כבר יותר מ־48 שנים שגליה אלבין חיה עם פצע מדמם בלב. בכל יום זיכרון שחולף, בכל הבזק נוסטלגי, בכל פעם שהיא שומעת את קולו של קליף ריצ'רד שר "The Young Ones" - היא מוצפת בגעגועים. געגועים אל דני שרון, אהוב נעוריה, שנהרג כשהיה בן 20 יחד עם מדריך הטיסה שלו, סג"מ דני פלד, במסגרת טיסת אימון שגרתית בקורס טיס, ביוני 1968. כבר שנים שהיא חושבת איך תנציח את זכרו של אהובה הראשון, עד שמצאה את התשובה.
"לפני כשנה התפרסמה ידיעה שקליף ריצ'רד מגיע להופיע בתל אביב, וברגע ששמעתי את זה, הוצפתי בהתרגשות עצומה. ראיתי אותו לראשונה ב־1963, כשהוא היה בשיא תהילתו. הלכתי להופעה ההיא עם דני, וזו היתה הפעם הראשונה שהחזקנו ידיים. יצאנו כמעט חמש שנים, זו היתה אהבת נעורים תמימה ונאיבית של שני צעירים בשנות השישים, שכללה הרבה בילויים משותפים עם חברים, יציאות לקולנוע ונשיקות עדינות.
"היינו זוג מקסים ומאושר, עד שיום אחד, כשהייתי בת 19, חיילת צעירה בחיל האוויר, קיבלתי את ההודעה המרה שהוא נהרג. חטפתי בום בלב. לימים התחתנתי עם בעלי הראשון, והמשכתי הלאה עם חיי, אבל הזיכרון שלו מעולם לא נמחק, וגם לא תחושת ההחמצה של הרומן שנגדע באיבו.
"כשקראתי שקליף מגיע לארץ נכנסתי לאובססיה ומיהרתי לקנות את זוג הכרטיסים הכי טוב שיש, ממש מתחת לבמה. רציתי כאילו ללכת שוב עם דני להופעה, לסגור מעגל. לא תיכננתי לקחת איתי אף אחד, אלא פשוט לשחזר את הרגע ההוא שבו אנחנו יושבים יחד מול קליף.
"באוקטובר 2013, יומיים לפני ההופעה, כתבתי סטטוס בפייסבוק שאני הולכת לשמוע שוב פעם את קליף, שהיום הוא בן 72, ושבפעם האחרונה ששמעתי אותו זה היה עם האהוב שלי, שנהרג בצבא. כתבתי שגם קליף וגם אני כבר לא young ones, ודני, לעומתנו, יישאר צעיר לנצח.
"בתוך כמה שעות קיבלתי הודעה פרטית ממשה, אחיו של דני, שכיום הוא בן 68, שכתב לי שישמח לבוא איתי להופעה. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה בהלוויה של דני לפני 48 שנים, וחשבתי לעצמי שזו חלק מסגירת המעגל. נפגשנו במסעדה לא רחוק מהיכל נוקיה והשלמנו בדרך להופעה פערים מהשנים שעברו.
"באמצע ההופעה פרצתי בבכי נורא, והוא לא ידע איך להגיב. הכל צף בי פתאום. תמונות מהבילויים עם דני, ההליכה המשותפת לקולנוע ארמון בחיפה, הנשיקה הראשונה, ועוד רגעים קסומים של נער ונערה צעירים שבטוחים שכל העתיד לפניהם.
"לחברה של חלל צה"ל אין מקום לבטא את הכאב שלה באופן רשמי. המדינה לא מכירה בה, היא לא זכאית לכספים ולתמיכה ממשרד הביטחון, לטיפול נפשי, ליווי, תמיכה או הכרה. אומרים לה, 'את צעירה ויפה, החיים עוד לפנייך, הכל יהיה בסדר'. אבל לא תמיד הכל בסדר, ולא תמיד מתאוששים מזה כל כך מהר, אם בכלל. באיזשהו מקום, החברות נשארות מחוץ למעגל השכול. אצלי הפצע נשאר פתוח גם אחרי כל השנים שעברו, ותחושת ההחמצה לא חלפה.
"תחשוב, לדוגמה, על כל החברות של חללי צוק איתן. היו שם חברות שהיו בזוגיות של שנים עם החללים, וגם כאלו שכבר היו להן הזמנות לחתונה ושמלות מוכנות. הן יכולות להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה? האם העובדה שהן 'רק' חברות ולא נשים נשואות מקלה את הכאב והאובדן? התשובה היא לא.
"חזרתי הביתה נרגשת מאוד. התיישבתי מול המחשב, ובמשך יום שלם כתבתי את השלד לסרט שמבוסס על האובדן של דני ועל כל מה שצף בי. זה סיפור על אישה נשואה, שנכנס לחייה גבר נוסף, שהוא למעשה גבר מת מעברה, והגבר הנוכחי בחייה מתקשה לקבל את הגבר הנוסף".
היא עבדה על התסריט ארבעה חודשים. "התייעצתי עם תסריטאים וכותבים, שמשכו אותי לכל מיני כיוונים של טלנובלות ומשפטים שחוקים כמו 'אתה חסר לי'. בסוף החלטתי לעשות את זה לבד". לסרט בחרה לקרוא "מיי קליף", ואז החלה לחפש אנשי צוות שיסייעו לה להוציא אותו אל הפועל - צלם, תאורנים, מאפרים, אנשי ארט ואנשי מקצוע נוספים, "וכולם שאלו אותי מי יביים. בשלב מסוים התחלתי להיעלב מהשאלה הזאת, ואמרתי: אני.
"הם הסתכלו עלי במין מבט מתנשא של 'עכשיו האישה העשירה הזאת החליטה שהיא גם במאית', כאילו חדרתי לטריטוריה לא שלי. אז החלטתי להיפרד מכמה מהם, שהרגשתי שלא תורמים לי או שהסתכלו עלי במבט מזלזל, והחלטתי לביים את הסרט בעצמי. שיחררתי את המלהקת לדרכה, בחנתי שחקנים ושחקניות וליהקתי שחקנים מקצועיים ומוכשרים, שבהם דני גבע ("תיק סגור", "החממה", "אורים ותומים") ועמי ויינברג ("האלופה", "הבורר", "חמש דקות בהליכה"). רצתי בעצמי לחפש להם בגדים, אביזרים, לוקיישנים לצילומים, וכל מה שצריך לעשות".
איך ידעת לביים את הסרט? זה לא משהו קל.
"כנראה עוצמת החוויה הביאה לי את הכוח לדעת איך לספר את הסיפור בצורה הכי נכונה. כשאדם מספר מעדות ראשונה מה הוא חווה, הוא הכי אותנטי שיש.
"בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה שהסרט יהיה ללא מילים. חשבתי שיהיה יותר חזק לתעד מצבים והבעות פנים, כי לא רציתי לגלוש למקומות קלישאתיים, שאהובה מדברת על געגוע. אמרו לי שזאת משימה מאוד קשה, וחלק מהשחקנים נכנסו לפאניקה - הרי המילים הן מפת הדרכים שלהם. אבל אתגרים אף פעם לא הפחידו אותי. הסברתי להם איך להעביר את המסרים באמצעות המצבים וההבעות שלהם.
"אמרתי שאני רוצה לספר סיפור על אישה נשואה שאוהבת את בעלה, אבל חושבת גם על האהוב המת שלה. מין מסע רגשי, שבסופו הבעל שלה מצרף לחייהם את הצלע השלישית ואומר לה: 'בואי נחיה שלושתנו'. זה מסר שהיה לי מאוד חשוב להעביר, כי הרבה פעמים, גבר שמתחתן עם אישה שבעלה נהרג מנסה לגרום לה לשכוח את העבר, בזמן שזה בלתי אפשרי".
היית נשואה שלוש פעמים לאורך השנים. דני היה "נוכח" בנישואים שלך?
"לא. בעלי השני ובעלי השלישי בכלל לא ידעו על דני. זה כבר היה שנים אחרי מותו, ולא הרביתי לדבר על זה כי לא רציתי להכביד. אם כי מיקי, בעלי השני, שמע על דני כשנולדה הבת שלנו דניאלה בשנת 1984, ואמרתי לו שאני רוצה לקרוא לה על שם חבר נעורים שלי שנהרג.
"מעבר לזה, אף פעם לא הבאתי את דני למערכות היחסים שלי, כי לא הרגשתי שצריך 'להפיל' את זה על בני הזוג שלי. האמת היא שרוב החיים שלי הצלחתי לחיות בשלום עם הפצע הפתוח. אבל אם הייתי פותחת את זה, הייתי מצפה לתגובה בסגנון 'אנחנו שלושה במערכת היחסים הזאת'. רק כשקליף ריצ'רד הגיע להופעה, הכל פתאום נפתח".
עכשיו יש לה סרט והנצחה ומרגוע לנפש. הקרנת הבכורה תיערך היום, יום שישי, בסינמטק בתל אביב, בפני פורום של העמותה לחברות חללי צה"ל.
אלבין. "צמחתי מתוך תאונת הדרכים של חיי" // צילום: כפיר זיו, פסל: לורנס זיו
מאיפה כל הרוע?
אלבין (65) חיה חיים סוערים. את ילדותה העבירה בחיפה על הכרמל ("נולדתי להורים שהיו סוחרים, והייתי ילדת שמנת חיפאית"). אחרי השירות הצבאי נסעה לארה"ב, שם למדה תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה. עם שובה לארץ נישאה ליאיר לנגר וילדה את בתה הבכורה אפרת (39).
בסוף שנות השבעים התגרשה ועברה לתל אביב, שם ניהלה את "עיר הנוער" - הפנינג גדול שמשך אליו מבקרים רבים מדי שנה. בהמשך נישאה לאיש העסקים מיקי אלבין, ממנו נולדו לה בן - שמואל (31) ובת - דניאלה (30). "היו לנו חיים מאושרים עד שקרה האסון", היא אומרת.
אלבין נהרג ב־1985, בנסיבות בלתי ברורות. "המשטרה טוענת שהוא נפל מחלון בית המעצר כשניסה לברוח מחקירה על העסקים שלו, ואני טוענת שבעלי אינטרס רצו לרצוח אותו", היא אומרת.
גליה היתה אז בת 36, עם שלושה ילדים וירושה של מיליונים. היא נאלצה לצלול לעולם העסקים.
"הפכתי להיות יושבת ראש של חברות ענק כמו 'נחושתן', 'קיסריה מקרקעין', חברות בנייה ועסקים נוספים. גיליתי את העולם האכזרי שמאחורי הקוקטיילים והחיוכים, ואת הסכין שצריך לשים בין השיניים. הייתי צריכה להתמודד גם עם האובדן של בעלי, גם עם העובדה שהפכתי פתאום לאם חד־הורית, וגם עם משהו שהיה זר לי לחלוטין - ניהול עסקים וטיפול בכספים רבים. ולא פחות מזה, הייתי צריכה להתמודד עם כל הסביבה, שכעסה עלי שהתעשרתי בלי לעשות כלום.
"הירושה הזו הכעיסה אנשים, כולל חלק מהשותפים העסקיים של מיקי ואפילו חלק מבני משפחתי. ככל שהשנים עברו, זה הפך אצל חלקם לקנאה פתולוגית של ממש. לא ידעתי איך להתמודד עם כל זה. בהתחלה חשבתי שאני צריכה להתנצל, לתרום, לעזור. לא ממש ידעתי. אנשים קרובים התנתקו ממני והפנו לי עורף, כאילו אמרו לי: 'קיבלת כסף? תיחנקי איתו!' לא הצלחתי להבין מאיפה ולמה כל הרוע הזה. מה כבר עשיתי?"
לקראת סוף שנות השמונים נישאה אלבין בשלישית, ליעקב שביט, וב־1990 ילדה את בנה הרביעי, גיל (24). כעבור שנים אחדות התגרשו בני הזוג.
"בזכות הלבד הזה שעטף אותי הפכתי לאמא קרובה מאוד לילדים שלי", היא אומרת. "עד היום אני בקשר מצוין איתם. למרות שחלקם עברו לגור בשנים האחרונות בחו"ל כדי ללמוד שם, אני יכולה לדבר עם כל אחד מהם שמונה פעמים ביום.
"בזכות הלבד הזה גם למדתי איך לנהל כספים, איך לפתח עור עבה, איך להיות אשת עסקים ממולחת ויצירתית. מתוך תאונת הדרכים של חיי צמחתי, וממרחק השנים והזמן אני מודה לכל האנשים שהפנו לי עורף בשעת צרה, כי הם גרמו לי לשרוד וללמוד איך להתנהל בעולם הזה.
"מה שעצוב הוא שהחברה האנושית כל כך קלה לשפוט, ותמיד לרעה ולא לטובה. גם בכפר שמריהו, שם חיינו במשך שנים באחוזה מפוארת, נחשבתי בעיני רבים לחריגה. גם שם הרגשתי הרבה פעמים שמפנים לי עורף, כי הייתי חד־הורית ולא התאמתי לנוף השכונתי של אישה, בעל וילדים.
"אתה יודע מה התגובה הכי עצובה שאני שומעת הרבה פעמים מאנשים שמכירים אותי? 'אני מרגיש כל כך רע, לא ידעתי שאת כל כך עמוקה ונחמדה'. רק מי שמתקרב אלי זוכה להכיר אותי באמת, להבין מי זאת האישה הזאת, שנוגעת בכל כך הרבה דברים ולכאורה לא מפוקסת ולא ממוקדת.
"למדתי בחיי הוראה בסמינר הקיבוצים, תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה, לימודי משפטים, הייתי בעלים של המגזין 'פנטהאוז', הוצאתי שני ספרים, הנחיתי במשך כמה שנים את תוכנית 'המועדון' בטלוויזיה החינוכית שעסקה במה שמעניין אנשים בני חמישים פלוס. בגיל 55 החלטתי שאני רוצה ללמוד משחק ונסעתי לשנה בניו יורק. וכמובן, גם הפקתי סרט טלוויזיה שנקרא 'להתחיל מחדש', שהתבסס על ספר שפירסמתי".
והיה גם היה ניסיון לפאזה פוליטית עם פנינה רוזנבלום, ובהמשך עם ציפי לבני.
"בשנות השמונים והתשעים פנינה ואני היינו מנשות העסקים הבולטות בארץ, וכשפנינה החליטה לרוץ לכנסת, היא חיפשה תמיכה של נשות עסקים נוספות. חשבתי שזה חשוב לתת גב לאישה, והודעתי שאני תומכת בה. מעולם לא רצתי איתה לכנסת.
"כשציפי לבני עמדה בראש 'קדימה', באמת ניסיתי להצטרף למפלגה, וגם זכיתי ב־7,800 קולות בפריימריז. למרות זאת, ולמרות כל מיני הבטחות, נזרקתי בכל מיני תירוצים. ואז הבנתי באמת מה זה פוליטיקה, ואמרתי לעצמי, לא עוד. היתה לי אכזבה גדולה מהאופן שבו ציפי התנהלה, ובעיקר מחוסר היכולת שלה להקים ממשלה. אני מאוד מעריכה אותה כאדם, אבל לא אשוב להצביע לה".
את מבינה שכל הדברים שעשית, שהם מאוד מרשימים, יכולים להשאיר תחושה של זגזוג וחוסר החלטיות.
"ואני אומרת שאני אוהבת לחוות את החיים האלה ואת מה שהם מציעים לנו. בגלל זה אני גם אוהבת לעבור כל כמה שנים דירה. יש אנשים שנאחזים בקירות הבית שלהם, ואני קמתי ועזבתי את הבית בכפר שמריהו ועברתי ללופט בהרצליה פיתוח, ולפני כמה שנים עברתי לגור בדירה קטנה יותר במגדל נווה צדק, שהוקם על שטח אדמה שהיה בבעלותי.
"לאחרונה שאלתי את הילדים שלי איך הם יגיבו אם אגיד להם שאני שוקלת לעבור שוב למגדל חדש בצפון תל אביב, והם אמרו לי: 'אם את מאושרת, אנחנו מאושרים'. הם כבר למדו להכיר אותי".
מתוך הסרט. "אהיה איתו בשוק מכירת הסרטים בברלין"
מחפשת את התשוקה
"אני אוהבת להמציא את עצמי מחדש בכל עשור. אני מחפשת את התשוקה של חיי, ובשלב מסוים הבנתי שיש לי תשוקה להרבה דברים, וכסף אינו ביניהם. בתהליך שנמשך כמה שנים הגעתי למסקנה שאני לא בפוקוס עם עצמי. הקולנוע תמיד היה אהבה מאוד גדולה שלי, אבל נסיבות החיים משכו אותי למקומות אחרים".
בסופו של דבר, הכסף הוא זה שאיפשר לך לעשות את כל זה.
"כסף זה דבר חשוב שמאפשר חופש גדול, אבל הוא גם כובל. יש לך אחריות על הרבה מאוד אנשים ועל הרבה עסקים, ואני החלטתי שאני רוצה להצטמצם. אז התחלתי בהליך של פירוק ומכירת חברות, וירדתי מ־12 חברות לשש, ומשש לשתיים. זה שילוב של הליך מחשבה רציונלי ורגשי. הבנתי שאני לא רוצה להיות בחברה עם שותפים שאני לא אוהבת ומתחברת ושהרעל הזה הורס את חיי.
"אני מעדיפה להיות עם פחות מיליון אבל עם יותר אושר או עם אפשרות להיות משוחררת ולעשות חמישה מיליון במקום אחר. ובאמת כשאני מסתכלת על חלק מהאנשים שעבדתי איתם, חלקם במצב כלכלי ירוד. אני לא רוצה להיות כבולה לאנשים או לחברות ואני גם לא בתחרות עם אף אחד. יש לי את מה שיש ואני מרוצה ממה שיש לי וממה שמוליד יום ביום".
אז במה בעצם את עובדת היום? מה הטייטל שלך?
"אני מנהלת את העיזבון שלי בעודי בחיים".
ומה זה אומר?
"שבמקום להוריש לילדים שלי כל מיני משרדים, בניינים, חברות או חפצים ודברים שהם לא ירצו או לא יידעו מה לעשות איתם, אני מטפלת בדברים כבר עכשיו. לפני ארבע שנים עזבתי את המשרדים המפוארים שלי ברמת החייל, הבנתי שלס איז מור. שיחררתי חפצים מהבית שלי, תרמתי חפצים, העברתי להאנגר והפסקתי לעשות כל מיני מהלכים עסקיים שהתגלו כטעויות".
אילו טעויות?
"למשל, קניתי פעם בניין בחיפה. למה הייתי צריכה בניין בחיפה? היו שם רק בעיות ותקלות ונסיעות לחיפה. אז נפטרתי מהבניין. אני משחררת גם נדל"ן שיש לי בבאר שבע. אני לא רוצה להיות כבולה לדברים שגוזלים ממני אנרגיות. קניתי פעם הר שלם בקוסטה ריקה, כי היתה איזו הזדמנות עסקית נהדרת, כולל אופציה לבנות עליו.
"אבל אז התעוררתי בוקר אחד ואמרתי לעצמי: את באמת צריך הר באמצע דרום אמריקה? יש לך אפשרות לנהל את זה? לשלוט בזה? למה את צריכה את זה?
"הזמן שלי יקר, ואני מעדיפה שהוא יוקדש לילדיי, לשלושת נכדיי, לחברותיי וליצירה שלי. כרגע ההר עדיין שלי, אבל אולי אמכור אותו. להוריש לילדים הר בסוף העולם, זה גם להוריש להם כאב ראש. אני מאמינה, יותר מתמיד, בחיים פשוטים ונגישים ובהנזלה של ההון שיש לי. לחיות איתו. ליהנות".
לאחרונה, היא מספרת, תרמה יצירה של מרסל ינקו בשם '12 השבטים' למוזיאון ינקו־דאדא בעין הוד. "כשעזבתי את כפר שמריהו, איפסנתי את זה בקופסה. העבודה הזאת, שהיתה עבודתו האחרונה, הוערכה לצורך ביטוח ברבע מיליון דולר.
"לא מזמן מצאתי את עצמי ואמרתי, אחרי מותי הילדים לא יידעו מה לעשות עם זה. נראה לי יותר ראוי לתרום יצירה כזאת למוזיאון, כדי שתהיה בתצוגה, מאשר שהיא תשכב באיזה מחסן, ושאחרי מותי ילדיי לא יידעו מה לעשות עם זה. למה לא לגרום אושר לעוד אנשים, שיוכלו לראות את היצירה במוזיאון?
"אני חושבת שאנשים רבים, שיש להם אוספים וכסף מעל לצורכיהם, ראוי שינהגו כך. אני מעדיפה להשאיר את המורשת שלי בעודי בחיים, ולא אחרי מותי".
יש כאלה שיגידו שאת נוגסת כספים מהעתיד של ילדייך.
"אני לא מוטרדת. נגמלתי מייסורי המצפון אחרי שהודעתי לילדים שלי שאני מבזבזת להם את הירושה. התחלתי ליהנות, לממן לעצמי את הסרטים העתידיים שאני רוצה לעשות ולחשוב על הזמן שלי, שהוא, בסופו של דבר, המשאב הכי יקר של בני האדם.
"אומרים 'הבט אחורה בזעם', אבל אני לא רוצה להביט אחורה, ובטח שלא בזעם. אני מסתכלת על ההווה ועל העתיד, ואני מלאת חמלה כלפי אנשים שלא מבינים מה אני עושה וחושבים שירדתי מהפסים".
עשיית סרטים היא חלק מתפיסת העולם הזאת?
"בהחלט. כל חיי היתה לי תשוקה ומשיכה לקולנוע. כנערה אהבתי לראות סרטים, ובמהלך השנים הראשונות שלי כאישה עצמאית עבדתי בסרטי רול והייתי שותפה שם ומעורבת בקופרודוקציות עם חברות הפקה זרות. בשנים האחרונות החלטתי שבמקום להוציא את הכסף שלי על עוד קרוז מפואר, תיק של לואי ויטון שישכב בארון או עוד שרשרת, אני מעדיפה להוציא אותו על הפקת סרט".
קליף ריצ'רד. סגירת מעגל // צילום: קוקו
טיפסתי על הקילימנג'רו
"באמת חוויתי חוויות נהדרות במהלך חיי. אכלתי ארוחות ערב עם אנשים גדולים ברחבי העולם, טיילתי בין קרחונים באלסקה, טיפסתי על הקילימנג'רו באפריקה, לבשתי את הבגדים הכי־הכי. עד שהבנתי שלהיות פשוט זה הכי כיף.
"תסתכל עלי (מושכת את חולצתה הרקומה והצבעונית): זאת חולצה שקניתי בקוסטה ריקה, ובחיים לא הייתי מאמינה שאלבש אותה במקום חליפת עסקים. תסתכל על הפנים שלי. אין עליהן איפור. טוב לי ככה. זה לא שאני לא מכבדת מקומות או אנשים שאני פוגשת, וברור שאני עולה לפעמים על מדים ייצוגיים, אבל את רוב הזמן שלי היום אני מעדיפה לחיות בנוחות.
"את הכסף שלי אני מעדיפה להשקיע בסרט שעשיתי במקום לבזבז אלף דולר ליום בעוד קרוז. בסוף ינואר אני נכנסתי לצילומים של עוד סרט קצר, "מיי מים", עם אוהד ונועה קנולר, ואחריו לצילומים של עוד סרט, ועם 'מיי קליף' הם ירכיבו טרילוגיה ושלושתם יוקרנו בפסטיבלים. את הסרט הנוכחי 'מיי קליף' כבר הגשתי לכל מיני פסטיבלים ברחבי העולם ואהיה איתו בשוק מכירת הסרטים בברלין".
אז החלום הגדול שלך הוא בכלל להיות רונית אלקבץ?
"החלום הגדול שלי הוא לביים סרט קולנוע באורך מלא, שכתבתי עם התסריטאי שלמה משיח. עכשיו סגרתי עם המפיק דיוויד מנדל עבודה משותפת לצורך ההפקה. הסרט הזה יספר את הסיפור של מיקי, ואני חושבת שלסרטים שמבוססים על סיפורים אמיתיים יש אפקט מאוד גדול על הקהל, שמחפש סיפורים עם השראה. בכל מקרה, אני לא רוצה להרחיב עדיין את הדיבור על הסרט הזה. זה גם חלק מההתבגרות שלי. פעם חשבתי שאם אני לא מספרת, זה לא קיים. היום אני כבר מבינה שהעשייה מדברת בעד עצמה. כשהסרט יופק, אני מבטיח לספר לך עליו הכל".
"ברור לי שיש אנשים שמרימים גבה על השאיפות הקולנועיות שלי, אז אני צוברת ניסיון ובינתיים מצלמת סרטים קצרים, לומדת את העבודה. כבר קיבלתי לא מעט תגובות אוהדות מאנשים שראו את זה".
יהיו אנשים שיגידו שעם הרבה כסף אפשר לעשות הכל.
"אלה אנשים שנוח להם לתרץ לעצמם את אי העשייה שלהם. על הסרט החדש שלי הוצאתי בסך הכל מאה אלף שקלים. חסכתי לא מעט בהוצאות בזכות העובדה שלקחתי על עצמי את כל ההפקה והעבודה השחורה. אם למישהו או מישהי יש חלום לעשות סרט - זה אפשרי. שיפסיקו לקטר ולא יהיו עצלנים.
"רוצים לעשות סרט? תתאמצו! רוצים להמציא אפליקציה? תיכנסו לאינטרנט ותלמדו איך עושים את זה. אוהבים לבשל? תמכרו את האוכל שלכם. אוהבים לייצר תכשיטים? תמכרו אותם. לא צריך כסף בחיים, אלא תשוקה והתלהבות. ברגע שיש התלהבות, אפשר לגייס אנשים שיעבדו איתך.
"לדעתי, רוב בני האדם פשוט עצלנים, ועם קצת מאמץ ולימוד - הכל אפשרי. עייפתי מלשמוע שדברים לא אפשריים ועייפתי מאנשים לא מפרגנים. אנשים שהקיפו אותי ונשמעו כמו אחרון הטוקבקיסטים פשוט יצאו מחיי. היום יש לי חֲברות חדשות, והכסף או העסקים הם לא נקודות החיבור. להפך: הפשטות".
מה עבר על הבן אדם?
ומה עם זוגיות?
"אשמח שיהיה לי שותף לחיים, אבל לא במודל המסורתי. אני חיה הרבה שנים לבד, יש לי חיים מלאים, ארבעה ילדים ושלושה נכדים שאני אוהבת מאוד. אשמח למצוא מישהו שיש לו את הבית שלו ולי את הבית שלי, ובין לבין יהיו לנו את רגעי הקסם שלנו. בלי לחץ, בלי קנאה ובלי שהוא ירצה לשנות אותי או אני אותו".
אין רגעים של בדידות?
"ודאי שיש. יש רגעים שבא לי להניח את הראש שלי על מישהו. אבל אני רוצה יחסים של אמת, לא של העמדת פנים. לא מזמן קיבלתי הודעה ממישהו שכתב לי: 'הגעתי לתל אביב. אם את מחפשת בן לוויה לאירועים, תאותתי לי. אני מבטיח לא לחפור'. הסתכלתי על זה וחשבתי לעצמי, מה עבר על הבן אדם?
"ואולי זה לגיטימי? אולי אני סתם רגישה? העניין הוא שאני לא רוצה יותר להיות הנדיבה בלי הגבולות, ואני רוצה מערכת יחסים שווה, בלי ניצול. פעם, בסוף כל דייט הייתי מוציאה את כרטיס האשראי שלי ומשלמת על שנינו. זה תמיד נראה טבעי, לי ולו. היום אני מאמינה בשוויון".
אישה בעלת ממון, שניהלה במשך שנים עסקים ועובדים, יכולה להיות פתאום רכה, משוחררת ומובלת?
"אני באמת צריכה עדיין ללכת לבית ספר, שילמד אותי להיות מובלת ולא רק מובילה. אני לומדת לשחרר, גם במחיר שהדברים ייעשו לאט יותר ולא באותו דיוק שאני שואפת אליו. באותה מידה אני צריכה ללמוד לשחרר גם ביחסים. פעם הערתי למישהו שיצאתי איתו על זה שהוא אף פעם לא שילם, אפילו לא על הכרטיסים לסרט. הוא אמר לי: 'לא איפשרת לי. את תמיד דואגת להכל מראש. לא היה לי מקום'.
"לא מזמן הייתי בדייט עם בנקאי שצעיר ממני בעשרים שנים. בחור מקסים, חתיך, אינטליגנטי. כשהחשבון הגיע, עשיתי תרגיל והלכתי לשירותים. כשחזרתי, החשבון עדיין חיכה לי על השולחן. שילמתי. אבל אחרי כמה זמן, כשיצאנו שוב, אמרתי לו בשיא הטבעיות: 'אולי הפעם אתה תשלם?' והוא לא התנגד. בעצם, למה שיתנגד?"
את מרבה לצאת עם גברים צעירים ממך?
"אני עושה את זה לפעמים. יש בנפש שלי משהו צעיר ודינמי, ואני לא רואה עם זה בעיה. העניין הוא שאני לא מעוניינת להיות קוגרית או מממנת. אז אני לומדת לדרוש את השוויון".
יש בכלל סיכוי שגבר חדש ייכנס לחייך כשהוא לא יודע מי את ומה מצבך הכלכלי?
"היום אני כבר יודעת לזהות במפגש שני או שלישי אם זה נקי או לא. אני יודעת שמי שיחיה איתי יצטרך לכבד את מי שאני. את העובדה שהמוח שלי חושב במהירות, שאני קופצת מפרויקט לפרויקט, ושכל הזמן יש לי רעיונות בראש.
"עכשיו, לדוגמה, אני מפתחת אפליקציה שתאפשר לאנשים שמגיעים לבית מלון להתחבר לרשת ה־WiFi של המלון ולראות מי האורחים שנמצאים שם. מין רשת חברתית מקומית, שבה יהיה אפשר לתקשר אחד עם השני, לדבר על נושאי עניין משותפים או להיפגש בלובי. זה נולד אצלי מרגעי בדידות בבתי מלון. המוח שלי קודח מרעיונות".
זה נשמע כמו הפרעת קשב וריכוז.
"ברור. בגיל שישים אובחנתי לראשונה וגילו שיש לי ADHD קשה. הרופא אמר לי: 'אני לא מאמין איך עברת שישים שנה עם רמת הפרעה כזאת'. מאז אני לוקחת אָדֶרָל, שזה כמו ריטלין אבל בלי תופעות הלוואי. זה כדור שנותן לך גם חופש בריאותי וגם חופש מוחי. למרות שאני חייבת להודות שאני קצת מחבבת את הבלאגן שיש לי בראש. הבלאגן הזה הוליד אצלי כל כך הרבה רעיונות טובים ותסריטים, שלא הייתי רוצה שזה ייעלם לגמרי".
איפור: שמעון שושן; שיער: רואי דניאל; ע' צלם: לוק ברוסט; כורסה: וויץ בדים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו