היינו שתי אימהות צעירות לשני בנים. יובב שלה היה בן 5, גולדן בוי עם שיער זהוב שלא היה אפשר להסיר ממנו את העיניים, עילי שלי היה בן 3. שניהם אובחנו אז כאוטיסטים, אחרי חודשים של חרדות, וחששות, וזכוכית מגדלת ששמנו עליהם 24 שעות ביממה, והוא כן בסדר והוא לא בסדר, והגננת שלא באמת יודעת מה לעשות איתו, והמבט הבורח, וההסתגרות הנוגה, והמילים שאבדו, והמילים שמלכתחילה לא היו שם בכלל, והלקות המתעתעת הזאת, שמגיעה אחרי שנתיים של אופוריה, כי הרי יש לנו ילדים שנראים בדיוק כמו כולם. לכאורה.
ביום אפור אחד זה מגיע.
אוטיזם. זה היה הכתר שקשרו הרופאים סביב ראשם הענוג של בנינו היפים.
וכל מה שידענו להגיד לפני כן על העניין היה "כן, כמו ב'איש הגשם'. דסטין הופמן עשה שם יופי של תפקיד". וכמה רצינו להכחיש, וכמה התאמצנו להדחיק, וכמה לא ידענו, וכמה חששנו. וכמה נהרות של בכי בכינו.
היא היתה שחקנית התיאטרון גבוהת הקומה, שהתמודדה כבר שנתיים עם הלא ידוע והאניגמטי, ואני הייתי אמא מבוהלת, מבולבלת, שמייחלת ליד מנוסה שתרגיע ותנחם אותי.
והיא פתחה בפניי את דלתה, גבוהה, זקופה, זוהרת, בדיוק כפי שהיא על הבמה, ובשנייה הראשונה חייכה את חיוכה הרחב, שכאילו דרש ממני בלית ברירה שאחזיר לה אחד בחזרה, כי אז, באותם ימים, הוא נגוז לי, החיוך.
שם, על מפתן דלתם החם והמטופח של עידית טפרסון ובעלה דאז, באחר צהריים של שבת שמשית לפני 15 שנה, הבנתי שאני יכולה להרשות לעצמי לנסות לשחזר את החיוך שאבד לי. הרגשתי איך ליבה הרחב, זה שיודע הלכות חברות אמיתית, יוצא אלי.
נכנסתי אליה הביתה, עלמה שלה הקטנה שיחקה עם אדם שלי הקטן, הוא היה בן כשנה. ויובב ועילי היו עם עצמם, כל אחד בפינה אחרת של החצר המוריקה, מהלכים על קצות האצבעות, מנפנפים בידיים, שותקים הרבה, אבל גם מחייכים בינם לבין עצמם. ילדים מאושרים עם מבט חכם, ספונים בתוך עולמם שלהם, כאילו מצפינים סוד בלתי מפוצח.
יובב ועילי. היום זאת מגיפה של ממש, והיא מדוברת, מתוסרטת ומצולמת ונמצאת כל העת על סדר היום // צילום: מאיה באומל בירגר
הסתכלנו עליהם, על הילדים היפים שלנו, ושאלנו, איך זה קרה לנו? למה דווקא לנו? ומה פשר הלקות הזו, שנוגעת בילד אחד מתוך 500 - זו היתה הסטטיסטיקה היבשה בימים ההם. דיברנו על שיטות טיפול, ועל הקלינאית הזאת, והמרפאה בעיסוק ההיא, ואיך חלק מהחברים שלנו לא באמת יודעים מה לעשות עם המשפחה האחרת שהפכנו להיות. סיפרנו זו לזו על המבחן העצום שהמשפחה שלנו עוברת, ולכמה עזרה ותמיכה אנחנו נזקקות, וכל מה שביקשנו היה רק שעתיים של שינה רציפה.
ומשהו בטון הדיבור השקט שלה, הבטוח בעצמו, הרגיש והאינטליגנטי, הבטיח לי שהשמש תזרח גם מחר, בדיוק מבעד לאותם שמיים שנדמה היה לי שנפלו עלי ביום שהבנתי שהבן שלי אוטיסט.
מאז אנחנו אחיות שצועדות יחד בשביל הזה שהחיים הועידו אותנו לצעוד בו, בלי לשאול לרשותנו. השביל הזה שעובר בכיתה א' בבית הספר המיוחד שבו למדו שניהם, ובחטיבת הביניים, ובחגיגות בר המצווה השונות ממה שייחלנו לעצמנו, ובצבא, שהם כבר לא יתגייסו לשורותיו.
פתאום נוכחנו לדעת שעברו 15 שנים והגענו לתקופה שלא יכולנו לנסות לדמיין אז, בחצר השמשית. יובב שלה כבר בן 20 ומתנשא לגובה של מטר ותשעים, ולנער התמיר שלי מלאו 18. וליבנו עדיין הומה כל כך.
ביקשנו לעצור לרגע את מירוץ החיים שלנו, המלא והמספק, ועל הדרך להודות זו בפני זו שאנחנו גאות בו, במירוץ הזה, כי בחרנו ככה. למרות שהיה קל כל כך לשקוע, אפילו מתבקש.
היה חשוב לשתינו לקבל פרספקטיבה על מה שהיה אז, ולנסות להבין את מה שעוד יהיה. להקדיש לדרך הזו זמן ולשבת יחד, כמו אז, ולדבר את התקופה הזו, רגועות, שלמות וכבר ישנות הרבה יותר טוב בלילה.
היום, המספרים מדברים כבר על אחד מכל 100 שמאובחן על הספקטרום האוטיסטי המתעתע, השונה כל כך מילד לילד. ויש גם מחקרים אמריקניים על אחד מכל 68. היום זאת מגיפה של ממש, והיא מדוברת, מתוסרטת ומצולמת ונמצאת כל העת על סדר היום.
ג'רי סיינפלד אפילו הפך את העניין לבון־טון טרנדי, כשאמר לא מזמן בראיון שנדמה לו שהוא נמצא על הספקטרום, ועורר עליו את זעמם של הורים לילדים אוטיסטים, שהרגישו שהוא אינו מבין אוטיזם מהו. ולמרות שברור לשתינו שסיינפלד בכלל לא התכוון, ושהוא גם לא באמת הכריז שהוא כזה, שתינו מרגישות שאם כבר מלהקים פרזנטור לסיפור הזה - והרי עדיף לכל לקות שיהא לה פרזנטור הוליוודי - אז ג'רי סיינפלד הוא הטוב ביותר. הרי ההתמודדות הזו מזמנת קילוגרמים של הומור שחור, שנערם במהלך השנים.
15 שנים חלפו להן, לא ביעף ולא כהרף עין. אנחנו זוכרות היטב כל יום הולדת וכל חג, וכל תחילת שנה חדשה, וכל מסיבת סיום, וכל הישג שלהם וכל נסיגה, שלהם ושלנו. ועדיין אין לנו תשובות לשאלות ששאלנו אז.
רצינו להפגיש את עילי ויובב, כי הם כבר מזמן לא נפגשו, ויובב ביקש, בדרכו האוטיסטית והכובשת, לפגוש את עילי, כי "הוא חבר שלי, וגם אם קשה לו, אני מוכן לעזור לו". ובדרך כל כך תקשורתית הוא הושיט לו יד, ועילי נגע־לא־נגע בו בחזרה והמשיך בלבד שלו, שמפלח את ליבי בכל פעם מחדש.
• • • •
ישבנו על הספסל בגן הציבורי, מול ביתה של עידית, והבנו שהיום אנחנו חזקות מתמיד, כי ידענו הלוך בעמק הבכא. ימים ארוכים צעדנו שם, לילות שלמים נטולי שינה חיפשנו את דרכנו החוצה. היינו שם, נפרדות מהילד שהיה צריך להיות לנו, מתאבלות על מה שכבר לא יהיה.
לשתינו ברור שעוד יקומו עלינו אימהות לילדים אוטיסטים שיקטרגו על תחושותינו. היא כל הזמן שם, הביקורת הנוקבת מצד אימהות ואבות של ילדים עצמאיים יותר, שנמצאים גבוה על הספקטרום האוטיסטי. הם יוצאים נגד תחושת האובדן שלנו על הילד שהיה יכול להיות לנו. אבל עילי ויובבי לא שולבו במערכת החינוך הרגילה, הלוואי שזה היה קורה, ועם כל האמפתיה לאותן אימהות, אחיותינו לספקטרום ולקושי -
לאף אחד אין את הזכות לקחת מאיתנו את הכאב שלנו, את חוויית האובדן על הילד שחלמנו עליו, ואת העובדה שכל חלומותינו עליו נגוזו באחת. היא שלנו, התחושה הזו. פרטית וסובייקטיבית.
קשה לעידית לשחזר את היום הזה, שבו הבינה שיובב אוטיסט, כשהרופא המליץ לה לא לגדל אותו בבית והיה סקפטי לגבי השפה שיפתח, אם בכלל. שעה ארוכה עמדה במקלחת תחת זרם המים החמים, כשכרס של חודש שמיני בין שיניה, וצרחה את הבכי שלה.
"עמדתי שם, חסרת אונים, כשדקה לפני זה ראיתי בפעם הראשונה בחיי את אבא שלי בוכה, והתפרקתי. אמרו לי שהילד שלי אוטיסט, ולא היה לי חצי מושג מה זה אומר. פחדתי מההגדרה הזאת, היא היתה כל כך מאיימת. הייתי מוכנה שיגידו לי הכל, אבל בבקשה בלי אוטיזם. זה היה כל כך פטאלי וללא מוצא".
עשרה ימים היתה באבל, לא מתפקדת, לא מסוגלת לטפל ביובב, עסוקה רק בהאשמה עצמית ובשאלות של מה לא עשיתי בסדר ואיך זה קרה לי.
עילי בן שנתיים, בשבוע שאובחן
העיניים שלה נשטפות בדמעות כשאני מספרת לה על היום שנצרב בגופי לעד, היום הארור, הקשה מנשוא, איך בערב השארתי את עילי עם אביו ועם אדם, תינוק בן יומו, בדירתנו הקטנה שבחולון, נכנסתי לרכב שלי ונהגתי אל הלא ידוע, נוהגת ובוכה, בוכה ונוהגת, לא יודעת אנה אפנה, ככה במשך שעות אל תוך הלילה השחור, עד חדרה ובחזרה.
ותוך כדי נהיגה, היכתה בי בגב התחתון מכת חשמל כזאת, חזקה וצורבת, ושיתקה לי אותו לרגע. ומאז אותו היום, בכל צומת קשה שאני חוצה עם עילי, אותם צמתים שאמורים לשמח, הצמתים הפוטוגניים האלה שמהם נרקמות תמונות החיים, הזרם המכאיב הזה שב ומכה בי בגב, כמו מכת חשמל משתקת, שמרכזת את כל הכאב הבלתי נסבל לחלק הזה בגוף שלי, שאמור להיות זקוף ואיתן. שאמור לשנס את כל כוחותיו עבור עילי.
• • • •
אז, כשנפגשנו לראשונה, לא דיברנו על יום האבחון. הוא היה קרוב מדי, נוכח מדי, כואב עד מאוד. היינו עסוקות ב"מה הכי נכון לעשות כרגע כדי לתקן לעצמנו את הילדים".
היום אנחנו כבר יכולות להסתכל אחורה ולשחזר, והחזרה למקום ההוא קשה, מתישה וכואבת לא פחות.
עידית (55) זוכרת את היום הזה, שבו מצאה עצמה עומדת מול הורי הגן הרגיל, שאליו נכנס יובב עם סייעת צמודה. לבקשת הגננת היא הסבירה להם על יובב, מה מיוחד בו, ולמה חשוב לה שהוא יהיה בגן הזה. ההורים בגן היו מכילים ומקבלים, אבל בשבילה זה היה מעמד כל כך מביך, אפילו משפיל.
ואני זוכרת מכל התקופה הכאוטית הזאת את מסיבת החנוכה בגן של יהודית. בדיוק החג שאני הכי אוהבת, החג שבו נולד עילי ונולדתי גם אני, חג האור והניסים, וכל מה שעילי רצה באותם רגעי מסיבה זה לברוח משם. נטול קשר עין, נטול הבנת המתרחש, ובעיקר עצוב.
עידית ויובב בחגיגת בר המצווה שלו. היום הוא כבר מטר ותשעים, ומתבטא כל כך יפה
ישבנו על הספסל, היא ויובב, אני ועילי. שניהם כבר בחורים של ממש, ועדיין מעדיפים את הנדנדות של הגן הציבורי, מרגישים בהן הכי נוח. יובב מביע את עצמו כל כך יפה, עילי שותק כבר 18 שנה. והידיים המנפנפות, והלבד המועדף. ישבנו שם שלובות ידיים, והבנו שאחרי 15 שנה אנחנו כבר לא אותן נשים, והילדים שלנו כבר לא אותם ילדים בגופם, אבל נשמתם וספריית הווידאו שלהם, עם פרקים שלמים של "פרפר נחמד" וכל פרקי "טיף וטף", מעידות על כך שנשארו ילדים בדרך שבה הם רואים וחווים את העולם.
ונדמה שגם הגינה הזו, עם הנדנדות והמגלשות, והפעוטות המתרוצצים, מיטיבה להגדיר יותר מכל את הבנים שלנו. הם היו ועודם ילדים של החיים, בזמן שבני גילם לומדים לבגרויות, נלחמים בעזה, מתכוננים למבחן הפסיכומטרי, מתכננים את הטיול שאחרי הצבא.
ערב קודם צפיתי בה מככבת בהפקה החדשה של תיאטרון באר שבע למחזה הידוע של פדריקו גרסיה לורקה "בית ברנרדה אלבה". זו היתה שנה מצוינת עבורה מבחינת העשייה האמנותית, היא מרגישה שהיא פורחת, כאילו שיחררה והרשתה לעצמה לפנות לכיוונים אחרים, שקודם לא העזה. שני סרטים שלה יצאו בזה אחר זה - "זינוק בעלייה" ו"מיתה טובה", ושתי סדרות טלוויזיה בכיכובה משודרות במקביל -
"מתים לרגע" ו"שכונה", ודמויותיה מלאות הנוכחות כובשות את המסך.
כבר לפני 30 שנה אמר לה גרי בילו, מי שניהל את בית צבי והפך להיות חברהּ הטוב אחרי שסיימה ללמוד שם - שהיא חייבת את התפקיד הזה, של ברנרדה אלבה. והנה עכשיו, אחרי שנים שבהן היתה שחקנית הבימה, היא זוכה לככב במחזה הזה בתיאטרון באר שבע, בתפקיד האם הרודנית, הכפייתית, השמרנית ונטולת הרגש, הכולאת את חמש בנותיה בביתה האנדלוסי בתחילת המאה הקודמת, ולא מעניקה להן אף זכות, מלבד הזכות לציית.
אבל שם, בגינה הציבורית, מול יובב שלה, היא ההפך הגמור מזה. רכה וחמה ומלטפת, ולעומת ברנרדה אלבה, כבר לא אכפת לה מה שיגידו אלו שלוטשים עיניים בבנה גבה הקומה, שמתנדנד בנדנדת הפעוטות.
• • • •
במהלך השנים הפכנו שתינו לאימהות חד־הוריות, כי הבנו שככה עדיף לנו. בעצם לא היתה ברירה אחרת, והזוגיות לא עמדה במבחן המאתגר שהקושי הזה הציב בפנינו. אבל חשוב לנו לבקש מהורים שילדיהם רק אובחנו לשמור על עצמם ועל הילדים הנוספים, ולא לשכוח את הזוגיות שלהם, במובן הכי קלישאתי של ההוראה המשומשת הזו. לא לשכוח את בני הזוג, לא לשכוח את עצמם.
הרי כל כך מתבקש להפוך את הילד ל"פרויקט" ולהתמקד רק בשיקומו. שתינו ידענו גם ידענו את תקופת ה"פרויקט". הפכנו את הבן האוטיסט שלנו ל"פרויקט", והיה לנו ברור שהוא יוצא מזה. שקללת האוטיזם תוסר ממנו. עידית התכוונה ברצינות רבה לעזוב את עולם המשחק וללכת ללמוד חינוך מיוחד, היה ברור לה שהיא תגאל את בנה מהאבחנה הקשה.
אני כבר חיפשתי סטודנטים לקולנוע, שיתעדו את סיפור הניצחון שלנו עם כניסתו של עילי לכיתה א' רגילה. נחושה, ממוקדת ובטוחה בעצמי, היה לי ברור שעילי יהיה בסדר.
"אז היינו יהירות?" אני שואלת.
"היינו אימהות", היא עונה. "הרצון הזה להציל את הילד שלך הוא כל כך קמאי, הוא מתהווה שם עוד בחבל הטבור. מי אם לא אנחנו ננסה להציל אותם?"
עד שהגיע היום הזה, כשהיה בן 6, שבו היא הבינה שהיא כבר לא רוצה להזיז את יובב מהמקום שבו הוא נמצא, אם נוח לו וטוב לו שם והוא מחייך, וכשכל העיניים בפארק רעננה הביטו בו, כי הוא נשכב על האספלט החם והניח עליו את לחיו, כמו מבקש לשמוע את מנגינת האדמה הסמויה הבוקעת ממנו - היא נהגה בדיוק כמוהו, מתעלמת מכל הלחשושים סביבה, ולחשה לו: "יובבי, אם זה מה שעושה לך כיף, אמא איתך!" ואז ידעה שהיא מפסיקה להיות המטפלת שלו, וחוזרת להיות אמא שלו.
גם לי היה יום כזה, שבו החלטתי, עם אביו של עילי, שדי לו לעילי להיות מטופל סביב השעון וללמוד כל יום וכל היום, סגור בחדר שהוא בעצם מעבדת אילוף מדכאת שאין לה כל אחיזה למה שקורה בחוץ. החלטנו יחד לדאוג אך ורק לחיוך שלו, להקפיד שיהיה מאושר, והרי "ילד צריך גם לשחק", מצטטת לי עידית את דבריה של מריה ב"צלילי המוסיקה". אפילו אם הוא אוטיסט.
בהצגת הילדים "העולם על פי אלון", שמעלה "תיאטרון השעה הישראלי", משחקת עידית אמא לשני ילדים, שאחד מהם אוטיסט. ההצגה, שכתבה אורלי ישועה שוורצברג וביימה יעל טילמן, קטפה פרסים רבים בפסטיבל חיפה הבינלאומי ועידית קיבלה על משחקה את פרס השחקנית המצטיינת.
רפליקות שלמות מתוך ההצגה שייכות לעלמה, בתה של עידית. היא בת 17, תלמידה במגמת תיאטרון שחולמת להיות שחקנית, כמה לא מפתיע. כשהיתה בת 6 היתה אומרת לאמה משפטים דוגמת "את אשמה, את ילדת אותו ככה", שמשולבים בהצגה. היום היא כל כך מחוברת לאחיה המיוחד, וחשוב לה להגיד כמה היא אוהבת אותו וכמה היא חוששת מהיום הבלתי נמנע הזה, שבו יובב יעזוב את הבית, "ואז מי יישב איתי בארוחות שישי?" ועידית מחבקת אותה ומסבירה לה שמשפחה אפשר לעשות גם מחברים טובים.
היא מזכירה לי איך התלהבתי מהשם עלמה כשפגשתי את עלמה בת השלוש. שש שנים אחר כך נולדה לי עלמה משלי, ועידית שמחה ומחבקת אותי על העובדה שילדתי אחריה עוד שתי בנות, מודה שהיא מצטערת שלא נהגה כך. היא לא עמדה מול הפחד והסטטיסטיקה המאיימת, הרי יותר מדי משפחות ששתינו מכירות מגדלות שני ילדים על הרצף, ויש גם כאלו המגדלות אפילו שלושה. והיא מקוננת גם על החלום שלה לאמץ ילד, שלא יצא אל הפועל.
כשניכנס הביתה היא תושיב אותי לצפות בקטעי וידאו של יובב מגיל שנתיים, איך אין שמץ של רמז לעתיד לבוא. ואני יודעת איך אני לא מסוגלת לנהוג כך, לא רוצה לצפות בסרטי וידאו, מסרבת לראות תמונות מפעם. הוא היה כל כך רגיל וכל כך יפה, הילד שלי.
שנים שברחתי מתיעוד ומצילום, לא רציתי להנציח, ברחתי מלתפוס את הרגע, הוא היה גם ככה כל כך קשה. רק מאז שנולדו לי השתיים הקטנות העזתי לחזור לצלם.
עידית אמרה בעבר שיובב הוא "ילד מתנה". חלקתי על דעתה אז, אני חולקת עליה גם היום, אף על פי שזו החוויה שלה, האמיתית והכנה. והיא מסבירה לי, בראייתה האופטימית, שזה מה שהחליטה, וככה היא חיה, והיא מקבלת את יובב כפי שהוא, והוא אכן מתנה, ומה שהוא הכי אוהב זה מתנות. וכשהיא מתכוננת למסיבת יום הולדת של חברה ומניחה על השולחן מתנה, יובבי ידאג לקלף ממנה את העטיפה במהירות, כי זה מה שעושים עם מתנות, והיום היא כבר למדה להסתיר ממנו מתנות שלא מיועדות לו.
• • • •
במהלך השנים הללו, אחרי המפץ הגדול, בחרה כל אחת מאיתנו מרפא ייחודי משלה כדי להתמודד עם הכאב הגדול. טפרסון חזרה לשחק, אחרי ארבע שנים שבהן לא עלתה על הבמה. זה קרה כשהציעו לה תפקיד ב"קן הקוקייה", והיא עזבה כל ערב קן קוקייה אחד, כדי להשתכן באחר, המדומה.
גרי בילו אמר לה אז: "אני לא אתן לך להסתתר מאחורי התווית של אמא לילד חריג. את שחקנית, את שייכת לבמה, תחזרי לשם!" והיא שיחררה את חבל הטבור והרשתה לעצמה לחזור לשחק, וזה היה צעד כל כך נכון מבחינתה.
"כשאני משחקת, אני הולכת אל תוך הנפש פנימה, מתמודדת עם כל השדים שמאיימים להתפרץ ומפרקת אותם אחד אחד", היא אומרת לי. "ככה קל לי יותר".
היום היא כבר עורכת מפגשים עם קהל ומספרת על ההתמודדות שלה עם גידולו של יובב, שואפת לתת כוחות ותקווה לאנשים אחרים שמתמודדים עם קשיים, וחשוב לה גם לקרב את מי שאין לו נגיעה לעולם הצרכים המיוחדים.
אני, שהייתי מורה בבית ספר, מצאתי עצמי כותבת, מתפרנסת ממילים, מתמודדת דרך מילים, מוצאת בהן נחמה. וגם אני שואפת להעלאת המודעות ללקות המורכבת והמיוחדת הזו, וכבר שנים מסתובבת בין בתי ספר, חוזרת לשעתיים למקומי הטבעי, מספרת לילדים על עילי, מייחלת לפתוח את ליבותיהם כלפי השונה והאחר, רוצה לגרום להם לחשוב פעמיים לפני שהם פולטים לחלל האוויר את הקללה "יא אוטיסט!"
ושתינו מרגישות באופן גורף את העלייה המשמעותית במודעות לאוטיזם, את הסבלנות, את הרצון להתקרב. כבר פחות נוזפים בנו שאנו אימהות לא מחנכות, כבר יותר פוקחים עיניים ומבינים, והמגמה הזו היא מנחמת ומשמחת.
אחרי 15 שנה, אנחנו במקום אחר. שתינו גדלנו מתוך הקושי, ובעיקר הפסקנו לפחד ממה שיהיה, הילדים שלנו לימדו אותנו היטב לחיות את הכאן ועכשיו. אנחנו כבר לא שואלות מה היה אילו.
אֵילו ילדים הם היו יכולים להיות, אלמלא.
עידית כבר לא בוכה בגלל יובב.
אני עדיין בוכה הרבה בגלל עילי.
יובב מתגורר בבית. עידית פועלת להקמת בית לחיים, שהוא בעצם בית בתוך הקהילה, שבה יוכל להתגורר עם אוטיסטים אחרים בעיר מגוריהם, הרצליה. עילי עזב את הבית, הוא מתגורר בְּבית לחיים של אלו"ט, וביום שראיתי אותו יושב ליד מדריך שניגן לו בגיטרה, בדיוק כמו שאדם, אחיו הצעיר, יושב עם חבריו סביב גיטרה בשבט הצופים, היה ברור לי שזה מה שהייתי צריכה לעשות. ובכל זאת.
עד גיל 21 הם ילמדו בבתי הספר שלהם, אחר כך יופנו למרכזי תעסוקה, שהולכים ומתמלאים עד אפס מקום בגלל העלייה הקיצונית במספר המאובחנים.
אחרי 15 שנה ברור לנו שהקמנו משפחות לתפארת, גם אם דברים השתבשו לנו בדרך, והפנטזיה יצרה לה מציאות משלה, אחרת ממה שדמיינו. אנחנו מקבלות את המציאות הזאת ואנחנו חיות איתה ואנחנו לא מתביישות בה - על מה ולמה צריך להתבייש? יש לנו ילדים שמחים ומאושרים, וכן, הם אחרים.
עידית מזכירה לי איך ציטטה אז בפניי את דבריה של שולמית אלוני, שהיתה חברתה הטובה ביותר של אמה: "לא מוכרחים להיות כמו כולם". וזה בדיוק הסיפור של יובב ועילי. הם לא כמו כולם, אבל גם להם צריך לפנות מקום בעולם שלנו, וצריך לזכור כל העת שעם כל הקושי, לגדל ילד אוטיסט זה לא סוף העולם. לגדל ילד אוטיסט זה לעשות דרך אחרת, שונה, מאתגרת, דרך שיש בה גם נחת ושמחה, ובעיקר, הרבה הרבה אהבה.
זקוקים לתרומות שלכם
תרומות אפשר להעביר לבנק דיסקונט, סניף 10, חשבון 37862, ובטל' 1800-855-558
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו