מי שלא מתלוננת, נותנת לאנס להמשיך

היה גשום ובקושי שמעתי את הרדיו במכונית. הטיפות נפלו בכעס על השמשה. בין עמודי המים הצלחתי לשמוע את ורד סוויד מספרת סיפור אישי קשה. אני מכירה את ורד, אישה חזקה ומעניינת. את מה שסיפרה לרזי ברקאי לא הכרתי. מתברר שגם הקרובים ביותר אליה לא הכירו. "לא תיכננתי לדבר על זה, אני לא יודעת מאיפה זה בא לי. לא הכנתי את המשפחה מראש. ביקשו שאביע את דעתי בשידור על השופטת שנאנסה ובחרה שלא להתלונן. ברגע שהבנתי שלא מכבדים את ההתלבטות שלה, שיש להקה נגדה, צף ועלה הפצע האישי שלי. סיפרתי על האונס שעברתי. רציתי לשדר מסר של חוזק ועוצמה, אבל מה שקרה היה ההפך. נשברתי בשידור ופרצתי בבכי".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אני שמעתי אישה חזקה.

"זה מסע ארוך. אני יכולה להפוך עולמות ולנהל מלחמות, אבל תמיד יישאר מקום פצוע ומדמם. מאז האונס אני לא יכולה להיכנס למעלית, למקומות סגורים".

במסגרת תפקידה כראש הרשות לקידום מעמד האישה היא פוגשת לא אחת בנשים שעברו פגיעות מיניות. "אני מבינה מה הן עוברות. זה לא מתרפא. המוגלה נשארת. יש חיים לפני ויש חיים אחרי. עברתי בחיי שתי תקיפות מיניות. אחת בילדות, בקייטנה, והשנייה בחיים הבוגרים שלי, בשנות השלושים לחיי, כשכבר הייתי בתפקיד ציבורי בכיר". היא מבקשת שלא להיכנס לפרטים, לא של המקרה ולא של מהות הקשר שהיה לה עם הגבר שפגע בה, אבל מציינת שמדובר "בעבירה החמורה ביותר בתחום של תקיפות מין".

האישה הראשונה בעירייה

את הפצע, כמובן, לא רואים. סוויד בת 52, אם לשניים, עובדת סוציאלית בהשכלתה ובעלת קילומטראז' ארוך בפעילות ציבורית. כיהנה כראשת העיר הראשונה בנתניה (השנייה בישראל; קדמה לה חנה לוין בראשון לציון ב־1956). שימשה יועצת לענייני חברה ורווחה במשרד ראש הממשלה תחת שלושה ראשי ממשלות (שרון, אולמרט, נתניהו). בחמש השנים האחרונות היא מכהנת כמנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה ומה שממלא את היומן שלה הוא מאבק בסחר בנשים, ייצוג הולם לנשים, קידום חינוך לשוויון בין המינים, פעילות למניעת אלימות, טיפוח נשים במגזרי המיעוטים, חקיקה למניעת אפליה. 

פמיניסטית?

"ברור. זה חלק כל כך משמעותי בזהות שלי שגם זיכרונות הילדות הראשונים קשורים בזה. כילדה בגן ראיתי מפקח שהגיע לביקור ושאלתי את הגננת למה תמיד הגננות הן בנות, אבל המפקחים הם בנים. כשהחללית האמריקנית הראשונה נחתה על הירח הייתי בת 7 ושאלתי את כולם למה אין שם אישה. אמי היתה עיתונאית. כילדה התלוויתי אליה ליום עבודה ונכחתי בישיבת מועצה בנתניה. כששאלתי את ראש העיר עובד בן־עמי למה יש מעט נשים בישיבה, הוא כתב לי על פתק שהוא מאחל לי שאגדל ואהיה האישה הראשונה בראשות עיריית נתניה. אני לא יודעת אם שמרתי את הפתק, אבל זה התגשם". 

כסטודנטית הובילה מאבק ציבורי נגד מס עירוני חדש בנתניה, ומשם התגלגלה להיות חברת מועצה. ב־1998, כשראש העיר דאז צבי פולג הודיע על פרישתו מהתפקיד בעיצומה של הקדנציה, הפכה סוויד - ממלאת המקום שלו - לראשת העיר בפועל. "הכותרות בעיתונים היו 'לראשונה בישראל - ראש עיר אישה', למרות שהיתה לפניי חנה לוין בראשון לציון בשנות החמישים. תיקנתי את הטעות. היום יש גוגל, אבל אז התווכחו איתי: חנה לוין פשוט נעלמה בתהום הנשייה. הבנתי שהההיסטוריה זה HIS־סטורי ולא HER־סטורי.

"נשים פורצות דרך נעלמו מהרחוב שלנו, מהזיכרון. גיורא יוספטל ואשתו סנטה כיהנו שניהם כחברי כנסת. על שמו של גיורא יוספטל יש שכונות, כיכרות, בית חולים. על שמה של אשתו - כלום. לא זוכרים את חברות הכנסת שחתמו על מגילת העצמאות. לא קוראים רחובות ובתי ספר על שם מדעניות מבריקות. כשתלמידת תיכון הולכת ברחוב היא עלולה לחשוב שהעולם שייך רק לגברים.

"פנינו לראשי רשויות וביקשנו לקרוא רחובות על שם נשים. הם ענו שיש גולדה מאיר והנרייטה סאלד והם לא מוצאים עוד נשים ראויות להנצחה. נתנו להם רשימות. היום אין חודש־חודשיים בלי שמזמינים אותי לחנוכת שכונה חדשה על שם אישה. זה עניין של חינוך. כשמשחקים ארץ־עיר־חי־צומח־דומם, אני רוצה שיעלה לילדים לראש גם השם של מארי קירי".

מה דעתך על הצעתה של ח"כ מרב מיכאלי, שלפיה 40% מהרחובות יהיו חייבים להיקרא על שם נשים?

"זה צריך להיות תהליך טבעי, לא מלאכותי. שוויון הוא לא רק משהו פורמלי. אני רוצה שילמדו בהיסטוריה על דונה גרציה, ואני לא יכולה לספור כמה דפים הקדישו לה וכמה הקדישו למאיר דיזנגוף. הדרישה היא שיהיה ברור לכותבי תוכניות הלימודים שלא מתעלמים מחנה סנש ומרחל ניניו. כך גם בהנצחה בשמות רחובות".

אפשר להניח שבדור הבא יתאמצו פחות כדי למצוא נשים ראויות להנצחה. 

"זה נכון שחל שיפור משמעותי, אבל עדיין יש מודלים בעייתיים. אמא שמגהצת את המדים לבן שחזר מקורס טיס, אבל כשהבת חוזרת מהקורס היוקרתי בצבא מצפים ממנה לפנות את השולחן. כשאני שואלת תלמידות מצטיינות מה הן רוצות להיות, הן עונות 'מדענית ואמא' - זה מקסים אבל בנים יענו 'מדען', למרות שגם להם יש שאיפה להיות הורים. במתח שבין גידול ילדים להתפתחות מקצועית, אם מישהו מוותר בשנים מסוימות על קריירה אלו הנשים ולא הגברים. 

"הזמנו מחקר על נשים באקדמיה, לכאורה התחום הכי פתוח ושוויוני. מצאנו ש־53 אחוזים ממסיימי תואר שלישי הם נשים. כשבדקנו את שיעור הפרופסוריות מן המניין גילינו שהוא צונח ל־13 אחוזים מבין הפרופסורים. הסיבה היא החלוקה בנטל בבית בתקופת גידול הילדים.

"צד אחר של העיוות", ממשיכה סוויד, "הוא המגמה של מקומות עבודה בארה"ב לעודד נשים להקפיא ביציות כדי להתפנות לקריירה. זו פגיעה קשה ביותר להכתיב לנשים מתי להקים משפחה. אחת ממדינות אירופה מעניקה חופשת לידה של שנה כדי לעודד ילודה, אבל מתברר שמעסיקים מעדיפים לא לקחת נשים בגיל הפריון. אלו שני צדדים של אותו דבר".

הדילמה האימהית

לטענתה, "המאבק הפמיניסטי הוא מאבק על חינוך. אם יש פרסומת שבה האבא טייס והאמא מכינה עוגה - בזמן שרוב השפים המובילים הם גברים, ויש לנו סגנית־מפקד טייסת - זה בונה עולם עבור הבנות שלנו. אנחנו מספרים לילדות שאישה צריכה להיות או יפה או נרדמת ואם לא - אז מכשפה. זה דיסני. בחנויות מוכרים תחפושות של אחות סקסית ושפנפנה לילדות בנות 11. פניתי למשרד התמ"ת בבקשה שיאסרו מכירה של תחפושות כאלה. יש לנו תפקיד משמעותי בסוציאליזציה של הילדים שלנו. החל בסדרות בולים עם פנים של נשים, דרך שטרות שעליהם מופיעות לאה גולדברג ורחל, ועד הסייעת בגן הילדים שאומרת לילדה בבוקר 'איזו שמלה יפה' ולילד 'אל תבכה, בנים לא בוכים'.

"בכל תפקיד ציבורי ניסו לבחון אותי. איך אישה מתמודדת עם קבלת החלטות. גם כשציינו משהו לשבח הזכירו את המגדר שלי. ציפו שאהיה רכה ואמפתית, אבל בנתניה התמודדתי מול ראשי עולם הפשע, גניבת חול, צווי הריסה. אז השאלה היא איך האישה הנחמדה הזאת עושה את זה. על גבר לא היו שואלים". 

כשנגמרה הקדנציה שלה כראשת עיר על בסיס מילוי מקום, המשיכה סוויד באופן טבעי להתמודדות על מקומה כראשת עיר בבחירות המוניציפליות. "הקמפיין רק התחיל וב־450 מרפסות בנתניה נתלו שלטים שתומכים בי. היתה עבודה קשה, אבל היה ברור גם לפי הסקרים שהכהונה הבאה בכיס שלי".

ואז קרה משהו שגרם לה להרים את בלם היד בחריקה ולשנות מסלול. "בעיצומה של מערכת הבחירות, הייתי אמורה להוציא את הבן שלי מחוג כדורגל. הייתי בתוך ים עבודה ופשוט שכחתי מזה. כשנזכרתי, ביקשתי ממישהו מהמטה שיאסוף אותו, אבל הבן שלי לא הסכים לעלות למכונית של איש זר. עזבתי את העבודה וטסתי למגרש הכדורגל. איחרתי בשעה לפחות. מצאתי אותו יושב שם לבד. אני זוכרת ש־48 שעות אחר כך הרגשתי רע. נדחפתי להכרעה בין כל המחויבויות, והבנתי שיש לי אחריות הורית". 

היא ויתרה על התפקיד - ונטשה את המירוץ. סוויד הצטרפה למרים פיירברג ואחרי הבחירות הפכה לסגניתה. "לא היו לי אף פעם חרטות על הבחירה ההיא. זה היה אירוע מכונן. היה לי ברור שביום שאהיה במקום שאוכל להשפיע, אוביל לזה שמקומות עבודה יהיו יותר ידידותיים למשפחה".

הוועדה שעמדה בראשה בנציבות שירות המדינה - ועדה לבחינת מקומות עבודה תומכי משפחה - המליצה על קיום פיילוט של עבודה מהבית בשירות המדינה: "מרבית פערי השכר נובעים משעות נוספות. מדינת ישראל, לצד צ'ילה, נמצאת בראש רשימת המדינות עם שיעור השעות הנוספות הגבוה ביותר במגזר הציבורי. אבל ברוב הבתים נשים מוותרות מרצון על שעות נוספות כדי להספיק לאסוף את הילדים מהגנים. הפתרון הוא להכיר בעבודה מהבית כשעות נוספות, או לקבל שכר על בסיס תפוקה ולא שעות. אם הפיילוט בשירות המדינה יצליח, נוביל את זה לכלל המשק. זה חוסך דלק ופקקים ויוצר שוויון בתוך המשפחה".

הגוף שסוויד עומדת בראשותו אחראי, בין היתר, להכנת חוות דעת אוטונומיות שמצורפות לכל הצעת חוק שמגיעה לוועדת השרים לחקיקה. פעמיים בשנה הם מציגים סקירה לממשלה בתחום המאבק באלימות ושילוב נשים. "ישראל בולטת לעומת השכנות שלה בנושא זכויות נשים. אנחנו מגדלור במזרח התיכון. במרבית הנושאים ישראל נמצאת במקום טוב לעומת העולם. בתחום החקיקה וההגנות לנשים - בין המובילות בעולם". 

לגבי פרשת יצחק לאור, שבסופה הוחלט שלא להעניק לו את פרס לנדאו לשירה, יש לסוויד עמדה חד־משמעית: "כל מי שיש כלפיו חשדות לעבירות מין, לא יכול להיות מודל לחיקוי. גם במקרה של יונתן היילו, שנגזרו עליו 20 שנות מאסר לאחר שרצח את מי שאנס אותו פעמיים: הוא קורבן אונס! היה צריך להתחשב בנסיבות האלה. ההחלטה לבטל את הפרס ללאור היא ציון דרך בחברה הישראלית. חלק משיקול הקריטריונים לפרסים צריך להיות גם ערכים מוסריים.

"כך גם לגבי חנן גולדבלט. בתחום של עבירות מין לא מספיק רק תשלום פורמלי של עונש. אם עבריין מין סדרתי חוזר לזירה הציבורית בתור גיבור, כשהפנים שלו מבצבצות בטלוויזיה ועל במות, יש בזה חוסר התחשבות בקורבנות.

"מי שלא עבר תקיפה מינית לא יכול להבין. החיילים שדיברו על הפגיעה שעברו מצד מפקדם נכנסו לי ללב. לא סתם הכירו חכמינו באונס כ'דמים'. זה הפשע שהכי קרוב לשפיכות דמים. בכל פעם שמישהו שעבר תקיפה מינית לא מתלונן, הוא גורם לאותו אנס להמשיך הלאה במעשים, לקבל מהחברה שדר שאפשר להמשיך בלי להיענש. אני לא יכולה לכעוס על השופטת שבחרה לא להתלונן. אני אגלה כלפיה חמלה ולא ארדוף אחריה עם לפידים בוערים, אבל כן אקווה שהיא תבין את כובד האחריות שלה. 

"אנחנו יודעים שבפדופיליה למשל, התלונות הן קצה הקרחון. על כל ילד שמתלונן - יש עשרות ששותקים. מי שמתלונן וחושף את הפגיעה משלם מחיר, אבל מציל נפשות כפשוטו. נשים בכירות שדיברו על פגיעה שעברו במקום העבודה שילמו מחירים כבדים. כמה שהיא יותר בכירה, כך יותר קשה, צהוב, משפיל, לעבור בג'ונגל של טוקבקים. כמי שעברה תקיפה מינית, אני יודעת כמה קשה לחזור לשמחת חיים רגילה. החיים לא חוזרים למסלולם. ועדיין - יש לנו מחויבות לתיקון עולם".

את התלוננת במשטרה על האונס שעברת.

"לא קל להתלונן ולא קל לעבור את התהליך המשפטי, ועם כל זאת, אני קוראת לנשים ולגברים להתלונן ולא להישאר עם הסוד הקשה הזה לבד. לינור אברג'יל ואורלי אינס הן גיבורות. כשאני שומעת בתקשורת על מקרה נוסף, אני מבינה את הקשיים שמחכים לה בדרך. הייתי רוצה שנהיה חברה שמחבקת את הקורבנות ולא מאפשרת לעבריין לשוב לקהילה. אני לא במקום של תאוות נקם אבל עברייני מין חייבים להיות מאחורי סורג ובריח, בלי תירוצים של אי כשירות נפשית. הסכנה החברתית חזקה יותר".

מי שתקף את סוויד הועמד לדין וריצה עונש מאסר בכלא. "אני מספרת על התקיפה הקשה שעברתי לנשים שמגיעות אלי כדי לדווח על פגיעות שחוו. חושפת את הצלקות כדי להגיד שאפשר להמשיך הלאה ולגדול. אני מסתכלת על הנשים הללו, בתוך הבדידות והמצוקה, ויודעת שהן גיבורות". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו