בקרב רבי המכר של אמזון בולטת לה קטגוריה שתפסה תאוצה בשנתיים האחרונות: באנגלית היא נקראת Essays, אך התרגום "מסה" לעברית לא יקלע לתופעה, שכן לא מדובר בחיבור עיוני מעולם התרבות או הרוח כמו בקובץ מאמרים אישיים־וידויים.
הז'אנר הזה לא תמיד מבקש לעגל כל טקסט לכדי סיפור של ממש, כמו שהוא שואף ליצור אנקדוטה שמבליטה את הערך הרגשי, החושפני, השנון שבה, והטקסטים יחדיו יוצרים דמות עגולה ומעוררת הזדהות.
הסמן הבולט ביותר להפיכת הז'אנר לתופעה רחבת היקף, שבעוד שנה-שנתיים תגיע באיחור בלתי אופנתי גם למחוזותינו, הוא העובדה שבארה"ב גם הסלבס מתחילים להצטרף לחגיגה: את המקום השביעי ברשימת רבי המכר המכובדת של ה"ניו יורק טיימס" מעטר ספרה של הקומיקאית מינדי קלינג, "Is Everyone Hanging Out Without Me?". קלינג, הזכורה לטוב מהסיטקומים "המשרד", שבו השתתפה גם כתסריטאית, ומ"The Mindy Project", שאותו כתבה והפיקה, זיהתה את הטרנד לפני שיהפוך להמוני ולמאוס.
לעומת לנה דנהם, שספרה "לא כזאת", שיצא אף הוא לאחרונה ותורגם לעברית, מכיל סיפורים קצרים לכל דבר, גם אם חושפניים כיאה לפרסונה העקבית שהיא מציגה - קלינג לא מתיימרת לספר סיפור: "אולי תרצו לדעת מה לפי מינדי הופך בחורה לחברה הכי טובה, מה הופך מישהו לבחור ממש אדיר או מהי כמות התהילה המושלמת?" מציע גב עטיפת ספרה, המכיל אוסף הרהורים ואנקדוטות, חלקם משעשעים ושנונים בזכות עצמם, והשאר נדמים לרגע ככאלה בעיקר בזכות מי שעומדת מאחוריהם.
חושפנית. לנה דנהם // צילום: GettyImages
אך ברשימת רבי המכר של אמזון מככבים גם ספרים מהז'אנר, אשר זכו להכרה מסחרית וביקורתית גם יחד: "The Unspeakable", ספרה של העיתונאית והסופרת מייגן דאום, מטפל במגוון נושאים - החל במות אמה, דרך בעיות האכילה שלה וכלה באובססיות קטנות, שהיא מדווחת עליהן בחן ובלא מעט מלל, ביחס לכותרת ספרה; "The Empathy Exams", ספרה של לסלי ג'יימיסון, ו"Loitering" מאת צ'רלס ד'אמברוסיו נחשבים להצלחה מסחרית וביקורתית גם יחד; "Pulphead", ספרו של ג'ון ג'רמייה סאליוון, עורך ב"ניו יורק טיימס" וב"הארפר'ס בזאר", שפורסם ב־2011, נחשב לפורץ הדרך בז'אנר וזכה בשלל שבחים ופרסים.
"אני כותבת על עצמי יותר מ־20 שנה ועם הזמן הפכתי מומחית בכך", כותבת דאום בפתח ספרה. "אך למרות זאת, עדיין יש בי רגשות מעורבים כלפי הז'אנר הזה".
ספרות, בכל פורמט
אפשר להבין את האמביוולנטיות של דאום. מצד אחד, אין חדש תחת השמש: גם ז'אנר המאמרים, אפשר לטעון, אינו אלא גלגול של סוגה ספרותית או כמה סוגות שהתחברו להן יחדיו ומופיעות בלבוש חדש המתאים למאה ה־21: יש קשר הדוק ביותר בין ה־Essay בצורתו הנוכחית לממואר - ספר זיכרונות או יומן, המתאר קטעים אוטוביוגרפיים מחיי המחבר. ההבדל המכריע בין השניים הוא שהממואר בגלגולו המקורי עסק לרוב בעניינים שלא סובבים רק סביב המחבר, ואילו בגלגולו הנוכחי, כמה מפתיע, הכל אישי.
בעידן שבו אנשים מבקשים לבנות פרסונת רשת המורכבת מפוסטים בבלוג או מציוצים בטוויטר, אין כמעט מנוס מכך שהצעד הבא יהיה להרחיב, לשכתב ולאגד אותם לכדי ספר, אלקטרוני אם אפשר. ואכן, כל אותן אושיות שהוזכרו כאן, עם עוד כותבים שפירסמו לאחרונה ספרים מצליחים, הן אושיות רשת נמרצות, וקוראיהם מכירים את המקור למרבית סיפוריהם מפוסטים שהעלו.
אז למה דאום אמביוולנטית? קרוב לוודאי כי זו לא "ספרות". בעידן של אינסוף מלל לעוס עד כדי בחילה, גם אלה המעמיסים עליו הופכים מדי פעם בפעם לשומרי סף. אך אין חשש. כמו בכל סוגה הטובים ביותר שורדים, ואילו השאר רוכבים כמיטב היכולת על דקות התהילה שהוקצו להם. ספרות טובה יכולה להופיע בכל פורמט, בכל צורה ואופן, אף פעם אי אפשר לדעת איך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו