אם חיי האהבה של הפיזיקאי המהולל סטיבן הוקינג תמיד סיקרנו אתכם, סביר להניח שתעופו על "התיאוריה של הכל" - דרמה ביוגרפית סכרינית וחסרת השראה שמתחקה אחר מערכת היחסים ה"מדהימה" שנרקמת בין הוקינג לבין זוגתו הנאמנה ג'יין.
הפגישה הגורלית בין השניים, ההתאהבות, ההישגים המדעיים הראשונים, ההבנה שהוקינג חולה ב־ALS ושימיו ספורים, ההתמודדות עם המחלה, המסירות של ג'יין, ההתעקשות של הוקינג להמשיך ולפתח תיאוריות מהפכניות וחובקות כל למרות מצבו הגופני המידרדר, וכן הלאה וכן הלאה -
כל אלה מובאים לצופים בפורמט הביוגרפי הסטנדרטי. בלי הפתעות, בלי התעמקות יתרה בתורתו המדעית של האיש ובלי תובנות מרחיקות לכת.
למרות האתגרים הרבים שניצבים בפני בני הזוג, ולמרות המחיר הפיזי והנפשי שהאתגרים האלה בוודאי גבו, סרטו של הבמאי ג'יימס מארש ("Man on Wire") אינו מוותר לרגע על הסדר והניקיון שמאפיינים סרטים שהופקו על מנת לזכות באוסקרים. הוא אמנם אינו מתחנף לנושאיו, אך התחושה הניתנת היא שמארש מטפל בבני הזוג הוקינג - שהיו שותפים להפקת הסרט - בעדינות מוגזמת ובכפפות של משי. התאורה רכה, המוסיקה מלטפת ומרמזת בחוסר עדינות מסוים כי הגיעה העת לחוש התרוממות נפש, והתסריט המנומס ונעדר הניואנסים מארגן ומייפה את חייהם של גיבוריו כך שיתאימו בול לנוסחה המבוקשת. הכל סטרילי, מהוגן, ויושב בדיוק במקום. כמו הפקת אופנה של מגזין כרומו. כמו פרסומת לבית מרקחת.
אבל כמה מעניינים ענייני הלב של הוקינג כבר יכולים להיות? וכמה מסעיר יכול להיות סרט שלוקח את הנושא הגם ככה לא מבטיח הזה ומציג אותו כאילו היה קליפ של קולדפליי? הוקינג הוא דמות מרתקת שראויה לטיפול ביוגרפי - אין בכך ספק. וחיי הנישואים שלו בהחלט לקחו כמה תפניות לא צפויות במהלך השנים. אך ל"התיאוריה של הכל" אין שום עניין להפר את שלוותכם, לאתגר אתכם או לייצר עבורכם דרמה יוצאת דופן. וזו בהחלט בעיה. גם כשהעניינים בין בני הזוג הופכים קשים, ובני זוג חלופיים נכנסים לתמונה, סערות הנפש המתבקשות והטינופת האמוציונלית הבלתי נמנעת נותרות פקוקות בבקבוק. והיות שזה המצב, כל שנותר לצופה הביקורתי לעשות הוא לאפשר לסרט להמשיך ולהזדחל אל עבר נקודת הסיום שלו, ולהתנגד לניסיונות הבלתי פוסקים שלו לעורר השראה ולסחוט דמעות.
את הוקינג מגלם השחקן אדי רדמיין, ואיך שלא תסתכלו על זה, העבודה שלו מרשימה. במהלך הסרט הוא הופך בהדרגה מגירסה צעירה וביישנית של אוסטין פאוורס לאדם שמתקשר באמצעות מצמוצים ועוויתות פנים בלבד. זוהי הופעה פיזית מאוד, ומטבע הדברים, היא הופכת ליותר ויותר מסובכת ככל שהסרט נמשך.
עם זאת, רדמיין אינו השחקן הראשון (או האחרון, לצורך העניין) שמגייס את כישוריו לגילום דמות משותקת שמתעקשת להמשיך ולחיות. ובניגוד לסרטים קודמים שסיפרו סיפורים דומים, באופן עשיר ויצירתי יותר - דוגמת "כף רגלי השמאלית", "הפרפר ופעמון הצלילה" ו"מפגשים" - הטרנספורמציה הגופנית שהוא עובר היא פחות או יותר הדבר היחיד שיש לסרט הזה למכור. במיוחד כשמביאים בחשבון שדמותה של ג'יין (פליסיטי ג'ונס), שמופיעה על המסך לא פחות מבעלה, נותרת שטוחה ולא מפותחת לאורך כל הדרך. ברצינות, מה הסיפור שלה בכלל? כלומר, חוץ מזה שהיא קדושה מעונה. מדוע בעצם הסכימה להקריב את חייה למען החנון החינני הזה? הניחוש שלכם טוב כשלי.
אף על פי שהקיטש וחוסר התעוזה ששולטים בסרט מעקרים את התוצאה ומניבים מוצר בוהק ולא מספק, "התיאוריה של הכל" מכיל כמה רגעים קצרים שניחנים בעוצמה מסוימת. סצנה שבה הוקינג מביט אל תוך ספל הקפה שלו, ורואה כיצד החלב הלבן מתערבל אל תוך הקפה השחור, למשל, מאפשרת למארש לבצע טריק אלגנטי וסוחף שמסביר את התיאוריה הגדולה שהעסיקה את מוחו של המדען הגאון. אבל אין כאן מספיק רגעים כאלה. ולמעשה, עכשיו כשאני חושב על זה, נראה לי שזה בעצם הרגע היחיד. בקיצור, חבל על הזמן.
"התיאוריה של הכל" ("The Theory of Everything"), במאי: ג'יימס מארש. בריטניה 2014
טרזבוסובסקה (מימין) וקולשה ב"אידה"
מסע אל העבר
פולין הקומוניסטית, 1962. רגע לפני שהיא נודרת את נדריה לישו, נזירה צעירה ויתומה בשם אנה, שהושארה כילדה על מדרגות הכנסייה, נשלחת בידי אם המנזר לפגוש לראשונה את דודתה, וונדה. לתדהמתה, זו מספרת לה שהיא בכלל יהודייה, וכי כל בני משפחתה נרצחו באכזריות במהלך מלחמת העולם השנייה. יחד יוצאות השתיים לחפש אחר קבר האחים שבו הושלכו גופותיהם.
כל הדברים האלה קורים בעשר הדקות הראשונות של "אידה" - דרמת שואה מזוקקת, מהפנטת ורדופת רוחות.
הבמאי פאבל פאבליקובסקי, ששב לביים במולדתו לאחר תקופה ארוכה שבה פעל בבריטניה, זורק את הצופים היישר אל תוך הסיפור המהודק והמרתק שרקח, ולא מרפה את האחיזה לרגע. מי שמסייעות לו במשימתו הן שתי השחקניות הראשיות הנפלאות שלו - אגתה קולשה ואגתה טרזבוקובסקה - שעוברות מסע משנה חיים בתוך פחות משעה וחצי, ושני הצלמים המחוננים שלו, לוקאש זאל ורייזארד לנזבסקי, שאחראים לכמה מהפריימים הכי יפים שתראו השנה בקולנוע. ברצינות, זה מסוג הסרטים שבהם גם רצף של שוטים שבו נזירות אוכלות מרק הופך לאירוע מרגש. מסוג הסרטים שבהם אתה מביט על המסך, ואומר שוב ושוב "וואו".
מסע השורשים של אנה וונדה - שתי נשים שלא היו יכולות להיות יותר שונות זו מזו, ורחוקות זו מזו בהשקפות העולם שלהן - אל עבר עברה הטראומתי והמודחק של האומה הפולנית מתרחש במקום שמכחיש בתוקף את הזוועות שהתחוללו בו. נכון, היו כאן פעם יהודים, ונכון, הם נעלמו כולם מתישהו. אבל כמובן שלאף אחד לא היה קשר לדבר.
וונדה הצינית והפרגמטית לא מוכנה לקבל את התשובה הזאת, והיא מובילה את החיפוש אחר האמת באגרסיביות, בעודה מתודלקת באלכוהול. נדמה כי הנוכחות של האחיינית שלה מספקת לה את המוטיבציה הדרושה כדי לבצע את המשימה המקוללת שממנה העדיפה תמיד להתעלם. היא הרי חכמה מספיק כדי לדעת ששום דבר טוב לא ייצא מזה. כמה שהיא צודקת. האמת הרי בלתי נתפסת. "אידה" אולי עובר בחטף, אך לא תשכחו אותו במהרה.
"אידה" ("Ida"), במאי: פאבל פאבליקובסקי. פולין 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו