלומים, מיקסרים. אוהב היגיינה, ניקיון: אורז גבינה לבנה רק בעיתוני בוקר. חושו האסתטי מפותח: שם עמוד חשמל לפני כל כניסה ראשית. הוראות. את הכביש הוא פותח מדי פעם. כבלים, צינורות, סקרנות.
לשפה הפרטאצ'ית מילון עתיר ביטויים. "זה יהיה בסדר", פירושו אסון. "סמוך!", רומז שהדבר בלתי אפשרי. "תיכף", זה שעתיים. "יום־יומיים", שנה. "אחרי החגים", לעולם לא. אם פרטאצ'י מסרב, הרי הוא יאמר "תן צלצול". "מה יש", פירושו מה יש. גם חנטריש.
במלחמה הוא בדרך כלל מנצח. הפרטאצ'י נוסע בטנק בכיוון הפוך בגלל תנומה קלה, מכה את האויב שוק על ירך, חוזר, מנצח. יוצא לקרב בטור משאיות, הכול יש לו, תותח, תחמושת, פותחן, הכול חוץ ממפתח להחלפת גלגלים. אם יש פנצ'ר בדרך, הוא תקוע באמצע החזית. אבל אין פנצ'ר, מנצח.
חוץ מביטחון לא מעניין אותו דבר, פרט למכבי יפו וחגיגת הבר־מצווה של אביגדור. אוהב גם פיקניק. גבינה. ניירות. אם הרפובליקה הפרטאצ'ית תכבוש בקרוב את הירח, הרי יימצאו על פני הלבנה הדגל האמריקני, הסמל הסובייטי של פטיש ומגל, ועיתון ספורט עם חצי מרגרינה ו־138 בקבוקים ריקים. שוופס.
הוא בעצם בחור טוב, הפרטאצ'י המצוי. היה משתזף כל היום על שפת הים בכיסא נוח, אלמלא היה הכיסא שבור. הדביק את הרגל בפלסטלינה, אבל לא תפס. צריך לצבוע אותו. בינתיים הכול בסדר, שומרים על הקשר. אפשר בהחלט לחיות בצורה פרטאצ'ית, שאלה של הרגל.
הסיפור "פרטאצ'יה אהובתי" פורסם בספר "פרטאצ'יה אהובתי" ב־1974
קישון בסלון ביתו. חתן פרס ישראל וכותב מחונן // צילום: משה שי
נדנדה
אחייני אלאדאר הודיע לי שנולד לו בן בשם עמידר - ואני ידעתי את חובתי. במקרים כאלה אין לקמץ באמצעים, אלא יש לקנות בשביל הצאצא, דורון רב־ערך, העשוי לעשות רושם חזק ביותר על הוולד ועל הוריו כאחד. מייד כתבתי אפוא מכתב דחוף ביותר אל דודי אֵגוֹן לארה"ב שבמדינת ניו יורק וביקשתי ממנו לשלוח לי בדואר חוזר מתנה יוצאת מן הכלל בשביל תינוק. אגון הוא דוד מאולף לתפארת: לא חלפו עשרה ימים וקיבלתי הודעה משמחת משלטונות המכס שלנו על בואה של חבילה עצומה בעבורי. קפצתי על אופנועִי "הדוקטור" ונסעתי במהירות דו־רפורטית ישר אל לשכת המס. במשרד הממלכתי הקביל את פני פקיד מוסמך והוליכני אל המחסנים באדיבות נלבבת (הוא טען, שהוא קורא יומיום את השירים שלי בשבועון הפולני), אחר־כך הסרנו את האריזה מעל חבילתי ונתגלה לנגד עינינו הבוהות: סוס־נדנדה כבד גוף.
אין להכחיש, כי עלה קורטוב קצף על דל שפתי. כיצד, לכל הרוחות, אפשר לשלוח לתינוק בן־יומו סוס־נדנדה גדול כזה? היה זה סוס מכותם, ארך רגליים, בעל רעמה וזנב עצומים. ביקשתי לשבת עליו, אך הפקיד ביאר לפני, שאל לי לגעת בו כל עוד דמי המכס לא יבואו על סילוקם, אפס - כך הוא ניחם אותי - אין לי מה לדאוג, הסוס חזק למדי, לכל הפחות אותו הוא נושא בקלות. חזרנו אל המשרד ושם הוברר, שעלי לשלם מכס של שמונה־מאות ושבעים שקל ו־30 אג'...
"למה?" שאלתי, "למה?"
"זה המכס הרשמי על סוס כזה", הסביר לי הפקיד. ולא עוד, אלא אף נטל את ספר תקנון המכס והראה לי את הסעיף הקטן 921457 /ק/ 31893754 שבו היה מצוין 870.30 שקלים מכס על "סוס יבוּא גזעי המיועד לצורכי רכיבה".
"שטויות!" פרצתי בזעף, "זה סוס גזעי?"
"מצטער", כך הפקיד, "השמאי הרשמי שלנו קבע, שהסוס שייך למשפחת 'סוסי מירוץ נורמנדיים קרי־דם', ואלה דווקא בגיל שלוש היקרים ביותר..."
"הוא בן שלוש?" שאלתי.
"כן, " הציץ הפקיד בניירות, "שלוש וחצי. זה אותו דבר".
הייאוש זלל אותי בכל פה, אך לפתע עלה רעיון במוחי:
"טוב, טוב", קראתי, "אבל זה לא סוס חי, זה עשוי עץ!"
הפקיד הראה לי את המספר הגדול והוכיח לי שחור על גבי לבן, שאין בתקנון המכס כל סעיף הדן בשאלה: מאיזה חומר חייב הסוס להיות?
"סוס זה סוס", הפטיר הפקיד ולא מצאתי עוד טענות כנגדו. מצב־רוחי הקדורני נצטייר על קלסתר פני, ועל כן הציע לי הפקיד (בתור איש פרטי), שאנסה להגיש בקשה לשלטונות המכס ולבקש מהם, שיכריזו על סוסי שהוא בחזקת "צעצועים". הודיתי לפקיד טוב־הלב, והשגתי במהרה תעודה מבית־החולים, שעמידר נולד בין כתליו, ואף נקבתי בבקשתי שני עדים המוכנים לאשר שמאז 1938 אינני מתפרנס באופן מקצועי מספסור סוסים.
הבקשה עשתה סיבוב בצינורות המקובלים ונדחתה "מחמת אי־יכולת להיענות לה. חתימה. תאריך". פניתי ללא שהיות לעורך־דין. פרקליטי עיין בחוקים עיון מעמיק וקבע, ששיעור המכס גבוה בגלל העובדה, שסוסי נמצא "מיועד לצורכי רכיבה", בעוד על סוסים המיועדים, נגיד, להרבעה, יש לשלם מכס נמוך יותר לאין שיעור, היות שסוסים כאלה נחשבים לנכס לאומי ראשון במעלה. שיגרתי, אפוא, בקשה אל משרד החקלאות וביקשתי לאשר את סוסי כסוס הרבעה. מקץ יומיים הופיע במעוני מנהל משרד החקלאות והפנה את תשומת־ליבי לכך, ששכחתי לציין בבקשתי את שם הסוס דנן.
"שולטהייס", אמרתי אוטומטית והמנהל רשם זאת על טופס מיוחד. לאחר מכן התפתחו העניינים בקצב מזורז יותר. משרד החקלאות הודיע לי באופן רשמי, שאין באפשרותם לכלול את שולטהייס ברשימה הארצית של סוסי ההרבעה (המסגרת כבר מלאה), אלא אם כן אוכל להוכיח תוך שבועיים שיש לי צורך בו לצורכי עדר הסוסים שלי. אכן, סוד גלוי הוא בעיר, שאין לי עדר סוסים פרטי. שוב פניתי, אפוא, אל פרקליטי והלה מתח ביקורת קטלנית על הביורוקרטיה הזאת, בהוכיחו בעליל, שאין לו, למשרד החקלאות, כל סמכות לדרוש ממני החזקת עדר שלם, כשהחוק הבריטי מחייב רק סוסה אחת! ישבתי מייד ליד שולחן וחיברתי בקשה נוספת למשרד החקלאות, שבה ציינתי, שיש לי סוסה בשם "ברונהילדה". את התעודה הדרושה השגתי ממורה אחד בבית־הספר לרכיבה בנהריה בעד אגורות מספר, והיא, התעודה, אישרה שברונהילדה נמצאת במצב של "ייחום־רביעה מיוחד", על כן "שחרורו המיידי של שולטהייס היה מקדם בהרבה את תעשיית הסוסים המקומית".
את הבקשה הגשתי בבוקר. אחרי־הצהריים כבר הופיעו בביתי שני בלשים מטעם המשטרה וערכו חיפושים אחר מטבע זר, מכיוון שהתובע הכללי הוציא נגדי פקודת מאסר באשמת "הונאה מתוך זדון".
"אתה רוצה לספר לנו, חביבי, שאפשר להרביע סוסה עם סוס־נדנדה?" שאלוני הבלשים בלעג, "אתה חושב שבמשרדים שלנו יושבים אידיוטים?"
ארזתי את חפצי ונפרדתי מעל אשתי הבוכה, כשלפתע עלתה מחשבת הצלה בראשי.
"אבל רבותי", קראתי, "האינכם יודעים שגם ברונהילדה היא סוסת־נדנדה?"
הדטקטיבים נתבלבלו מעט, נתבודדו בקרן־זווית ואחרי דיון פנימי הודיעו לי שהגילוי האחרון שלי זורק, כמובן, אור חדש על העניינים. אחרי צאת אנשי הביטחון נשמתי לרווחה, הגם שבעוד שעה קלה קיבלתי חשבון מאת מחסני המכס בסך של 117 שקלים. ברגעים הללו טיהרתי בליבי את שמו של הדוד אגון, שכן הוא, כפי הנראה, מיטיב להכיר ממני את תנאי ארצנו ולכן שלח מתנה, אשר תהיה בדיוק מתאימה לעמידר לכשאקבלה לידי.
ככלות כל אלה נפלה התקרית המצערת של רופא החיות הממשלתי. כלומר, קרה שהרופא הנ"ל ביקר, על־פי הוראת משרד החקלאות, במחסן המכס ובדק את שולטהייס המאובק ומצא, שהסוס "מסורס או לכל הפחות בעל ליקויים חמורים, ולכן בשום פנים ואופן אינו מוכשר לבעילת סוסת־הנדנדה ברונהילדה". תוצאות חמורות ביותר נשקפו לענייני, אך ברגע האחרון נתברר, שאותו רופא הוא, בעצם העניין, דווקא גיסו של פשוטמן, וכך עלה בידנו לסדר, שהרופא לא יכתוב בדו"ח שלו אלא את הפיסקה: "הסוס הוא בעל פוטנציאל ירוד למדי" - מה שלא כל־כך נורא.
אולם מה עושה הדיבוק? אך ניטשטש העניין הפוטנציאלי הזה, הביא לי הדואר טופס מטעם האוצר ובו שתי שאלות נוקבות: "אל"ף, איפה רכשתי את סוסת־נדנדתי בשם ברונהילדה? בי"ת, כמה מס מותרות שילמתי בעת הקנייה?" נוכח המפנה האחרון הזה התפטר עורך־דיני מתפקידו (בטענו שהוא אדם מטופל במשפחה גדולה) ונשארתי לבדי. אין תימה אפוא שבהתרגשותי החפוזה התעצצתי בעצה רעה, וזייפתי את רשיון היבוא לשרשרת גלגלים של "הדוקטור" לברונהילדה, וצירפתיו לבקשה חדשה...
עוד באותו יום עצמו עצרוני. נתלבן, שעל רשיון השרשרת לא היו מספיק בולים, וזו - על־פי החוקה העות'מנית - עבירה חמורה יותר מגילוי סודות אטום. אף־על־פי־כן, בהתחשב בעברי הטהור, דנוני למאסר של שנתיים בלבד, ובעונש הזה כללו את שלושת החודשים שהקדשתי לסידור ענייני המכס. כלאוני בבית־הסוהר הממשלתי ביפו, בתא מס' 18. ביום הראשון ישבתי גלמוד ומיואש על ספסלי (מצאתי את פסק־הדין למוגזם מאוד), אך בצהריים נפתחה הדלת והכניסו אלי את שכני לתא. אסיר זה היה סוס גבוה למדי, בעל צבע של לחמניה. עד מהרה נתיידדנו. הוברר, שגם הוא נעצר באשמת רמאות, מאחר שהוא הכריז על עצמו בנמל חיפה שהוא סוס־נדנדה, אפס שלטונות המכס שמו עין לעובדה, שהוא מתהלך חופשי, צוהל ואוכל את הדשא, ועל כן לא נתמהמהו לחובשו...
"צרת רבים, חצי נחמה" - אמרנו ונפלנו נרגשים איש על צוואר סוסו, אך ברגע נישא זה - נתעוררתי. כלומר - כפי שהקורא החריף ודאי חשש - כל זה רק חלום היה. "באמת אינני יודע, כיצד יכולתי לסחוט מדמיוני שטות מוחלטת כזו!" - אמרתי בליבי והשתרעתי על ספסלי בתא בית־הסוהר והעליתי בזכרוני את המקרה של המלך האנגלי ריצ'רד השלישי, אשר הציע מלכות שלמה בעד סוס אחד, כזכור, אם כי לא הכיר את פוטנציאל המנגנון הישראלי, אלא לפי שמועות בלבד.
הסיפור "נדנדה" פורסם לראשונה בספר "לא נורא" בשנת 1957
זכר צדיק לברכה
בכל הפרשה אשמים השפיגלים, שהזמינו את מר גרינבוטר לארוחת־ערב בדיוק ביום חמישי, כשהלה משמש, כידוע, עורך לילה במערכת הביטאון "גדר". מר גרינבוטר לא חיכה אפוא אותו אמש עד סגירת הגיליון סמוך לחצות, אלא עבר בשעה 22:30 על עמודיו המוכנים של העיתון וראה שהכול כסדרו וחמק לו מן המערכת אל השפיגלים. רק את הקטע האחרון של המאמר החגיגי על־אודות ההסתדרות לא מצא בין ההגהות ועל כן רשם ביד חופזת בשולי העמוד הראשון, בשביל יצחק, הלוא הוא המעמֵד הוותיק, הוראה בזו הלשון: "הסתדרות לשים במסגרת", והוסיף, "אבל יצחק הסוף איננו". אחרי כן אץ מר גרינבוטר אל השפיגלים ושכח את כל העניין, הן מפני שידע כי יצחק הוא מעמד סוג א' ואפשר לסמוך עליו, הן מפני ששכח.
בבוקר נטל מר גרינבוטר את העיתון לידו, הציץ ונפגע, עד כי קפץ מתוך מיטתו כנשוך נחש קדמון. מעל העמוד הראשון במסגרת אבל עבה התנוססה מודעת הענק הבאה:
מר גרינבוטר שצף אל המערכת מבוהל ומקוצף כאחת, אך נסתבר שרק הוא שם־לב לטעות שנפלה. יצחק, המעמֵד הוותיק, הקשיב שעה קלה לזעקותיו, אחר־כך חיפש ומצא את הגהת העמוד הראשון מאמש, והפגין לנגד עיני עורכו את כתב־ידו הוא שבו כתוב כלשונו: "הסתדרות במסגרת אבל יצחק הסוף איננו". מר גרינבוטר החוויר קלות וטרף רגליו, טרף וקילל, אל ההנהלה, כדי לתת הסבר כלשהו לשערורייה, אך אלה, המנהלים האדמיניסטרטיביים למיניהם, היו שרויים דווקא במצב־רוח מרומם, מכיוון שאך לפני דקות ספורות קיבלו הודעה ממחלקת הפרסומות לפיה לא פחות מעשרים ושתיים מודעות אבל שמנות וטובות הגיעו מכל קצוות הארץ לרגל פטירתו ללא־עת של יצחק הסוף ז"ל. מר גרינבוטר ראה שאין כאן כל טעם בבירור העניינים ולא הפטיר לפני המנהלים אלא מילים ספורות על המכה הכבדה שבמות האיש, ויצא מאצלם שמח וטוב־לב כמי שניצל דרך נס.
כך קרה שלמחרת היום היו עמודי "גדר" מוצפים מודעות אבל, כגון: "עטופי יגון אנו מודיעים על מותו ללא־עת של יקירנו יצחק הסוף ז"ל. 'שטוקסטיל' אגודה צרכנית שיתופית בע"מ, הנהלה ועובדים" או "מועצת פועלי יד אליהו שרויים באבל כבד על מותו הפתאומי של יצחק הסוף נ"ע מבוני היישוב, אדם אציל ויפה נפש". אולם כל זה כאין וכאפס לעומת הגיליון שביום השלישי להילקח האיש, מאחר שלגיליון הזה נאלצו להוסיף תוספת של שני עמודים שלמים רק בשביל מודעות האבל. "המשביר המרכזי" תפס לבדו חצי עמוד - "רגשי השתתפותנו באבל הכבד על מותו ללא־עת של חברנו יצחק (הנדל) הסוף ז"ל בדמי ימיו" - וגם "החברה לקידוח נפט בדרום בע"מ" גילתה זעזוע ניכר - "איתכם באבלכם בהילקח היקר באדם" - ואף טעות מצערת אחת: "מיטב איחולינו למשפחת הסוף לרגל הולדת הבת, משפחת ביליצר".
גם בשאר עיתוני הבוקר רבּו המודעות כחול על שפת הים, הגם שלא בעוצמה כזו. עורכו הראשי של העיתון המכובד "המולדת" התרגש לא מעט על שלא הוא הודיע ראשון על מות האישיות הציבורית הנודעה, וכדי לכפר על פיגורו ציווה מייד על מנהל מדור הספורט לכתוב "פרק" שלם על־אודות הנפטר. עורך הספורט פישפש והתעניין, התעניין ופישפש, אך האנשים זכרו את הסוף ז"ל רק באופן מטושטש, על כן הוא נאלץ - למען מנוע צרות עם העורך הראשי - לכתוב נקרולוג על־פי ניסיון וחישובים מקובלים בלבד:
"הסוף (הנדל) יצחק, מוותיקי היישוב הבונה, נפטר שלשום אחה"צ בביתו באופן פתאומי", דברי הנקרולוג, "והובא למנוחה בבית־העלמין המקומי. יצחק הסוף היה מראשוני ההגנה ופעל כמעט בכל ענפיה של ההתיישבות העובדת. בגימנסיה היהודית במינסק שברוסיה, אותה גמר בהצטיינות, היה הרוח החיה בין התלמידים וייסד תנועת נוער ציונית חשאית. יצחק הסוף עלה לארץ עם משפחתו בראשית המאה. זמן קצר לאחר שדרכו רגליו לראשונה על אדמת ציון, עבר לגליל התחתון והצטרף לתנועת 'השומר' שהיה ממייסדיה. כמה שנים לאחר מכן, עם תום מלחמת־העולם הראשונה, היה בין הראשונים שהתנדבו לשירות במשטרה המנדטורית והגיע לדרגת קצונה, אך כשנסתבך עם הממונים עליו יצא בדימוס.
הסוף הצטרף אל גרעין דגניה ועם הקריאה הראשונה נתן כתף לניהול קרן היסוד. נשא תפקידים ציבוריים שונים בארץ ובחו"ל, בין היתר שימש גם כמנהל בפועל של הסוכנות היהודית, אך לאחר תקופת שירות ארוכה פרש מעבודתו והתמסר לבעיות ההסתדרות. לפני שנתיים עבר לגור עם אשתו למקום מגוריו האחרון, שם כיהן עד יום מותו כנשיא המועצה".
הבריות, כמו תמיד, נזכרו בו באיחור, ובושו על כך. בעצרת הזיכרון לרגל מלאות השלושים השתתפו המוני אזרחים, אשר הקשיבו בהתרגשות רבה לנואמים שסקרו את פועלו של יצחק הסוף: "החוזה והמגשים, מפַלס הדרך ההולך לפני המחנה", קרא שר החינוך והתרבות, "תבונת ניסיון מופלאה, נאמנות לאין גבול, התמסרות ללא סייג". בעיני הקהל ניצנצו דמעות של תוגה כנה כשמקהלת הגברים של גבעת ברנר סיימה את הערב בהשמיעה את השיר "אהבת ציון" למשורר שאול טשרניחובסקי ז"ל.
כשהושלמה בנייתו של בניין המרכז בתל־אביב, לא היה כל ויכוח בנוגע לשם היכל הפאר. זמן ארוך חיפשו את הקרובים החיים של יצחק הסוף כדי שיואילו להשתתף בחנוכת "בית הסוף", אך כיוון שלא מצאו אף־אחד, יצא ראש העיר וחתך את הסרט בשם אלמנתו של המנוח. הבניין הענקי היה ראוי לנושא שמו. בעלותך על מדרגות השיש מייד נתקלת בתמונתו הגדולה של יצחק הסוף ז"ל, אשר נתלתה במקום מרכזי ותחתיה זרי פרחים שונים ומרובים מטעם מוסדות, אישים ואזרחים פשוטים.
פורטרט השמן היפה הוא פרשה בפני עצמה. הצייר בר־הוניג, שנבחר להנציח את האיש, לא הצליח לגלות כל תמונה או תצלום של האדם הנחבא אל כליו ורק ברגע האחרון העלתה ידו בארכיון הוועד הפועל תצלום מלפני 35 שנה, שבו זוהה על־ידי בעלי זיכרון יצחק הסוף, כשהוא ניצב מאחורי יוסף קויבישבסקי וחיוכו הסלחני הידוע על שפתיו. למרות חבלי לידה אלו השכיל בר־הוניג לשחזר את דמותו הנאצלת של הנפטר ובפרט הפליא - כפי שציינו רבים מן המבקרים - לצייר את עיניו הבוערות והנבונות של "איציק שלנו". קובץ יצירותיו של יצחק הסוף ז"ל מתוך עיזבונו הספרותי עמד להופיע במהדורה העממית של הוצאת "גביר". עורכי ההוצאה חיטטו בין עיתונים מצטהבים מיושן ומצאו כתבים רבים מפרי עטו, אשר רובם ככולם הופיעו בלי חתימה, אך סגנונו המקורי והחריף של י' הסוף ביצבץ בכל שורותיהם, עד שלא נותר מקום לספק.
אולם לפני הופעת הכרך השני לנאומיו המזהירים של הסוף, נפל דבר שהיה בו כדי להטיל אנדרלמוסיה ידועה בגורל הספרים האלה. כלומר, קרה, שמר גרינבוטר, ששם הרחוב שלו הוחלף לפי בקשת הקהל לשם החדש "שדרת יצחק הסוף", נשבר מקצב המאורעות וישב לו ופירסם מאמר ראשי, שבו היכה על חטא וגילה שבאשמתו הוא הומצא האיש בחזקת יש מאין. מר גרינבוטר הוכיח שחור על גבי לבן שיצחק הסוף לא היה ולא נברא - ותגובתו המיידית של הציבור לא בוששה לבוא. בטקס הפתיחה של בית־הספר התיכון על שם יצחק הסוף, שחל למחרת הופעת המאמר החושף, אמר מזכיר ועדת התרבות של המפלגה בין השאר:
"...ואשר לאי־אלו כתבים, השמיצו אותו בחייו וברור שמשמיצים אותו גם אחרי מותו. אבל תשובתנו היא זו: סלקו ידיכם מזיכרו של יצחק!..."
מר גרינבוטר, דעתו נטרפה עליו במעמד זה והחל צועק בקול גדול שאין כאן אלא מודעה אשר הופיעה בטעות - ועל כן סולק מקרב החוגגים בידי הסדרנים. הוא הובא לבית־החולים, אך הטיפול המסור לא שיפר את מצבו, מאחר שגם בית־החולים נקרא על שם יצחק הסוף ז"ל, ולא עוד אלא פסל האיש עומד בגינה כשיד ימינו מושטת ומצביעה לעבר העמק, שכה דבק בו בחייו. מר גרינבוטר התחיל באחד האמשים החמימים להשתולל עד כי נאלצו לסוגרו בבית־המשוגעים. מאחר שגם זה לא עזר, הוציאו אותו והעניקו לו את "פרס הסוף לספרות יפה" מטעם עיריית רמת־גן, כהערכה לפעלתנותו העיתונאית, ואז - רק אז נחה דעתו עליו ושָקַט מר גרינבוטר ולא הציק עוד.
הסיפור "זכר צדיק לברכה" פורסם לראשונה בספר "הכל תלוי" בשנת 1961
קישון. שמו הולך לפניו // צילום: משה שי
מצב חירום בזמביה
"הוד מעלתו שר הטקסים, יורשה לי להזכיר, שיומיים בלבד נותרו עד לבואו של שר החוץ הישראלי לארצנו".
"זמביה תקבל את פניו בכל הכבוד הממלכתי הראוי. התזמורת קיבלה את תווי 'התקווה'?"
"עוד לא, אבל תייר ישראלי אחד נענה לזמזם אותה בחזרות".
"שיעשו תרגילים גם בגלגול השטיח האדום, הוא חייב להגיע עד למטוס".
"אפילו עובר אותו, הוד מעלתו".
"ושבע־עשרה יריות תותחים".
"כן, הוד מעלתו. למטרה זו שאלנו את התותח של אורונדה־בורונדי".
"שפיר. עכשיו נקבע את טקס קבלת הפנים. שר החוץ ופמלייתו יסקרו את מסדר הכבוד של הצנחן שלנו, אחר כך ייכנסו לאולם הקבלות. מה מספר המלווים?"
"ארבעים, הוד מעלתו".
"כן, באולם הקבלות יוגש להם כיבוד קל ו... כמה אמרת?"
"ארבעים מלווים, הוד מעלתו. אבל כבר הודיעו על בואם של עוד שלושים משתתפים בסיור..."
"המלכה אליזבת באה עם תריסר מלווים, אם אינני טועה".
"לאנגליה רק שלוש מפלגות, הוד מעלתו".
"איך נצא מזה?"
"כבר הכרזתי על גיוס כללי של כל כלי הרכב במדינה".
"זה לא יהיה מספיק. אפילו אם אני וחברי בממשלה ניסע דרך העיר על אופניים, יהיה צורך בשיירה של עשרות כלי רכב בשביל המשלחת הישראלית".
"איפה ניקח מכוניות בשבילם?"
"ייסעו בשתי משמרות".
"אבל איפה יגורו?"
"כן, זאת באמת בעיה. אני סבור שעלינו להפקיע את רובע המגורים בבירה ולהגלות את דייריו לדרום הארץ עד עבור זעם".
"אלילים שבשמים, איפה נערוך את הסעודה החגיגית לכבוד אורחינו?"
"כנראה באולם האופרה".
"הם... אוכלים... הרבה?"
"לפי המידע שבידי הם נהנים מתיאבון ים־תיכוני בריא, הוד מעלתו. לאחר ביקורם בבינגו ביקשה ממשלתה של ארץ זו סיוע דחוף של עודפי מזון מן האו"ם כדי למנוע מכת רעב בקרב האוכלוסייה".
"אף פעם לא היתה לנו קבלת פנים המונית כזאת. בעצם מי הם המלווים של שר החוץ ורעייתו?"
"כאן הרשימה, הוד מעלתו".
"אני רואה. שני מנהלים כלליים, ארבעה תת־מנהלים כלליים, שלושה סגני מנהלים תת־כלליים, מזכיר ראשון, מזכיר שני, מזכיר שלישי, רביעי, חמישי, שישי, שביעי, צלמים, עיתונאים, קוסם. מזכיר שמיני, שני רופאים. לשם מה שני רופאים?"
"אם אחד חולה, הוד מעלתו, השני מטפל בו".
"ארבעה מומחים לחקלאות, שלושה למיסוי כפול, עשרה לחיסכון לאומי".
"כן, בזה הם חזקים מאוד, בעניין חיסכון".
"חמישה יועצי־סתר. נציג ההתיישבות העובדת. אנשי ביטחון, שלושה סוכני ביטוח. מכבי־אש. גרינבאום".
"מי זה גרינבאום?"
"הוא נוסע איתם בטעות. רצה בעצם לטוס לניו יורק, אבל זרם המלווים גרף אותו בשדה התעופה לתוך מטוסה של המשלחת".
"אוי".
"מה קרה?"
"נזכרתי בבימת הכבוד".
"חשבתי על זה, הוד מעלתו. מחזקים אותה בעמודי ברזל מכל צד ויוצקים לה יסודות בטון חדשים. גם לספר האורחים צירפתי שלושה כרכים נוספים. את טקס מתן תואר דוקטור לשר החוץ נערוך באמפיתיאטרון. לאחר מכן תבקר המשלחת הישראלית, לפי התוכנית, אצל הקהילה היהודית".
"כמה איש מונה הקהילה?"
"שלוש משפחות, הוד מעלתו, וגם מאלה שתיים נעלמו אתמול בשעות הלילה המאוחרות".
"והשלישית?"
"במעצר־בית".
"שפיר. אני מקווה שהכול יעבור בשלום. אני משוכנע שהמשק שלנו יבריא מתוצאות הביקור תוך שנתיים־שלוש. נאום הנשיא מוכן?"
"כן, הוד מעלתו. הנשיא יקביל את פני הישראלים במילים שיבטאו את הרגשת כולנו: 'אני מברך בארצנו את עם ישראל, גברים, נשים וטף', יאמר הנשיא, 'אני גאה לציין כי מעולם בהיסטוריה לא ביקרו רבים כל כך אצל מעטים כל כך לתקופה קצרה כל כך, יישר כוחכם!"
הסיפור "מצב חירום בזמביה" פורסם לראשונה ב"ספר המסעות" בשנת 1988
• • •
אפרים קישון נולד בבודפשט שבהונגריה בשנת 1924. ב־1944 נכלא במחנה ריכוז הונגרי, שרד את מסע המוות לעבר מחנה ההשמדה סוביבור בפולין, חזר לבודפשט ומצא שמכל משפחתו נותרו בחיים הוריו ואחותו.
ב־1949 ברח מהונגריה עם אשתו הראשונה ועלה לישראל בספינה "גלילה". ב־1951 עבר לתל אביב ופירסם את ספרו הראשון בעברית, "העולה היורד לחיינו". בשנת 1953, שנתיים בלבד לאחר שסיים אולפן ללימודי עברית, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הראשון פרי עטו, "שמו הולך לפניו", שהיה להצלחה גדולה.
כתב טור יומי ב"מעריב" במשך 30 שנה. הקים את תיאטרון "בצל ירוק". כתב וביים שבעה סרטים, ששניים מהם - "סאלח שבתי" ו"השוטר אזולאי" - זכו בפרס "גלובוס הזהב" והיו מועמדים לפרס האוסקר. כתב וביים מחזות מצליחים רבים. בשנת 2002 קיבל את פרס ישראל. קישון נפטר בביתו שבשווייץ בשנת 2005.
"ספר קישוני" יצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים", במסגרת "פסטיבל קישון להומור" שיתקיים ברחבי תל אביב במלאות עשור למותו של אפרים קישון.
