כשירות לציבור אני רוצה לעדכן ששמונה ימים חלפו, חנוכה מאחורינו, ואפשר לחזור לשיגרה. זה למקרה שמישהו לא שם לב. מניסיוני אני יודעת שקצת קשה להבחין בזה כשהכיור עדיין מלא בכלים מהדלקת הנרות המשפחתית שהתנדבת לארח - "למה לא, יהיה נחמד, כל כך הרבה זמן לא נפגשנו כולנו" - והבגדים שלך עוד ספוגים בריח של טיגון עמוק שאי אפשר לטעות בו. ריח שנטמע לא רק באריגים, ברהיטים ובקירות הבית אלא מחלחל גם עמוק לתוך נקבוביות העור, משווה לך כשאת מקבלת בדלת את פני האורחים את כוח המשיכה המשכר של פלאפלייה בתחנה המרכזית בשעת העומס בצהריים.
הרבה מטלות מפרכות ומופרכות הגתה המסורת היהודית במסגרת התאווה הנצחית שלה לאכילה בלתי מבוקרת, אבל אין שום ספק שטיגון לביבות בחנוכה נמצא אי שם גבוה בראש הרשימה. משמרת בלתי נגמרת של עמידה ליד הכיריים, תוך כדי יציקת מחזור אחרי מחזור של בלילה אפרורית לשמן רותח, משימה כפוית טובה שמחוללת יותר זיהום סביבתי מצינור הנפט הדולף בשמורת עברונה. בתאונה ההיא - בהשוואה לתאונת הלביבות שהתנדבת בטמטומך לטגן לשלושים איש - נשפכו וחילחלו לקרקע 5 מיליון ליטרים של נוזל שמנוני ומצחין. הרבה פחות ממה שספג השבוע השיער שלך.
אפשר כמובן לנסות לפשט הליכים ובתירוץ בריאותני לנסות לשווק לאורחים לביבות אפויות. גזרתי איזה מתכון מאחד העיתונים והאמת היא שזה פשוט מאוד: מגרדים בפומפייה ירק כלשהו לבחירתכם, מערבבים חמש דקות בקערה עם ביצים וגבינות רזות, מכניסים לתנור בחום של 180 מעלות וכעבור שלושים דקות שולפים משם תבנית עמוסה בתפיחיות חיוורות כמו התקף היפוגליקמיה ובמרקם ספוגית הקסם של ניקול.
• • • •
ועכשיו מילה על המשפחה שאליה אני משתייכת - בשורות הבאות אני עומדת להתנסח בזהירות מסיבות שאין שום צורך לפרט. המשפחה המורחבת שלי - ואני מדברת כרגע בעיקר על הענף שהתחברתי אליו באמצעות נישואים - מורכבת מאנשים מצוינים שאני אוהבת בכל ליבי אלא שהם ניחנו - כמעט כולם בלי יוצא מן הכלל - בתיאבון של עדר קרנפים על סטרואידים ובקיבולת על־אנושית. למעשה אם זה רק היה אפשרי מבחינה מעשית היינו צריכים לעשות כמו דביר בנדק ולהכניס את כל המשפחה לקיצור קיבה קולקטיבי, דבר שהיה תורם משמעותית לצמצום עלויות ואולי גם מפנה זמן לפעילות אלטרנטיבית. מי יודע, אם היינו מפסיקים לרגע ללעוס אולי היה מתברר שאנחנו מוכשרים במשחקי חברה או בשירה בשני קולות.
נכון להיום, לעומת זאת, כל מפגש משפחתי תמים, מייד אחרי שנפתח כמקובל ב"מה נשמע?", "איך הילדים גדלו" ו"את נראית נהדר" מתפתח בתוך שניות לפוגרום פשטידות חסר שליטה. עוד לא נורתה יריית הפתיחה - לרוב בקריאה המהוססת "בואו לאכול" - וכולם שועטים אל השולחן, לא מבזבזים דקה, מכלים קערות ענק של סלטים, מגשים של גבינות ודגים ותבניות של מאפים בלקניים, רומסים בדרך לבופה אחים אהובים ובני דודים מדרגה ראשונה.
עם יד על הלב אני שואלת את עצמי לפעמים, בזמן שכולם לועסים, אם היינו מוצאים את עצמנו חלילה על סיפון הטיטאניק מה היה עולה בגורלם של בני משפחה שכוחותיהם דלים יותר - ילדים, נשים בהריון וקשישים. התשובה המנחמת היא שבמקרה של מצב חירום משפחתי כזה אין ספק שהם היו מועמסים באצילות נפש ראשונים על סירות ההצלה. העיקר להרחיק אותם מהמזנון.
היה אפשר לחשוב שמדובר במקרה יוצא דופן אבל קפיצה לסופרמרקט סטנדרטי בימים שלפני אחד מחגי ישראל מבהירה באופן די ברור שהמצב שאני מתארת לא חריג במיוחד. את עומדת בתור לקופה ומתבוננת בקונָה שלפנייך מערימה על המסוע הררים של קמח וסוכר, חמש חבילות גבינת טוב טעם, שני בקבוקי שמן קנולה וארבעה קרטוני ביצים. שתי אפשרויות: או שזו גברת שמארחת את המשפחה בחג או שהאו"ם בעקבות צוק איתן מצייד את ארגון אונר"א.
כדי להקל בנטל לקראת החגים הבאים, כמה עניינים שכדאי להסכים עליהם וכמה פינות שיש לסגור:
א. כלים חד־פעמיים: לא ברור מי היה הראשון במשפחה להנמיך את הסטנדרטים ולהציג אירוח בכלים חד־פעמיים אבל לי בוודאי יש חלק מרכזי וחשוב בהשרשת המנהג הקלוקל. אילו הייתי אדריכלית האירועים אירית רחמים, כפי שהיא מכנה את עצמה, הייתי משווקת את זה בהתלהבות לציבור כאירוע קונספט.
ב. יצירתיות: ההכרח להאכיל משפחות שלמות בחג, גם עבור מי שלא בהכרח מוכשר או מיומן בזה, מוליד לא פעם תאונות גסטרונומיות רבות נפגעים. בהקשר הזה יש כלל אצבע שאולי כדאי להזכיר: מזון, בין שהוא מוגש כסלט, קדירה או פשטידה, אמור - כקריאת כיוון כללית - להישאר מזוהה במידה כזו אחרת או להזכיר במשהו את צורתו המקורית. מהצד החיובי, בעקבות פשטידת רועים מפוקפקת שהוגשה לפני שנים באירוע משפחתי, בדקתי ומצאתי שלאור השינויים הכימיים והפיזיקליים מרחיקי הלכת שעבר במקרה הזה המזון, הוא ראוי על פי תנ"ך הגסטרונומיה "לארוס גסטרונימיק" להיחשב לבישול מולקולרי.
ג. סלט קינואה עם חמוציות: עבד לא רע בניינטיז, הגיע הזמן לשקול מחדש. אותו הדבר חל גם על סלט כרוב עם פיצוחים.
ד. הקפאה: נושא חשוב וקונטרוברסלי שראוי בכלל לטור נפרד: אילו סוגי מזון אפשר להכין מראש ולהקפיא ומתי מומלץ להימנע. שזה, אם תשאלו את אמא שלי: כל דבר ואף פעם לא, בהתאמה. חברה בדיוק סיפרה לי איך ביום שני בשבוע שעבר היא התקשרה לשאול מה להביא לאירוע משפחתי בשבת ונענתה על ידי המארחת הנינוחה, "הכל בסדר, סיימתי כבר להכין את הפשטידות ואת כל הקינוחים". מעורר תיאבון. אני לא הסמכות לקבוע כמובן אבל בהתחשב בעומס ששורר בפריזרים, ייתכן שכדאי לפנות למשרד הבריאות ולבקש שיפרסם המלצות מסודרות. אם אני מתרשמת נכון, הדבר היחיד על השולחן כרגע שאין שום סיכוי שאף אחד יקפיא זה ההתנחלויות.
(איור: יעל בר)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו