קשר גורלי

מי שיחפש איזשהו ערך עסיסי־רכילאי בחליפת המכתבים ההיסטורית בין חנה ארנדט לגרשום שלום - התכתבות הנפרסת על פני כרבע מאה בספר "חליפת מכתבים" - עלול להתאכזב. זה לא שלאינטלקטואלים גדולים אין סודות מרתקים. אלא שמכתב, למרות פרטיותו, אינו פלטפורמה שהיינו משתמשים בה לפני עידן האי־מייל, הסקייפ או הווטסאפ. מכתב מעביר תחושות ועמדות בדרך רשמית ומדויקת.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הקושי לכתוב או לערוך במכונת כתיבה, וכן הקושי של דברי דואר להגיע בימים רגילים ובוודאי בימי מלחמה - מחייבים בחירת מילים קפדנית. אפילו השהות בין מכתב למכתב, ההחלטה אם לשלוח דרך האוויר או הים, הן דרמה בפני עצמה. המסקנה של מי שקורא את ההתכתבות בין שלום לארנדט היא שעם כל צורות התקשורת הקלות והזולות הנמצאות לרשותנו, העולם איבד צורת תקשורת לא פחות משהרוויח אחרות.

זהו סיפורם של שלושה מהאייקונים הבולטים ביותר לגאונות יהדות גרמניה בעידן האחרון שלה. המתכתבים הם גרשום שלום ("שולם" בפי כל), גדול חוקרי הקבלה והמיסטיקה היהודית, וחנה ארנדט, מהפילוסופים הפוליטיים החשובים של המאה ה־20. השלישי הוא ולטר בנימין, הפילוסוף והמבקר האקלקטי שהתאבד ב־1940 לאחר שעוכב על הגבול שבין צרפת לספרד.

בנימין הוא המאחד בין שלום לארנדט; ברמה הטריוויאלית, הוא היה חברם של השניים והכיר ביניהם. ברמת המחויבות, שניהם החליטו להוציא לאור את יצירותיו לאחר מותו, וראו בכך מפעל חיים. שלישית, בנימין גישר ביניהם מבחינה אינטלקטואלית: הקשר בין מיסטיקה יהודית לפילוסופיה פוליטית קלוש, אבל כתביו של בנימין שואבים משני מקורות רחוקים אלו.

מבחינה נפשית, בנימין היה עבור השניים נעורים אבודים. השלושה בילו יחדיו בפאריס לפני המלחמה: עילויים צעירים בדרכם לתהילת עולם אקדמית לפני שנגזר עליהם לחיות בדור שיעמיד את התיאוריות שלהם במבחן אכזרי. באחד המשפטים הטעונים בתכתובת, שלום נמצא בבירה הצרפתית אחרי המלחמה וארנדט כותבת לו: "העצבות בפאריס בוודאי היתה סיוט. הלוואי שהייתי יכולה להיות איתך - אם כי גם זה לא היה מועיל כלל. אבל לעיתים עוזר עד מימים עברו להתגבר לפחות על אי ממשותה של המלנכוליה״.

בנימין מת. שלום וארנדט חיו לאחר מכן את דילמת אחר המלחמה, וגילו שחשבון הנפש של ימי שלום הוא לא פעם מבחן קשה יותר לידידות מאשר תלאות המלחמה. הדאגה ל"בנג'י" קירבה ביניהם; המסקנות ממותו - שהוא דימוי לקריסת התרבות היהודית־גרמנית - הפרידו ביניהם בימים שאחרי. מסקנת השואה העיקרית של גרשום שלום היא הציונות: הוא חי בישראל גם כשכל מוסד אקדמי בעולם פתוח בפניו והוא צריך לבקש מחברתו משלוחים של קפה, שוקולד ושינקן. המסקנה של ארנדט היא הומניזם־אוניברסלי - מאבק בכל צורות הלאומנות והטוטליטריזם.

הברק שבסגנונה של ארנדט ניכר גם בכתיבה הפרטית כשהיא כותבת לשלום: "המלחמה נגמרה בששון עם פצצת אטום". והדברים שלה לא פעם נבואיים: "יש לי הרושם שגם כאן (באמריקה) וגם באירופה לא עוד המלחמה נחשבת לגיהינום, אלא דווקא האבטלה... ושהאנשים יותר ויותר מוכנים לעשות הכל - להתכונן למלחמה, לצאת למלחמה, להשמיד עמים - ובלבד שלא יהיו מחוסרי תעסוקה".

אבל כשארנדט תוקפת את הציונות במאמר "הציונות - בחינה מחדש", היא מעלה את חמתו של שלום. "מאמרך אינו הצגת שאלות לציונות", הוא כותב לה מירושלים, "אלא מהדורה חדשה ונמרצת של ביקורת קומוניסטית בעלת אופי אנטי־ציוני... אשר יכולה להרשות לעצמה להטיח בפלשתינים שהם חיים על הירח, ומצד שני להלעיג בבוז... על ניסיונם של אותם פלשתינים להתמודד עם עולם שאת רשעותו הם אינם חדלים מלהדגיש". יש כאן כמובן רגע של אירוניה: ב"פלשתינים" מתכוון שלום ליישוב העברי בפלשתינה.

בין היתר, האשימה ארדנט את היישוב העברי באדישות לגורל יהודי אירופה, ואת הציונות בקיום משא ומתן עם הנאצים. לגבי אלו, שלום בוחר במילים מכאיבות בקונטקסט הידידות: "רוצה הייתי לדעת אם אסור היה לנו להציל את חייו של ולטר בנימין אילו היה הדבר תלוי בהעברות כאלה!"

עד כמה נפגעה ארנדט? בתשובתה היא מתקיפה את יושרו האינטלקטואלי של שלום, כמי שמערבב עמדה פוליטית בחשיבה שלו. ואז עושה את מה שהיא לא עושה כלל - מזכירה ענייני מגדר: "באמת לא כעסתי על מכתבך אפילו במקצת", היא כותבת, "אבל אינני יודעת איך תקבל אתה את מכתבי, אחרי הכל אתה masculini generis (לטינית: ממין זכר), לכן מטבע הדברים פגיע יותר (אולי)".

הידידות משתקמת סביב תרומתה העצומה של ארנדט בעבודה עם שלום להשבת הארכיונים היהודיים שניצלו מהשואה. הצלת נכסי התרבות של העולם היהודי היא תרומה מונומנטלית של השניים - גם אם לא היו כותבים דבר ראוי לפרסום מימיהם.

אך הם יתעמתו שוב, במשפט אייכמן, שאותו סיקרה ארנדט עבור ה"ניו יורקר". היא תבחר בקו המפורסם של "הבנאליות של הרוע" - ותתאר את אייכמן כפקיד "אידיוט" שמילא פקודות - תיאור שאולי קולע לרוע אחר במאה ה־20 וה־21, אבל כנראה לא מדויק לגבי אייכמן (המוצג בספרו של אלכס קרשו על ראול ולנברג כהדוניסט).

שלום זעם על גישת ארנדט וסבר שהיא מנסה לנתק את הנאצים מדורות של אנטישמיות שהכשירו לבבות לטבח. הוא לא ראה בנאליות בתחושת העליונות שבה התמלא אייכמן לנוכח הפחד של הסביבה מפניו. עם זאת, הוא התנגד לעונש המוות שנגזר על אייכמן, מחשש שינקה את המצפון הגרמני. דווקא כאן ארנדט תוקפת אותו ואומרת שהליך משפטי אינו כתיבת היסטוריה, ואם התנהל משפט, יש להוציא את תוצאותיו לפועל.

את לב העימות ביניהם סביב משפט אייכמן בחרו השניים לפרסם בעיתוני התקופה. לכאורה, זו עדות לכך שהקירבה ביניהם היתה חזקה מכל מחלוקת. אבל בהערות העורכים מתברר כי אחרי עניין אייכמן חליפת המכתבים מסתיימת, וכך גם הידידות. ¬

חליפת מכתבים / חנה ארנדט, גרשום שלום

מגרמנית: גדי גולדברג; בבל, 512 עמ'

• • •

התחלנו ולכן נסיים?

תוכנה חדשה מאפשרת לזהות מי מהקוראים קרא את הספר הדיגיטלי שרכש עד תומו • לתשומת לב המדלגים למיניהם

"The Goldfinch", ספרה של דונה טארט, היה לאחד הספרים המדוברים והמעוטרים בשנת 2014. הוא כיכב בכל טבלה נחשבת, זכה להערכת הביקורות וכן להצלחה מסחרית לא מבוטלת, בעיקר כשמביאים בחשבון את אורכו - 800 עמודים. ואולם, תוכנה חדשה מבית היוצר של ענקית הטאבלטים Kobo חושפת נתונים פחות מחמיאים לגבי יחסם של הקוראים לספר.

כפי שדווח ב"גרדיאן", לפי קובו, אף על פי ש"The Goldfinch" ממוקם במקום ה־37 ברשימת רבי המכר האלקטרוניים ב־2014 בבריטניה, 44.4 אחוזים בלבד ממי שטרחו להוריד אותו, גם טרחו לקרוא אותו עד תום. קרוב לוודאי, מסרו מקובו, שהדבר נעוץ בעוביו של הספר המדובר.

כן, כפי שמוסיקאים שמוכרים את אלבומיהם ברשת יכולים לבדוק באמצעות תוכנות פשוטות איזה שיר מהאלבום היה השיר המושמע ביותר, כך עתה בתוכנה מבית קובו, ובקרוב תוכלנה חנויות ספרים דיגיטליים נוספות לספק נתונים מהימנים ומפתיעים באשר להרגלי הקריאה שלנו.

דוגמה נוספת: "12 שנים של עבדות" מאת סולומון נורת'אפ, שהפך לאחד הספרים המדוברים של השנה וכמובן עובד לסרט קולנוע זולל אוסקרים, מוקם במקום התשיעי ברשימת רבי המכר בבריטניה השנה. ואולם, לפי קובו, רק 28.2 אחוזים מהקונים גם סיימו לקרוא את הספר.

הנתונים שחושפת התוכנה של קובו מאפשרים לא רק לדעת כמה ספרים אכן נקראו עד תום, אלא גם אילו ספרים נקנים אך לא נקראים, ולחלופין כמה זמן לוקח לסיים את קריאתם. כפועל יוצא מכך נחשפים הפערים בין דפוסי רכישת הספרים לדפוסי הקריאה, באופן שעלול להעמיד רבי מכר כספרה של טארט במבוכה. אבל חשוב מזה, הם מספקים נתונים מעניינים על הרגלי הקריאה ועל אופני הקריאה בעידן הדיגיטלי.

וזה אכן מעניין: הנתונים שאספה קובו מבוססים על מחשביהם של יותר מ־20 מיליון משתמשים, לא רק מבריטניה אלא גם מקנדה, מאיטליה, מארה"ב ומצרפת. מכל אלה התברר למשל, כי מבין הספרים שנקראו עד סופם, במקום הראשון מככב "Rotten to the Core" מאת קייסי קלר - מותחן בהוצאה עצמית שאף לא נכנס לרשימות הסיכום של רבי המכר - 83 אחוזים קראו אותו עד תומו.

• • •

שכונה שיש לה עיר

בנימין קלוגר, איש הפשקווילים, כתב ספר על אנשיה, בתיה ומשוגעיה של מאה שערים

לפני שנים רבות חתך בנימין קלוגר באמצעות סכין חדה חתך עמוק בשכבה עבה של מודעות שהיו דבוקות זו על גבי זו על קירות ישיבת מאה שערים בירושלים. הוא הצליח לדלות משם אוצר יקר ערך: מודעה ובה בקשה מן הציבור להתפלל לשלומו של סר ווינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות שביקר בארץ ישראל בשנת תרפ"ד.

קלוגר, "דוקטור לפשקווילים", שגירד ואסף וליקט ותיעד בימי חייו עשרות אלפי פשקווילים ומודעות קיר מחייה של ירושלים, הוציא לאחרונה את הספר "מאה שערים שלי", 460 עמודים עמוסים בסיפורים, בתמונות היסטוריות ובמעשיות. זהו חיבור על פולקלור והווי תולדותיה של השכונה הכה מוכרת ולא מוכרת, שאותה הוא מכנה בספרו: "עיר".

כל פגמיה ושיגיונותיה של מאה שערים הופכים, כאשר מדובר בקלוגר, בן השכונה, לנקודות אור, עד שמכוח אהבתו הרבה את השכונה, בתיה, רבניה וטיפוסיה, הוא מצליח להדביק גם את מי שאינו מצוי בעולמה של שכונת מאה שערים בחיבה ובהערכה לעולם הפנימי והלא מוכר הזה.

בדרכו שלו, ובשפה שלא תמיד מובנת לקורא מן החוץ, עושה קלוגר למאה שערים את מה שדוד קרויאנקר עושה בסידרת הספרים שלו לשכונות ולאתרים בירושלים. קרויאנקר מספר את הסיפור מבחוץ, כחוקר. קלוגר הוא גם חוקר, אבל גם בן המקום, וכלל אינו מנסה להסתיר זאת. הוא מספר בפרוטרוט את אירועי הנחת אבן הפינה לשכונה בשנת 1874, מזכיר מי היו עשר המשפחות הראשונות שהתיישבו במאה שערים וגם מסביר את מקור שמותיהם של ששת שערי השכונה, שהרי למאה שערים מעולם לא היו באמת מאה שערים.

"מאה שערים שלי" פורס את תולדותיהם של גדולי התורה שהתגוררו בה, וגם קורותיהם של בעלי המקצוע, החנויות וכן "משוגעי" השכונה שמצאו משכן בין סמטאותיה. בקטגוריה הזאת זוכר קלוגר בחיבה את משה קושער ואת צמד ההומלסים פייבלה ורוזלה, שבחרו לחיות כנוודים. "תמיד זיהו אותם מרחוק, מאחר שראו הר ענקי של קופסאות וקרטונים נע באיטיות ומתחתיו שני זוגות רגליים קטנות", הוא מתאר. גם את יעקב שמואלי (פולאצ'יק) "טומבולו - טרומבלו", פליט השואה הזועם, שטבע את חותמו, זוכר קלוגר ממראות השכונה.

לצד קורות אלה, בא קלוגר חשבון עם מעשי האלימות של קיצונים בשכונה. את חיציו הוא מכוון לנטורי קרתא, "שחרתו על דגלם לא רק את עקרון ההתבדלות, הפסיבי בעיקרו, אלא גם את עקרון המחאה, האקטיבי יותר". שיטת נטורי קרתא, קובע קלוגר, "מעולם לא משכה קהל, רק אש... ההרגשה התמידית היתה: הבריונות קמה היכן ששותקים".

בין החומרים שמהם עוצב הספר מונה קלוגר את העוני ואת השואה, את "האויב הציוני", "החילוני" ו"המודרני", עד שלדבריו החרדיות הפכה למהות של ממש ואינה עוד מכשיר להתבדלות מפני החילוניות בלבד.

מאה שערים שלי / בנימין קלוגר

המודיע, 460 עמ'